"השפה היא הכלוב שבו אנו מתקיימים ומקיימים", סבור המשורר, המתרגם והעורך ערן צלגוב (45). "היא מגדירה לנו מה נכון ומה שגוי, מה סוטה ומה נורמלי, מה גבוה ומה נמוך. אבל אנחנו חייבים קצת לעקם את הסורגים כדי שיהיה לנו מקום משלנו. שהיא תהיה שפתנו ולא שפת־הֵם. צריך לחדש בה, לכוונן מחדש את המערכות, לאפשר לאנשים לומר את מה שהם רוצים לומר, ולא רק מה שנהוג לומר. אחרת העברית היא שפה מספקת למילון. לא לאדם שחי ונושם.

"'אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במילון'", הוא מצטט את יהודה עמיחי, מתוך "אל מלא רחמים", ומוסיף משלו: "אני, בתור גנב מילים קטן, מרגיש מחויב להציע נקודות מבט נוספות, אבל גם מילים חדשות לאותו מראה נושן, כדי להעניק לו מחדש רגע של הולדת".

לאחרונה ראה אור ספר שיריו השלישי, "פרו(ט)זה" (הוצאת פרדס). את ספרו בוחר צלגוב לפתוח בציטוטים של רוברטו בולניו, פיטר האמיל ואדריאן ריץ'. "מי המשוררים שהכי השפיעו? זה תמיד תלוי בכיוון האור והשעה", הוא אומר. "אני מעדיף לומר את מי אני קורא יותר בימים אלו, ועל מה אודה להם ולהן ברגע זה: נתן זך על המוזיקה; רוברטו בולניו על חבריו והלכלוך בין השיניים; אלן גינסברג על רוחב הנשימה והעומק; רנה שני על הצבעים; צ'רלס סימיק על שריטות החתול על הלוח; שולמית אפפל על הכנות לעזאזל; וצילה זן־בר צור על הטיולים בטבע".

בין שירים קצרים ומאווררים כמו "אני זוכר במדויק/ איך הושטנו יד אל השמש/ אני זוכר: היה לילה" ("כשאוהבים") - טקסטים צפופים, סיפוריים כמעט. "סיפור שירי או שיר סיפורי? אני לא מכיר בהבחנות הללו", הוא אומר. "אני מנסה הרבה פעמים לחשוב על שיר כנקודת מבט, מחשבה, רגע, או רגש, בניגוד לסיפור, שמספר לנו עלילה עם התחלה, אמצע וסוף. כל מה שבין לבין, הוא כיסא ריק שעליו יושבת דמות שחולמת על כבשים חשמליות, וכשהיא מתעוררת – ההבחנות עדיין שם".

אומרים שירה - פרוטזה. עיצוב: סטודיו פרדס. איור: הדר לוטן

אומרים שירה - פרוטזה. עיצוב: סטודיו פרדס. איור: הדר לוטן

האלוהות, הטבע וההרס מופיעים לא אחת בשיריו. הם נעים בין קודש לחול; בין אמונה להתרסה על האמונה; בין רמיזות לסיפורי המקרא ומיתוסים של דתות אחרות לכאן ועכשיו. "האלוהות היא ההרס שהאדם הטיל על הטבעי, כדי ליצור הבחנה בין קדוש ואסור. בין התרבות לטבע. האלוהות בשירים שלי היא ניסיון לדבר עם מישהו שלעולם לא יקשיב ולא יספק תשובות לשאלות הבוערות בי, אבל היא מניעה את החיפוש שלי. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני לא מספיק יהיר להחליט שאין - או אולי לא מספיק אמיץ. הפנייה לאלוהים בחלק מהשירים היא פנייה פנימה ולא החוצה", אומר צלגוב.

"דתות מפחידות בפסקנות שלהן. הן מנסות לתת הסבר להכל. לכן גם אידיאולוגיות מוחלטות מפחידות אותי. אמיתות יחידאיות המובילות לפתרונות סופיים. מצד שני, דתות מסקרנות ונותנות פתח הצצה לתת־מודע התרבותי. לפעמים מגלים דמיון מפתיע. לפעמים זה אפילו מדכא עוד יותר. את התנ"ך והתלמוד של התרבות היהודית אני קורא כחלק מארון הספרים שצמחתי לתוכו. את הברית החדשה, או הקוראן, מתוך סקרנות. כך גם מיתולוגיות נוספות שנחשפתי אליהן".

נדמה שאי אפשר לקרוא את "פרו(ט)זה" בלי להתייחס אל מוטיב הזמן. האם הוא מיטיב או לא? "הזמן – להבדיל מצער – משאיר סימנים. אני כשלעצמי, ככל שחולף הזמן, לומד יותר ושוכח יותר. האם הוא מיטיב? השאלה עם מה. הזמן מרפא מצד אחד ומכביד מצד שני. הניסיון למדוד אותו בתקתוק השעון, או בתנודת הגביש, הוא התגלמות רצון האדם לשלוט בטבע. המעשה האמנותי הוא ניסיון לעצור את קצב החיים המטורף. הוא עוצר את הזמן. הוא נותן לנו זמן לעצמנו, בתוך מרוץ העכברים המטורף. הזמן לוקח סיגריה, תוחב אותה בפה שלנו, ואנחנו רצים ורצים, מנסים לתפוס את השמש, אבל היא כבר שוקעת".

ערן צלגוב מוציא את ספר שיריו השלישי, "פרו(ט)זה"

"בתור גנב מילים קטן, אני מרגיש מחויב להציע נקודות מבט נוספות, אבל גם מילים חדשות לאותו מראה נושן, כדי להעניק לו רגע של הולדת", אומר המשורר