כשהייתי בן 14 הגיע לכפר שלי בעמק ילד חדש, שקרא עיתון ילדים חדש בשם "הארץ שלנו". כנער במושב מפא"יניקי, גדלתי על "דבר לילדים", שבועון הילדים של עיתון "דבר", שהיה אז הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם והקשר לעולם שמחוץ לנו. כעכבר קריאה של כל דבר דפוס - ספרים, עיתונים ואפילו ירחונים חקלאיים - ביקשתי מהילד החדש להציץ בעיתונו וגיליתי שם מודעה על תחרות שערך "הארץ שלנו" לבחירת ע"קים, עיתונאים קטנים, שיכתבו בעיתון.

שלחתי לתחרות כתבה על ביקור בשדה התעופה הצבאי ברמת דוד הסמוך לכפר וגם סיפור על עץ אקליפטוס ענק בחצר המשק, מאחורי לול המטילות. כעבור כמה שבועות קיבלתי מכתב בדואר (המייל הקדום), בחתימתו של עורך שבועון הילדים (אז עוד היו דברים כאלה, מוספי ילדים ברוב העיתונים), בנימין תמוז: "התקבלת. להבא, שלח סיפורים, לא כתבות".

הפסילה המוקדמת שלי כעיתונאי לטובת כותב הסיפורים קצת העליבה, אבל כמי ששלח סיפורים רבים על חבורת ילדים דמיונית בכפר ועל מעלליה - וסיפוריו פורסמו אחת לחודש על שני עמודים בעיתון, מגיל 14 ועד 18 וחצי, כשהתגייסתי לצבא - יצאתי מוחמא. תמוז היה, מה שנקרא, המנטור שלי; העיר (לעתים בחריפות רבה), תיקן, ביקר, ייעץ ופרסם. כשסיימתי את שירותי הצבאי אמר: "אתה צריך להמשיך לכתוב. להקדיש את זמנך לכתיבה ולכל מה שקשור בה". מכיוון שגם אני חשתי כך, הודעתי להורי שלא אוכל להיות "בן ממשיך", כלומר לעבוד ולנהל את המשק החקלאי שלנו בכפר ושברצוני לעבור לתל אביב, מרכז התרבות והיצירה, להשלים לימודים ולכתוב. הורי הצטערו, אבל קיבלו זאת בהבנה.

אומנות רחוב בתל אביב. צילום: יצחק בן נר אומנות רחוב בתל אביב. צילום: יצחק בן נר

בתל אביב הוזמנתי לארוחת ערב בבית תמוז, ובמהלכה ביקשתי סיוע מהתומך הרוחני שלי במציאת עבודה בעיתונות. תמוז שלל כל עזרה כזאת: "כתיבה עיתונאית הורגת את הכתיבה הספרותית. אתה צריך להקדיש את עצמך לכתיבה ספרותית. זהו ייעודך", אמר. שאלתי ממה אתפרנס, שהרי שתי המיומנויות שלי הן עבודה חקלאית ומלאכת הכתיבה. תמוז אמר: "כל עבודה אחרת שלא מביישת את בעליה. בעלה של טוני הלה, מנהלת בית הספר תיכון חדש, הוא בעל כמה תוארי דוקטור, בפילוסופיה ובמדעים - והוא התעקש לעבוד בעירייה כמנקה רחובות כדי שיוכל להתפנות למחשבות".

ועוד סיפר, שלפני כעשור, כשהיה כתב ב"הארץ", פנה אליו בעלי העיתון גרשום שוקן והציע לו לכתוב טור יומי סאטירי קצרצר, כ־50־60 מילה, בלשון וברוח "צברית", בשם "דעתו של עוזי", כביטוי לחשיבה בוטה של צעיר ישראלי מצוי על אקטואליה פוליטית וחברתית. "שמחתי מאוד על ההצעה", סיפר תמוז, "כי באותה עת התחלתי לכתוב סיפורים ורציתי זמן להתמסר לכך. חשבתי שאייצר בקלות טור יומי כזה, אביא לעורך - ובכל שאר היום אהיה פנוי לכתיבה וקריאה. אבל אחרי חצי שנה גיליתי לחרדתי שאני משועבד לטור הזעיר הזה, שכבר זכה להצלחה ולתגובות רבות.

כל היום עבר עלי בקבלת תגובות לטור של הבוקר הזה ובתשובות לתגובות; במחשבות על נושא הטור של הבוקר שלמחרת, בכתיבה ותיקון. היום שלי הוקדש כולו לכך. הלכתי לשוקן, אמרתי: 'תודה רבה, אבל די' - והתחלתי לערוך את עיתון הילדים החדש, 'הארץ שלנו'. כאן אנחנו מכינים הכל שבועות רבים מראש ויש מערכת, ואני חופשי ברוב היום לענייני החשובים". עמוס קינן קיבל את מקומו של תמוז, קרא לטור "עוזי ושות'" והחל להתפרסם בכתיבתו השנונה והייחודית.

