זהו ראיון שעילתו היא ערב סיפורי מעברות, שאמור להיערך במוצאי סוכות בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים. המשורר מאיר ויזלטיר, ממשתתפי הערב, הוא לא בדיוק דמות המזוהה עם מעברות, ובכלל מתכחש למונח "מעברה", אבל מתברר שגדל בכזאת. 

"כשעלינו ארצה ב־49', לא נאמר לנו שנשלחנו למעברה", הוא מעמיד דברים על דיוקם. "מחנה עולים, או בית עולים, כך קראו לריכוז האוהלים שבו שוכנו בבית ליד. הגעתי לשם עם אחותי הבכורה, שהייתה מבוגרת ממני ב־16 שנה, עם בעלה ובנם, בן השנתיים וחצי. הייתי תינוק כשאבי נפל בחזית במלחמת העולם השנייה, ואמי נאסרה על ידי הסובייטים בסיומה.

פגשתי אותה שוב סמוך למבצע סיני, כשהותר לה לעלות ארצה. לא במקרה אני מסתייג מהמילה 'מעברה'. אם במעברות היו גם צריפים ובדונים, אצלנו היו רק אוהלים, ובאקלים הים התיכוני זה לא היה סוף העולם. שלושת רבעי השנה שהעברנו שם היו לי חוויה אחת גדולה, אך לבני משפחתי – סיוט. זה היה מחנה ענקי עם כל מיני טיפוסים מוזרים. לראשונה פגשתי שם אנשים מארצות המזרח, את ניצולי השואה היה ניתן לזהות לפי המספר על הזרוע. רבים במחנה לא היו ידידותיים במיוחד. את המשפט 'ילד, תסתלק מפה!', שמעתי הרבה פעמים".
 

והתנאים?

"לא משהו נורא. האכילו אותנו הרבה לחם וריבה, אבל היה מחסור במאכלים בסיסיים כמו ביצים. נאמר לנו ששבעה זיתים שווים ביצה. מעולם לא אכלנו עד אז זית. מסביבי לא נגעו בזיתים, והייתי אוכל את הזיתים שחולקו לכל המשפחה. אולי בגלל זה נהייתי גבוה (1.90 מטרים). לא היו לנו שם משחקים, בקושי היה לנו כדור מאולתר. אנחנו, הילדים, הסתדרנו בלי לדעת עברית. כך התאהבתי בילדה בת גילי מאלג'יריה, שהיה לה שיער ג'ינג'י, מין גוון נחושת כהה. אני לא זוכר את שמה, רק איך נראתה. יותר מאוחר קראתי לה בשירים איווט, משהו כזה, אבל לא נראה לי שזה היה נכון. היא הייתה חביבה אלי, אבל לא ידעה שאני מאוהב בה. ילד בן 8 לא מגלה במהירות את רגשותיו".
 

תקף את אנשי "שירת האנחנו"

מהמעברה הגיע ויזלטיר עם קרוביו לשכונת עין התכלת בנתניה. בית ספר לא היה שם, והוא נשלח למוסד "אונים" בכפר סבא. "הייתה שם ספרייה, שבה קראתי בלי סוף", הוא מספר. "'ילד צריך גם לשחק, לא רק לקרוא', אמר המורה. זה מאוד הרגיז אותי. כתגובה החלטתי להיות סופר, לא משורר. 'אני אראה לו!', אמרתי לעצמי. ושירה? עוד ברוסיה אחותי הייתה מקריאה לי משירי פושקין ולרמונטוב, כדי שכאשר יבואו אורחים, יעמידו אותי על כיסא ואפתיע אותם".
 

מהמוסד הועבר לקיבוץ רמת השופט, וממנו חזר לעין התכלת. "מהר מאוד שכחו בקיבוץ שאני עולה חדש, כי באתי עם ידיעה מסוימת של עברית, שאותה למדתי במחנה מעבר בגרמניה", מעיד ויזלטיר. "את השפה הרוסית, שעליה גדלתי עד אז, רצחתי. שנים רבות התחרטתי על כך. אבל אז, כששמעו אותי מדבר עברית, לא האמינו שאני זמן קצר בארץ, בפרט כשבקיבוץ כתבתי את המחזה היחיד שלי שהוצג, והייתי רק ילד".
 

