רכילות
הספר "בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה" הוא תורת חיים ודיאלוג עם העולם. בסיס ההסתכלות של העולם של בובר היה שברגע שאני יכול להיחלץ מתוך ה"אני" שלי, אני נפגש עם ה"אתה", ואז למעשה גם ה"אני" נולד מחדש. תוך כדי קריאה בספר פילוסופי על החיים, שלמעשה בנוי על דו־שיח, גיליתי שבמידה רבה הוא מתאים להבנה של התיאטרון.
הוא כותב משפט בלתי נשכח: "ככל שאני מגלם, אני מגלה", כלומר עצם האמנות של משחק היא למעשה מחקר על האדם, הבנת האדם והבנת האחר. בעוד בובר מדבר באופן לגמרי אבסטרקטי על פילוסופיית הדו־שיח של האדם עם העולם, הבנתי: יש פה תורת תיאטרון.
הוא מדגים: אתה פוגש תינוק בן יומו שרואה שטיח אדום, ואתה רואה בעיניו את הפגישה הראשונית, מלאת העוצמה וחסרת המחסומים של התינוק עם הצבע האדום. הלוואי שהיינו מצליחים כך בחיינו בפגישה עם העולם. המילה "פגישה" היא מרכזית בתורתו, והמילה "דיאלוג" היא בסיס התיאטרון.
הייתי סטודנט באנגליה במאה הקודמת, ונהגתי לקרוא את הספר בשקיקה ובתחושת גילוי ברכבת התחתית, בדרכי לבית הספר לבימוי שבו למדתי שלוש שנים. סימנתי סימונים והרגשתי שגיליתי את אמריקה. באותה תקופה חי באנגליה מוריס פרידמן, מהמרצים המפורסמים של תורתו של מרטין בובר., אני בן 21־22, שש להיפגש איתו, קובע פגישה, ובה מספר לו על הגילוי.
הוא שותק, עולה על הסולם הגבוה של ספרייתו שמגיע לתקרה, שולף משם ספר ושמו: "מרטין בובר והתיאטרון". התברר לי שאת בובר בצעירותו, כסטודנט בווינה, אפשר היה למצוא לא פעם עומד בתור לתיאטרון המפורסם הלאומי האוסטרי. מעבר לזה, אמו הייתה שחקנית. אומנם בגיל 3 היא עזבה את הבית, אבל משהו מהגנים התגלגל לאישיותו ולתפיסתו את העולם. לא גיליתי את אמריקה, אלא את בובר.
זה מראה על זה. החיים משתקפים בתיאטרון ולהפך, ואני למד מזה שהתיאטרון הוא לא מקום של אסקפיסטים ושל בריחה מהאני ומעצמנו, אלא מקום מפגש. פה ושם אני מאמץ ניסוחים שלו. בלוח יומו של האדם רשומות הרבה משימות של פגישות שונות, אבל הפגישה הכי חשובה, במובן הבוברי, היא הדו־שיח של אני־אתה, כלומר האדם עם עצמו, שלפעמים אינה רשומה.
"בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה", בתרגום צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1958
עוד בפרויקט:
ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"
תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח
איריס לעאל על "חלף עם הרוח"