אומנות רחוב בתל אביב. צילום: יצחק בן נר אומנות רחוב בתל אביב. צילום: יצחק בן נר

בין מציאות להשתקפות
בנימין תמוז היה סופר ישראלי מוערך בשנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת, שדי נשכח, ומאוד לא בצדק, במאה הזאת. הוא למד אומנות בסורבון והיה גם פסל וצייר, אספן ומבקר אומנות. הוא היה בתנועת הנוער הקומוניסטית בנעוריו, ובבגרותו היה בין מייסדי תנועת "הכנענים" שהקים המשורר יונתן רטוש. בין ספריו נמצאים קובצי הסיפורים היפהפיים "חולות הזהב", "סיפור אנטון הארמני", "משלי בקבוקים", טרילוגיית "חיי אליקום", "מינוטאור" והרומן העתידני־דיסטופי "פונדקו של ירמיהו".

קשרינו נותקו למשך שנים אחרי אותה ארוחת ערב בביתו, ואני מצאתי עבודה בעיתונות וברדיו כעיתונאי. הכתיבה הספרותית הייתה בשבילי אהבה של שעות הפנאי. יום לאחר שחזרתי הביתה משירותי בחטיבת השריון שחצתה את סיני במלחמת ששת הימים, פגשתי את בנימין תמוז ברחוב בתל אביב. עמדנו ושוחחנו והוא שאל על ימי במלחמה ואני סיפרתי, ואז שאל: "למה שלא תכתוב לי סיפור על כך?". הוא ערך אז ב"הארץ" את מוסף הספרות. אמרתי: "בטח - ולמחרת הפרסום יעטפו בעיתון דגים...". תמוז נעלב, אבל לא ויתר.

נסעתי עם רעייתי לירושלים, היינו אורחים יחידים ב"מאונט סקופוס", מלון מפואר על הר הצופים ששוחרר זה עתה. צוות שלם של טבחים, חדרניות ומלצרים פלסטינים מבולבלים מתוצאות המלחמה עמד עלינו לשרתנו שם - חוויה די מוזרה - ובאותו סופשבוע מזרח־ירושלמי כתבתי סיפור קצר בשם "קול חליל בדשא, ליד הנחל", בהשראת ימי במלחמת ששת הימים. הסיפור פורסם במוסף, בעריכת תמוז, ומאז, במשך כמה שנים, היה לי הכבוד לפרסם סיפורים, לעתים על שניים־שלושה עמודים גדולים, במוסף הספרות של "הארץ" פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח. כשפרש תמוז מהעריכה, המשיכו הבאים אחריו, אברהם רימון ויורם ברונובסקי המנוחים, ויהושע קנז היקר, ייבדל לחיים, להזמין ממני, חודשיים לפני המועד, סיפור חדש - ואני, שכבר התרוצצו במוחי כמה וכמה רעיונות, כתבתי ושלחתי סיפורים. מאוחר יותר הם קובצו ופורסמו בספרי "שקיעה כפרית" ו"אחרי הגשם".

השבוע מלאו 28 שנה למותו של תמוז, בגיל 78, ב־19 ביולי 1989. כשערך את "הארץ שלנו" פרסם בעיתון, על עמודיו המרכזיים, את המדור "לראות, להביט ולהתבונן", ששמו שלוש מילים נרדפות. הוא ביקש להדביק באהבתו לאומנות הסביבתית ולארכיטקטורה את הקוראים הצעירים, לפקוח את עיניהם ואת טעמם ולסקרן אותם ביומיום החזותי שלהם. הוא פרסם תצלומים של יצירות אומנות, ציורים, פסלים, אנדרטאות, גנים ובניינים וכתב בשפה בהירה ועשירה על ייחודם ועל הדרך שבה הם מוצגים ומייצגים את המציאות ואת השתקפותה האומנותית.

אולי בהשראתו, במשך שנים רבות בצעדות הבוקר שלי ברחובות תל אביב הקפדתי לתעד עבודות של אומנויות רחוב מרשימות, בתים ישנים יפים שנשכחו בעזיבוּתם או שופצו בדרך נאותה וגם כתובות גרפיטי מקוריות (סוגת יצירה שלא הייתה קיימת כמעט בימי תמוז והולכת ופוחתת בשנים האחרונות).

אומנות רחוב בתל אביב. צלם: יצחק בן נראומנות רחוב בתל אביב. צלם: יצחק בן נר

השיחה האחרונה
עם תמוז שוחחתי עוד כמה פעמים מאז. הפעם האחרונה הייתה כשצלצל אלי וסיפר שבנו יוני, שלמד קולנוע בלונדון, ביקש ממנו לבקש ממני רשות לעבד ולביים את סיפורי "רומן זעיר" כסרט גמר ללימודיו - ולהפוך את גיבוריו לבריטים. זה היה כמה שנים לאחר שהסיפור עובד לתסריט על ידי והופק כסרט בשם "רומן בהמשכים" (בועז דוידזון השתמש בשם "רומן זעיר", שהיה מונח ארצישראלי ידוע, לסרט בסדרת "אסקימו לימון" שלו).

תמוז התאנח באוזני, קצת בבדיחות הדעת, על שבנו בחר בסיפור שלי ולא בשלו וביקר אותי על שבסיפורים רבים שלי עסקתי אז בהווה המיידי, החברתי־פוליטי. "כך אתה מאבד את ההתבוננות והשיפוט האובייקטיביים הספרותיים, ממרחק של זמן", טען. יוני הביא לי את הסרט המוגמר שלו, שנראה אז כדרמה טלוויזיונית לא רעה, עם כמה שחקני במה בריטים ידועים וטובים. אחרי מותו של אביו ביים יוני תמוז בארצות הברית את ספרו של אביו "מינוטאור" לסרט קולנוע באורך מלא.