שירה זה לא נורא: זהו החלק השני בסדרת הכתבות ״שירה בטיפול״ שמנסה לפרק ולהרכיב מחדש את היחסים שבין שירה וטיפול, ולנסות להבין מדוע חלה התעוררות כה גדולה של מטפלים משוררים, ואם שירה וטיפול הם היינו הך. בשבוע שעבר פורסם החלק הראשון של הסדרה מאת המשורר והמטפל בפוגעים מינית גיא עינת, שסקר את קווי הדמיון בין טיפול ושירה. הפעם אנחנו שמחים לארח את המשוררת והפסיכולוגית הקלינית קמה שיר שבוחנת את הדמיון הטיפולי בין כתיבת שירה או קריאת שירה לבין טיפול נפשי.

המשורר והמרחב המשחקי־טיפולי // קמה שיר

לעיתים בעודי כותבת שיר, אני שומעת את קולות הקוראים (או שמא אלה קולותיי), המסבירים לי מדוע הוא שגוי, או מדוע ניתן לראות את הדברים באופן הפוך או יותר מורכב, או פשוט. נוכחתי כי לעיתים אני חוששת מפרסום שירה, שמא תיתפש אמירה מסוימת בשיר כאמת מוחלטת, שמא תגדיר אותי, שלא תשבה אותי בצילה מעתה ועד עולם. המשוררת לי עברון סיפרה לי פעם, ששנים רבות לאחר שחיברה את שיריה, קוראיה עוד נוהגים להתייחס אליהם כאילו עודנה שם, בעוד שהיא עברה להוויה חדשה. נדמה לי כי אף ברגע שבו נכתבת השירה, יכולה היא לתאר אך פיסת חוויה: "מַה הוּא שִׁיר? / לֹא אֱמֶת / וְלֹא בְּדָיָה / חֶלְקִיק חֲוָיָה" (קמה שיר). פיליפ ברומברג מסביר כי הנפש מורכבת ממצבי עצמי (Self States) שונים המקיימים תנועה ביניהם ובאים לידי ביטוי בנקודות זמן שונות. נוכל אם כך להתבונן בנפש האדם כספר שירה המכיל בתוכו שירים שהם כולם חלקיקי חוויה נפשית מתמשכת ומשתנה בזמן.  

זיגמונד פרויד התייחס לשירה כמקום של משחק. לפיו, כשם שילד משחק ומשקיע רגשית בסידור המציאות מחדש בהתאם לעולמו, כך המשורר משקיע בשיריו, הנמצאים רגל אחת בעולם המציאות (העולם החיצון) ורגל אחת בעולם הדמיון (העולם הפנימי). כך במשחק (או בשירה) יש מקום למשאלות ולחוויות שאילו היו מתקיימות במציאות, היו יכולות לעורר סבל רב, אולם במרחב הביניים שבין המציאות לדמיון הן יכולות להסב הנאה.

נוכל לראות דוגמה לכך בשיר ״דרקולה״ מאת לי עברון :"בְּאוֹר הַיּוֹם זֶה הַסִּיּוּט הֲכִי גָּדוֹל שֶׁלִּי / בְּאוֹר הַיּוֹם אֲנִי / נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי לְהִשְׁתַּחְרֵר / אֲבָל לִפְנֵי גּוֹנֵי הַשַּׁחַר / לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מִתְפּוֹגֵג כַּעֲרָפֶל בְּסֶדֶק הַחַלּוֹן / אֲנִי מִתְאַוָּה: / תִּכָּנֵס לִי לַוְּרִידִים / תִּכָּנֵס לִי מִתַּחַת לָעוֹר /אַל תִּתֵּן מְנוּחָה / תִּשְׁתֶּה אֶת דָּמִי וְאֶשְׁתֶּה אֶת שֶׁלְּךָ / עַד לִבְלִי נְשִׁימָה / עַד שָׁחֹר בָּעֵינַיִם / תְּמַלֵּא אוֹתִי עַד שֶׁתּוֹצִיא אוֹתִי מִמֶּנִּי / אֲעָרֶה אוֹתְךָ אֶל תּוֹכִי / אַהֲרֶה אוֹתְךָ בְּתוֹכִי / עַד אוֹר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ / אַסְתִּיר אֶת הַפְּצָעִים, אֶת הַפְּתָחִים, אֶת הַסְּדָקִים / בְּאוֹר הַיּוֹם אֲנִי / נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי לְהִשְׁתַּחְרֵר" (מתוך ״דבר בלתי נראה״, פרדס הוצאה לאור). מטאפורות הן אמצעי אומנותי, שמדגים כיצד עצמים במציאות מקבלים משמעות חדשה דרך נקודת המבט המושלכת עליהן, מתוך עולמו הפנימי של המשורר.  