כשגדל, למד פילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, החל לכתוב שירים והתגלה במהירות כאחד מכוכבי הדור הצעיר בשירה בעברית. אז כבר הסתמן מה שמאפיין אותו לאורך כל הדרך. לדבריו, מעולם לא השתייך לחבורה ספרותית כלשהי, פרט לחברות הנפש שהייתה לו עם המשורר יאיר הורביץ ועם המשוררת יונה וולך, שמחרתיים ימלאו 30 שנה למותה. 
 

"היתמות של שלושתנו היא שכל כך קירבה בינינו – יאיר, שהיה בן גילי, ויונה, שהייתה צעירה מאיתנו בשלוש שנים". הוא מספר. "שלושתנו היינו יתומים מאב, והיינו ימים שלמים יחד. יונה התייתמה מאביה במלחמת העצמאות, ואביו של יאיר נפטר מהתקף לב כשהוא היה בן 8. אך לא הייתי קורא לקשר בינינו 'אחוות יתומים'; זה היה קשר שהתבסס על השירה שכתבנו. יונה, שקראה לי 'אחי', אהבה את יאיר, אם כי הוא נראה היה לה כאדם חלש. היא נשענה עלי בתקופה מסוימת. כמי שעזבה את התיכון בשישית, נעזרה בי לא פעם במה שנגע לשפה האנגלית. היה לה כישרון אדיר לעשות דברים עם השפה העברית, אך הייתה תקופה שבה כתבה שירים ארוכים שהיו 'פטפטניים'. לשלושתנו היה מאוד חשוב שהאוטוביוגרפיה של כל אחד מאיתנו תהיה נוכחת בשירה שלו, דבר שלעומתנו נתן זך ברח ממנו כנשוך נחש".
 

כלומר...

"אם תדבר עם זך, הוא יטען בפניך שהוא לא זוכר כלום מהשנים הראשונות של חייו. אני לא מאמין לו לאף מילה. נראה שהוא מרגיש בנוח כשהוא מסתתר מאחורי מסיכה. לעומתו, לי יש זיכרונות מגיל מאוד צעיר. למשל, זכור לי איך בגיל 4.5 ביקרתי אצל אמי בכלא". 


"לא מאמין לו". נתן זך. צילום: יוסי אלוני 
 

"לשלושתנו, הורביץ, וולך ואני, היה חשוב שהסקס יהיה נוכח בתוך השירים, ולא ברמזי־רמזים", מוסיף ויזלטיר. "אני התחלתי בזה, לא יונה. שיקפנו בכך את רוח הזמן. וזאת כשהנושא היה עדיין בארץ טאבו לחלוטין, ובלי לפנות לפורנוגרפיה. כשהמשוררים זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן התחילו לכתוב במה שנקרא לשון יותר מדוברת, זאת הייתה לשון מתוקנת, בעוד שלשפת השירה של שלושתנו לא היה תקן. השפה בשירים שלנו יכלה להיות גבוהה מאוד ומיד לאחר מכן נמוכה מאוד, אפילו עם שגיאות, בהתאם לדרישות השירים שכתבנו". 
 

יונה וולך נפטרה בגיל 41 מסרטן. "בגיל 21 אירעה לה התמוטטות עצבים בעקבות משבר חמור שהיה לה עם החבר הראשון שאיתו היא גרה יחד", הוא אומר. "אז היא הלכה ואשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי בטלביה, בירושלים. שם היה  רופא שעשה בה ניסויים עם אל־אס־די (טיפול שנחשב אז חוקי -י"ב), שפגע בה בצורה חזקה מאוד. היא התאוששה מכך כביכול, אבל אף פעם לא חזרה לעצמה.

