שירה זה לא נורא: שירי המסע לתל אביב הם אחת מאבני הפינה של השירה העברית. מכל זווית שהם בוחנים את העיר הגדולה, במסע משתוקק, בבוז, בחדווה מרוחקת, מנקודת מבט ספירטואלית, ממשית, דרך הנחתכים מדופנותיה האורבניות החדות, עד המתפלשים ברוך בחלום הילדות המתגעגע. תמיד יש קצת מהכל בשירים האלה: קצת ילדות, קצת בגרות, המתח ביניהם. תמיד ישנה הסתכלות מתפעמת לטוב או לרע על העיר העברית הראשונה. המקום בה קרה הכל לכולם.
שיר מסע אחד על תל אביב, של המשורר עמוס נוי, כולל בתוכו לא רק את המסע רב החושי לתל אביב מהפריפריה, אלא מקפל לתוכו רבדים שונים של זמן, של זיכרונות מרים ומתוקים ופנטזיות מתוכננות בקפידה של נער מתבגר, שנבנו על חורבות החוויות הקשות מהילדות. כל זה, באוטובוס אחד, קו חמש שתיים חמש.
חמש שתיים חמש // עמוס נוי
קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב הָעִיר הַגְּדוֹלָה
קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב בְּקַו חֲמֵשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ
וְכָל הַנְּסִיעָה תַּבִּיט בַּחַלּוֹן:
עַכְבַּר הַכְּפָר
הַמְּחֻטָּט וְהַמְּכֹעָר
נוֹסֵעַ לַעֲשׂוֹת חַיִּים
בָּעִיר הַגְּדוֹלָה לֶאֱלֹהִים
צֵא לַדֶּרֶךְ: כְּבָר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ שָׁנִים
הַבִּנְיָן הַהוּא מֵאֲחוֹרֵי תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה הַקְּטַנָּה שֶׁל מוֹרָשָׁה
שֶׁפַּעַם כְּשֶׁהָיִיתָ בְּכִתָּה גִּימֶל הוּא הָיָה עוֹד אֲתַר בְּנִיָּה
וְאִישׁ אֶחָד עָשָׂה לְךָ שָׁם
דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא זוֹכֵר
כִּי זֶה בִּכְלָל קָרָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר
וְהִנֵּה קֻפַּת חוֹלִים. תַּגִּיד שָׁלוֹם לְמַר אָגָבָּבָּה
שְׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ
אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּי. רַק בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים
חָבֵר מֵהַשְּׁכוּנָה יַגִּיד לְךָ:
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד בְּכָל פַּעַם
שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי אָגָבָּבָּה
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי בַּלֵּב
רַק בִּגְלַל זֶה כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל
אֲנִי מַצְבִּיעַ לִמְנַחֵם בֵּגִין
בָּתִּים. שָׂדוֹת. בָּתִּים. הִנֵּה מוֹכֵר הַפְּרָחִים בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִי
אֲבָל אַף אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ עוֹד לֹא קָבוּר שָׁם אָז אַתָּה עֲדַיִן לֹא שׁוֹמֵעַ תָּמִיד
אֶת הִכּוֹן לִירִי הַכָּבוֹד וּטְעַן וְאֵשׁ וּשְׁלוֹשָׁה מַטָּחִים
הִנֵּה צֹמֶת הַפִּיל וְהַסְּטֵקִיָּה שֶׁבָּהּ
נִפַּחְתָּ פִּתָּה רֵיקָה בַּחֲמוּצִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כָּל הַחֲבֵרִים
שֶׁאֵין לְךָ לֵב לְבַקֵּשׁ מֵאִמָּא שֶׁלְּךָ כֶּסֶף לְבִלּוּיִים
שָׁם תַּבִּיט בַּאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵעוֹלָם הַזֹּהַר
שֶׁעָלָיו קָרָאתָ בְּלָאִשָׁה אֵצֶל יוֹסֵף הַסַּפָּר
הַיְשֵׁר מֵעוֹלָם הָעֲטִיפוֹת שֶׁל סִפְרֵי מֶתַח בְּהוֹצָאַת רַמְדּוֹר
נָשִׁים אֵלֵגַנְטִיּוֹת עִם שְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת וְגַרְבֵּי רֶשֶׁת אוֹחֲזוֹת כּוֹסוֹת שַׁמְפַּנְיָה
וּגְבָרִים קְשׁוּחִים בְּכוֹבַע לֶבֶד אוֹרְבִים בֵּין הַצְּלָלִים
יוֹם אֶחָד גַּם אַתָּה תִּהְיֶה
זָר גָּבוֹהַּ שַׁתְקָן וּמִסְתּוֹרִי
תַּעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סַכִּין בְּחֶמְאָה
שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ
בִּרְחוֹב אַבָּא הִלֵּל סִילְבֶר קוֹרְצִים בַּעֲרָפֶל הַכָּבֵד פָּנָסֵי הַגַּז.
כִּרְכָּרָה עוֹצֶרֶת. הַסַּיָּס מְבָרֵךְ אֶת מַר הוֹלְמְס
הַיּוֹצֵא לְפַעֲנֵחַ תַּעֲלוּמָה
בְּוַיטְצׇ'פֶּל, בִּיוֵן הַמְּצוּלָה
הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית מְבַעְבַּעַת וְרוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ בֵּיצָה בְּמַחֲבַת
אַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲלִיט עַכְשָׁו כִּי יֵשׁ לְךָ כֶּסֶף רַק לַהֲנָאָה אַחַת
אוּלַי תִּסַּע לְקוֹלְנוֹעַ פָּרִיז לִרְאוֹת שׁוּב מֶלֶךְ לְיוֹם אֶחָד
אוֹ לְתָמָר לְיַד שְׂמֹאל הַנּוֹקֶמֶת בְּפַעַם הַמֵּאָה
אוֹ שֶׁתִּקְנֶה תַּקְלִיט - דִּיפּ פֶּרְפֶּל הֶחָדָשׁ אוֹ מַגְנִיפִיקָאט שֶׁל בָּאךְ
אוֹ לְיוּדׇה-מַכַּבִּי לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים שֶׁל צִמְחוֹנוּת
אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר, אָכוֹל וּבָכֹה, אָכוֹל וּבָכֹה,
וּטְחִינָה טִפְטְפָה לְךָ עַל חֻלְצָה חֲדָשָׁה וְהַכֶּתֶם לֹא יָרַד אַף פַּעַם
המתח הקשה שמציב נוי לקוראיו בין המרכז לפריפריה, בין תל אביב המכושפת לדלות ששוררת בביתו, מרתק. נוי עושה זאת תוך יציאה מדימויו העצמי, לדימוי הנוף - המתח מתקיים בין עכבר הכפר המחוטט, לנשים האלגנטיות עם השפתיים האדומות. הוא מעניק חיים חדשים לאובדן והחוסר שחש בילדותו, בעזרת הדימיון שהפך אותו לזר גבוה שתקן ומסתורי. השברים מרצפים את הפינות בהן עבר בתל אביב, שאליה יוצא במסע נבואי (כמו יונה).
זו סקירה רומנטית, מרגשת שלא דומה לאף שיר בנוף שירי המסע לעיר. השיר המדובר יהיה חלק מקובץ שירים שעתיד לצאת בסתיו הקרוב, על פי המחבר, ושמו יהיה ״קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר״, בהוצאת "עולם-חדש", ובעריכת אלי הירש. ספרו הקודם, ״שלום לאדון העורב״, יצא אף הוא באותה הוצאה, בעריכתו של אלי הירש.