ספרה של קמה שיר ''אישה - ילדה גבר - אישה ושירים אחרים'' (צילום: הוצאה עצמית - הוצאה לאור)ספרה של קמה שיר ''אישה - ילדה גבר - אישה ושירים אחרים'' (צילום: הוצאה עצמית - הוצאה לאור)

בעולם הטיפול ישנה הבדלה ברורה בין ביטוי במציאות (ביטוי בפעולה) לבין המתרחש בעולם התוך־נפשי. כך למשל, בעוד שהתנהגויות של פגיעה באחר יכולות להיתפש כביטוי של קושי בוויסות ובשליטה בדחפים שיש לטפל בהם, כעס, עלבון וקנאה הם רגשות טבעיים המשמשים חומר טיפולי. למעשה, מטרת הטיפול היא להעלות תכנים מהסוג שמוסתר בחיי היום יום – להתחבר אליהם, לשחק בהם, לסדר אותם ולהבין מתוכם את הצרכים העמוקים ביותר של המטופל. בדומה לפרויד, דונלד ויניקוט ראה בחדר הטיפולים כ״מרחב פוטנציאלי״, מרחב ביניים בין מציאות ודמיון (בדומה למשחק) אליו מובאים חומרי הנפש להתבוננות ולבחינה. 

ויניקוט מספר לנו שבריאות נפשית טמונה ביצירתיות, ביכולת להביא משהו אותנטי לידי ביטוי, באמצעות פעולות בעולם שנעשות ומתקשרות עם המציאות, אולם אינן נכנעות לה מראש. כלומר, היכולת ליצור תרבות (ושירה בתוכה) היא יכולת שמתקיימת במרחב הביניים של המשכיות, המסתמכת על המוסכמות של תוצרי תרבות קודמים (שירים קודמים שנכתבו למשל) ופריצה שלהן. כך גם היכולת ליהנות מתרבות מבוססת על מרחב הביניים, שכן על הקורא, להתמסר להפעלה הרגשית של הדמויות המוצגות לפניו, וזאת למרות שהוא לא חווה את הדברים בעצמו או שהדברים הם פרי דמיונו. מדבריו של ויניקוט אנחנו יכולים להבין כי אחת הסיבות ליצירה היא ביטוי אותנטי של העצמי. אילו סיבות נוספות קיימות לכתיבת שירה?

אחת הסיבות לכתיבת שירה ואולי ליצירה בכלל, היא הצורך בוויסות רגשי. בשיחות שערכתי עם לא מעט משוררים וכפי שאוכל להעיד על עצמי, לא אחת נכתבת השירה מתוך צורך זה. ניצוץ הכתיבה מתעורר בעקבות רגש עוצמתי המנענע את סירת הרגשות הנפשית ומצריך את המשורר לווסתו על מנת שיוכל להמשיך לשוט בבטחה – לחזור לאיזון. תיעול הרגשות לממד אסתטי (דוגמת כתיבה), מאפשר במידה מסוימת עיבוד שלהם ורגיעה.