היו לה התקפים פרנואידיים. אז הייתה מאשימה משוררים שהם גונבים שורות משירים שכתבה. נגדי היא טענה שגנבתי לה שירים ישר מהראש ופרסמתי אותם. אז היו תקופות שהיינו בריב ולא דיברנו, אבל יונה נתנה למשוררות, וגם לסופרות, דוגמה שאפשר לכתוב בלי להסתיר דבר. היא כתבה איך שרצתה, גם בלשון זכר – דבר שמשוררות לא העזו עד שהיא הופיעה. כיום היא ויאיר מאוד חסרים לי. גם כשיונה ואני היינו בנתק, ידעתי שמה שאפרסם, הם יקראו. מבחינתי הם היו קוראים מיוחדים, לא סתם קוראים טובים. היום אני לא יודע בדיוק למי אני כותב". 
 

ומשוררים אחרים?

"יאיר מאוד אהב את אלתרמן - האיש, לא המשורר,כי מאז היותו בן 16 אלתרמן עזר לו – ורצה להכיר לי אותו. 'אני לא רוצה להכיר אותו', אמרתי לו. מה אגיד, שאני לא סובל את השירים שלו? ובאמת היו לי טענות קשות נגדם. ובשביל מה להכיר? ידעתי איך הוא נראה. ראיתי אותו אלף פעמים ב'כסית'. בין כה וכה היה לי ברור שלא אצליח להשפיע עליו. לעומת אלתרמן, גם עם יונתן רטוש – שלדעתי היה משורר מצוין, אם כי לא השפיע על המשוררים סביבו – לא הסכמתי בהרבה דברים, בעיקר עם ההשקפות הכנעניות שלו, אבל נהניתי לשבת ולשוחח איתו, גם אם הרבה פעמים היה צועק עלי".
 

מה היה לו לצעוק עליך?

"השם ויזלטיר לא מצא חן בעיניו. 'אם תיפלט מהשירה העברית תוך שנה, אז לא חשוב ששמך ויזלטיר', אמר, 'אבל אם תיקלט בה ותהיה משורר חשוב, איזה שם אתה מכניס לתוכה?!' למרות שחזר ודרש, התעקשתי להישאר נאמן לשם המשפחה שהיה אצלנו דורות. מאז, כשהיה פוגש את יאיר, היה שואל אותו 'איפה ויי־ויי?', כך הוא קרא לי". 
 

את לאה גולדברג לא הכיר אישית. ככל שהסתייג מהשקפותיו הלאומיות של אורי צבי גרינברג, ויזלטיר מוקיר עד היום את השירה שלו. באשר לשלונסקי, ביניהם החל ריב לא קטן. כשהוזמן לשאת דברים בערב ספרותי לכבוד הופעת ספר של אמיר גלבוע, שיבח את "שירת האני" שכתב גלבוע, ותקף את אנשי "שירת האנחנו". שלונסקי, שאליו כוונו הדברים, רתח מזעם ושיגר לבמה את מתי מגד, לענות למשורר החצוף עול הימים, ולא אפשר לו להגיב על דבריו של זה. בסופו של הערב העיר לו שלונסקי – "מנחה חייב להיות לפעמים אכזר". ויזלטיר לא נשאר חייב. "וגם חייב להיות ישר", הגיב והסתלק. "בסוף התפייסנו", הוא מעיר. 
 

" לא ציפיתי לקבל את פרס ישראל"

וכדי להחזיר אותו מהעבר הרחוק להווה, אני שואל אותו איך שיר נולד? "תינוק נולד, שיר מתהווה", הוא עונה. "לכל שיר סיפור משלו, בעוד את כל הנקניקים מייצרים באותה שיטה. דוחפים, ובסוף יוצא נקניק. הטיוטה הראשונה של שיר נכתבת די מהר. אני מחבר בראש את השורות הראשונות, ואחר כך מתיישב לכתוב בכתב יד, עם עיפרון בבית, עם עט מחוץ לבית. לא חשוב לאן אני הולך, תמיד נמצא אצלי פנקס מוכן לכתיבה. קורה שאני הולך לישון, וכשמתברר לי שאין לי שקט בראש, אני מתיישב לכתוב".
 

תוך כדי כתיבה, חשוב לך ששיריך יהיו נהירים לקוראיך?

"כאשר אני כותב שיר, לא מעניין אותי הקורא, גם לא אני עצמי; מעניין אותי רק האובייקט, כלומר השיר. קורה שאני כותב טיוטה של שיר, ואחר כך אני לא משנה בה הרבה. כשהשיר גמור, אני מסתכל אם יש לי ביד חתיכת נייר שצריך לזרוק או שצריך לעבוד עליה".
 

מי יודע אילו אוצרות זרקת במרוצת השנים.

"זה נכון. זורקים מה שלא צריך. השירה היא לא מדיום כמותי. לכן אני לא מצר על שירים שלא נכתבו או על כאלה שהלכו לאיבוד".
 

האם הזכייה בפרס ישראל בשנת 2000 גרמה לך לפרץ של יצירה או גרמה לך לא לפרסם ספר במשך תשע שנים?

"זה שלא פרסמתי ספרים באותן שנים, לא אומר שלא כתבתי. לו הפרס היה בסך של מיליון דולר, ייתכן שזה היה משפיע עלי ומשנה לי את החיים. אבל הסכומים של הפרסים בישראל, אין בהם כדי לשנות את החיים. החיים נמשכים. תוך שבוע אתה שוכח שקיבלת פרס, אם כי אז לא כל כך יכולתי לשכוח".
 

מדוע?

"כי הייתי מופתע. לא ציפיתי לקבל את פרס ישראל בגיל 59. הרי לא פניתי לאיש. כשהוצאת הקיבוץ המאוחד, המוציאה לאור את ספרי, החליטה להגיש את מועמדותי, הייתי צריך לתת את הסכמתי. אז עשיתי כן מתוך ודאות שלא אזכה בפרס. בכלל לא העליתי בדעתי שזה יקרה כל כך מוקדם".
 

מהי מבחינתך כתיבת השירה?

"הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. הכתיבה היא מבחינתי חוויה מרוממת שמזרימה לי הרבה מאוד אדרנלין, והיא נותנת תחושה חריפה של חיים. כשאני כותב, אני יודע שאני חי".
 

לא רצית להתמודד עם כתיבת פרוזה, מחזה, אולי תסריט?

"כשהייתי צעיר, החלטתי שאכתוב גם פרוזה, גם מחזות ושאעשה סרטים. כמו פאזוליני, שחוץ מבימוי סרטים וכתיבת התסריטים, כתב גם שירה ורומנים. אבל אז לא היו לי האמצעים כדי לממש את ההחלטה שלי. הרי אדם צריך להתפנות כדי לכתוב רומן, ובמקרה כזה מי היה מפרנס אותי? לא הייתה לי תמיכה משום גורם. מחזה? לא היה לי בשביל זה איש תיאטרון שאסמוך עליו".
 

וכמבוגר?

"הספיק לי עם מה שקרה לי בצעירותי, כשכתבתי מחזה של מערכה אחת. ידידה שלי לקחה אותו כדי להראות אותו לבמאי ושכחה אותו באוטובוס. בתמימות של בן 20 מסרתי לה את העותק היחיד שהיה לי, לאחר שאת הטיוטה השלכתי לפח. כמשורר, נראה שלא במקרה בחרתי לתרגם ממחזות שייקספיר. אני אוהב לתרגם מחזות. יש בזה משהו מקסים, במיוחד אם המחזה הוא מאת שייקספיר, שבעצם היה משורר. גם מחזות של מחזאים אחרים שתרגמתי הם לרוב שירתיים, אם כי הייתה תקופה שלא התפניתי לכך, כששימשתי מרצה לספרות באוניברסיטת חיפה. כעת, כפרופסור אמריטוס, אם רק יפנו אלי, אתרגם".
 