אפשר לראות זאת בשיר ״הערה בעניין כתיבת שירה״, מאת טובי סופר, שבו הוא מתייחס לשירה כזיק המגיע באופן פתאומי וללא שליטה, בעקבות אירוע המעורר חוויה רגשית: "אֲנִי קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים רַאֲיוֹנוֹת עִם מְשׁוֹרְרִים./ רַבִּים מֵהֶם מַסְבִּירִים לַקּוֹרְאִים כִּי בְּשָׁעוֹת / קְבוּעוֹת הֵם יוֹשְׁבִים לִכְתֹּב. הֵם כּוֹתְבִים,/ וִיהִי  מָה. כִּי בַּעֲבוּרָם כְּתִיבָה הִיא סוּג שֶׁל / עֲבוֹדָה. בִּרְשׁוּתְכֶם, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהָעִיר כִּי / בְּסִמְטָתִי הַצָּרָה אֵין שָׁעוֹת לַשִּׁירָה, וְלַשִּׁירָה / אֵין סֵדֶר יוֹם יָדוּעַ מֵרֹאשׁ. הִיא סוּג שֶׁל / נְבִיחַת כֶּלֶב אוֹ צִיּוּץ צִפּוֹר אוֹ פַּרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ / אוֹ צְפִירָה שֶׁל נַהָג מְיֹאָשׁ תָּקוּעַ בִּפְקָק. / מַשֶּׁהוּ כָּזֶה״ (מתוך ״רפסודה״, צבעונים הוצאה לאור). 

טיפול פסיכולוגי, אילוסטרציה (צילום: אינגאימג)טיפול פסיכולוגי, אילוסטרציה (צילום: אינגאימג)

עוד סיבה לכתיבת שירה היא גילוי עצמי. אחת הטכניקות הטיפוליות שהציע פרויד היא ״אסוציאציות חופשיות״. לפי טכניקה זאת, מטופלים מוזמנים לדבר על כל מה שעולה על רוחם במהלך הפגישה, ובאופן אינטואיטיבי, ללא צורך לשמור על סדר הגיוני ומחושב. טכניקה זאת נועדה ליצור דרך הגעה אל הלא־מודע של המטופל. רבים מכירים את מילותיה המפורסמות של יונה וולך הפותחות את שירה: "תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה" (מתוך ״שירה״, ספרי סימן קריאה ומפעלים אוניברסיטאיים). כך קורה לעיתים אצל המשורר הפתוח לשמוע את מה שעולה מעולמו הפנימי – קולות פנימיים שלא היה מודע להם עולים ומתגלים כשיר.

סיבה נוספת היא תקשורת ויצירת משמעות מתוך קשר. תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על הצורך של האדם בנראות והכרה ברגשותיו. שירה היא אמצעי לביטוי רגשי, ככזאת אין היא מגיעה למלוא הגשמתה כאשר היא נשארת חבויה. חלק אינטגרלי ביצירה הוא חשיפתה לעיניים רואות. מתוך מבטו של הקורא יכול המשורר לקבל תוקף לקיומו ותחושת משמעות: "מַהוּ שִׁיר לְלֹא עַיִן שֶׁתִּקְרָא בּוֹ / וּבֵית חָזֶה שֶׁיָּבִין? / וּמָה אֲנִי אִם הַכֹּל נִשְׁאָר בְּתוֹכִי / וְאֵין אִישׁ רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ? / אַהֲבָה עוֹשִׂים בִּשְׁנַיִם, גַּם חַיִּים." (קמה שיר).

בבואנו לקרוא שירה, אנחנו לא יכולים להתייחס אליה כאל אמת מוחלטת, עלינו להתייחס אליה בזהירות כאל חלקיק חוויה, אמת קיימת אך לא בלעדית. שירה מתקיימת במרחב הביניים, בין הכותב לקורא, בין הדמיון למציאות, בין רגש אחד למשנהו. ואולי בגלל יכולתה המופלאה להתקיים בו זמנית במרחבים שונים, היא כל כך מהנה. 

קמה שיר היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת ישראלית. שיריה המצוטטים במאמר לקוחים מתוך הספר ״אישה – ילדה, גבר – אישה, ושירים אחרים״, קמה שיר, הוצאה עצמית הוצאה לאור, 2020.