לדבריו, שנים לא התיר להלחין את שיריו, עד שהותרה הרצועה. שיריו המולחנים המוכרים ביותר הם "יש לי סימפטיה" ו"שובי שובי לפרדס". את "יש לי סימפטיה", להיט ענק עד היום, הלחין שלמה גרוניך וביצעה נורית גלרון בתקופת שהותו בארצות הברית, לפי הזמנה של גלי צה"ל לערב שירי תל אביב. אל ויזלטיר פנו בדיעבד. "לא רציתי להיות הרשע שימנע מהם לבצע את הלחן המצוין", הוא מציין. "כעבור שנים, הזמין אותי גרוניך לערב שנערך לכבודו. נדהמתי לשמוע שם את הקהל שר בעל פה את כל השיר המסובך הזה".
 

ו"שובי שובי לפרדס"?

"כשביקשו להלחין שיר שלי לאלבום של אריק סיני, הצעתי שבמקום זאת אכתוב מילים של פזמון כאילו אריק כתב אותו. ליהודית רביץ יצא לחן יפה מאוד".
 

זאת עוד דרך להפצת שיריך?

"מה שמעסיק אותי זה להפיץ את השירה כמות שהיא. ואילו אם להפיץ בדרך מולחנת, אפילו מופע משירי, אין לי זמן להתעסק עם זה. כעת אני לא בעד זה, גם לא נגד זה. נורא קל לקלקל שירים בדרך מולחנת".
 

יחסי אהבה־שנאה עם תל אביב

ויזלטיר היה נשוי פעמיים. תחילה לפסיכולוגית ורדה רזיאל (ז'קונט). בתם, נטליה, היא תרפיסטית, יצרנית סבונים וקרמים, וגם שרה לעת מצוא. בהמשך היה נשוי לעורכת הסרטים אתי ויזלטיר. בתם, מרתה, ממשיכה במקצועה של אמא ומתמחה בסדרות טלוויזיה. לוויזלטיר שלוש נכדות. כיום הוא חי בגפו בלי בת זוג קבועה. יש לו ביקורת על הוראת הספרות באוניברסיטאות, "שם מתבססים על הוראת תיאוריות, במקום ללמד טקסטים". לדבריו, אנו מתקדמים אל עידן חדש של ימי הביניים, "אם כי בלי טירות וקתדרלות. כשכולם משיבים בלייקים בפייסבוק, האינדיווידואל הולך לאיבוד, והפרסומת שמחדירים בנו מצמקת לנו את המוח".
 

ויזלטיר מוכר כמשורר תל אביבי מובהק, ולא אחת ניתן להבחין בדמותו התמירה צועדת ברחובות העיר עם מגבעת כזו או אחרת לראשו.
 

"יש לי יחסי אהבה־שנאה עם תל אביב", הוא אומר. "זאת עיר עם אנרגיות טובות, והעיר היחידה בארץ שיש לה חוזק פנימי. היא באמת העיר העברית הראשונה. מגלמת את רצון החיים של העם היהודי במאה ה־20. יש משוררת אנגלייה הטוענת שתל אביב היא העיר המכוערת ביותר בעולם. אני לא מסכים איתה, אבל חושב שיש כיעור בעיר הזאת, העיר שבבסיסה הייתה יפה. אחרי הקמת המדינה הייתה בה הנהגה עירונית, שהצד האסתטי לא עניין אותה לחלוטין, רק הקבלנים עניינו אותה. כשהגעתי לתל אביב ב־55', היו בה הרבה מגרשים ריקים, שאותם מילאו בכיעור".
 

ואת הכיעור הזה תקפת בשיריך?

"בוודאי! יעקב שבתאי זכור כמי שכתב על ההתפוררות של תל אביב. מה שעשה שבתאי לא היה אלא אפיגון, הוא התחיל לכתוב על הכיעור של תל אביב הרבה אחרי. כבר בשנות ה־60 כתבתי על זה. כשהגעתי אליה, העיר כבר הייתה בתהליך של בנייה מזורזת בשטחים הריקים שבה, ועשו את זה מכוער. לא עניין את פרנסי העיר המרקם העירוני אלא רק העניין הקבלני. היו שם פקידי עירייה מושחתים תומכי קבלנים, שאיתם הם עשו יד אחת. כשהגיע צ'יץ' ורצה לשנות, לא היה בכוחו לשנות את זה לגמרי, אבל הוא הוכיח זאת בטיילת לדוגמה, שאפשר אחרת ולא סתם טיילת, אלא כזאת שאפשר ללכת בה ברגל מיפו עד צפון תל אביב".
 

ומה היום? 

"חולדאי משתדל, אבל הבט איזו מפלצת בונים קרוב לבית שלי, במתחם השוק הסיטונאי. אני לא מדבר רק על נזקי הרכבת הקלה, אלא על כל מתחם גינדי הזה. אם כבר פינו את השוק, יכלו לפתח במקומו שכונה נפלאה, אז הקימו שכונה שתכניס כמה שיותר כסף לקבלנים".
 

ניסית לזעוק נגד זה?

"אני לא זעקן ולא מנהל פוליטיקה. אני כותב שירים. אבל לפעמים אין ברירה אלא לפעול. פה, מול בית הקפה שבו אנחנו יושבים, קרוב־קרוב לבית שלי, היה מגרש חניה גדול של המשטרה, וגם בו רצו לתקוע גורד שחקים. אנחנו, כל השכונה, יצאנו במחאה, וחולדאי נכנע. הקימו גינה יפה במקום הבניין שרצו לבנות".
 

ושרונה?

"לא הייתי שם הרבה פעמים. יש משהו לא טבעי. אין לי דעה סופית על שרונה. אני רוצה לראות איך זה יחיה. בינתיים זה נראה כמו מאקט (דגם של תפאורת תיאטרון - יב"א)".
 

מה היית משנה בתל אביב?

"אני לא יודע אם צריך לשנות את תל אביב. הרי בלאו הכי תתפתח כאן עיר ענק, שאולי תיקרא גוש דן, ובגוש דן הזאת יהיו פה ושם שאריות של תל אביב ושל יפו, והבטון הגדול יכסה על הכל".
 

ולו היית שר בממשלה?

"לא הייתי רוצה להיות שר בממשלה, אבל אם זה היה, הדבר הראשון שהייתי עושה, הייתי מפריד את הדת מהמדינה, דבר שנעשה במדינות אחרות".
 

"אני לא מפגין יותר"

לקראת סיום אני שואל אותו מהו מקומם של המשוררים והסופרים במצב התרבות כיום בישראל. "הדיבור של השירה הוא היום בפייסבוק", הוא משיב. "הפייסבוק מלא בתגובות על הגברת מירי רגב. אף פעם לא הייתה לי אשליה שהעולם יספק אותי, שהספרות העברית תספק אותי, שהעיתונות העברית תספק אותי, ולכן, אני לא מאוכזב. אני יכול לכעוס, אבל לא להתאכזב או להיות מופתע. אני יכול לתעב את הגברת רגב, אבל לא יכול להיות מופתע ממנה".
 

במה היא הרעה לך? 

"לי, אישית, בשום דבר. היא לא עשתה לא טוב ולא רע, גם לא פרווה. אני גם לא יודע אם היא יודעת שאני קיים בכלל". 
 

אתה רוצה לומר שהיא לא שמעה על המשורר מאיר ויזלטיר? 

"אולי לא. זה גם לא כל כך מעניין אותי. אני גם לא יודע אם יש שר בממשלה הזאת ששמע על ויזלטיר. יש לי אשליה שבחוג מסוים של אנשים אני משפיע על התודעה. לכן, מעניינים אותי אנשים שיש להם נגישות לחוג הזה, לאו דווקא כאלה שקונים את הספרים שלי. מתי אני מרוצה? כשבעל דוכן פלאפל לא רק מזהה אותי, אלא גם שר את 'יש לי סימפטיה', לא, בעצם את זה כולם שרים, אלא כשהוא אומר שקרא שיר שלי, לא זוכר בדיוק איזה... זה עושה לי את היום". 
 

ומה בכל זאת קומם אותך?

"מה שקומם אנשים מסוימים נגד גברת רגב, גם אותי, זה שהיא דיברה על התרבות בכללה בגסות רוח. כל משפט שני שהיא אומרת יש בו גסות רוח. זה שלדבריה היא לא קראה את צ'כוב זה לא ענייני, גם לא שהיא לא מתכוונת לקרוא אותו. כמי ששמעה בילדותה בקריית גת את ג'ו עמר, היא לא פחות תרבותית מאלה שקראו את צ'כוב. לא מעניין אותי שהיא תקרא את השירים שלי. אבל היא שרת התרבות, לא איזו מוכרת דגים בשוק. היא כאילו אומרת 'אל תקראו את צ'כוב, תשמעו את המוזיקה המזרחית'. זה לא תפקיד של שר תרבות להגיד דבר כזה".
 

שר התרבות צריך להכיר תרבות?

"שר התרבות צריך לפעול למען התרבות. זה יעזור לו אם יכיר את התרבות. אבל השרה רגב היא פוליטיקאית צינית, שמה שהיא רוצה זה לא תרבות אלא קולות, היא רוצה לחזק את המעמד שלה בליכוד. היא חושבת שהקו הזה יחזק את המעמד שלה במפלגה. זה נכון עד נקודה מסוימת. יכול להיות שהיא תתאכזב כי רבים מהעסקנים הקטנים שהיא מעוניינת בקולות שלהם הם סנובים ומעמידי פנים. היא גם שרת הספורט, ומתוקף תפקידה עליה לסייע גם לספורט. גם בזה היא לא מבינה, מתעסקת בשטויות ומקלקלת את האווירה".
 

היית מוכן להיפגש איתה?

"לא, אין לי צורך בכך".


"אין לי צורך להיפגש איתה". רגב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 

ונתניהו?

"הוא סוכן ויחצן של נתניהו. דאגתו הכי גדולה היא שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה. זה מה שמעניין אותו, ובכך הוא די מצליח. הוא מהמנהיגים שגורמים לאזרחים שלהם להיות האדם האפס שמחליטים בשבילו. זה הכי טוב לו, דבר שלא קורה ביום, גם לא בעשור, דבר שמשתקף בכך שהוא ממנה שרים שלא מתאימים לתפקידם, כולל שרים שלא רוצים בתפקידם, כמו הגברת רגב". 
 

הוא ראש ממשלה טוב או לא?

"מה יעזור לי או לנו אם אגיד שהוא אסון? אז אני אומר את זה. עובדה, אמרתי! עניין הבקבוקים במעונו זה דבר שקל להגחיך אותו. זה טוב בשביל העיתונות, אבל זה עצוב לנו כאזרחים. זה לא העיקר. העיקר מה הוא עושה לחברה ולא כמה גלידה הוא אוכל. שיהיה לו בתיאבון".
 

כשהיו הפגנות צדק חברתי ליד ביתך, בתל אביב, היכן היית?

"אני לא מפגין יותר. מה גם שמבחינתי הפגנות צדק חברתי התחילו מאוחר מדי. כבר 20 שנה אני לא הולך להפגנות, מאז רצח רבין. גם בהפגנה בליל הרצח לא הייתי, אבל משום שלא הרגשתי טוב באותו ערב. ככל שאדם מתבגר ומזדקן, כוחותיו נעשים מוגבלים. וכשאני כותב שירים פוליטיים, אני לא מצפה שישנו יותר מדי. הקוראים שלי הם בסך הכל קומץ. אומנם לא כמו אוהדי בית"ר ירושלים, שם זה קומץ בלשון סגי נהור. קוראי השירה היו תמיד מיעוט לא גדול".