שני הסרטים הגדולים של הקיץ ״ברבי״ ו״אופנהיימר״ יצאו בתאריכים חופפים ולכן זה מרגיש כאילו אנו חייבים לערוך השוואה ביניהם, רק שאנחנו ממש לא.
ההילולה של ברבנהיימר: בתעשיית הקולנוע יזכרו את השבוע מסיבות אחרות לגמרי
העובדה ששני הסרטים הכל כך לא קשורים האלו יצאו בחודשי הקיץ בטיימינג דומה, ממש לא אומר שיש קשר ביניהם. בינינו, אם נתאמץ אנחנו יכולים לערוך השוואה בין הכל להכל. ממש כמו שההפך מ״כיכר הדמוקרטיה״ היא ״כיכר הרפורמה״, מוחם של בני האנוש פועל בדרכים נסתרות: מציאת פרצופים של כלבים במאפין אוכמניות, צורה של מדינת ישראל בשניצל תירס, וההשוואה בין הסרט ברבי לאופנהיימר.
הלכתי לראות את שני הסרטים באותו יום רק בשביל לנסות להבין מה לכל הרוחות הקשר? ״ברבינהיימר״, נו באמת. אל הסרט ברבי הגעתי בידיעה חד משמעית שאני הולכת לסבול. הרי זה ברור שהסרט נוצר אך ורק כדי לקדם את המכירות של חברת ״מטאל״ עם תסריט מתחכם של ״הפוך על הפוך״ שלא נרגיש שמנסים להאביס אותנו במרצ' צבע פוקסיה בזמן שחוגגים על הכבשיות והחמדנות האנושית הפתטית שלנו.
כבר בתחילת הסרט הופתעתי לטובה, סצנת פתיחה שהיא רפרנס ישיר לסרט של סטנלי קובריק ״אודיסאה בחלל״? מה לכל ה? אולי יש סיכוי שבכל זאת אהנה בסרט הזה.
״ברבי״ גרסת 2023 חיה בעולם פלסטיק פנטסטיק, ורוד ופמיניסטי שנשלט בצורה אידיאלית ע"י ברביות במקצועות רמי דרג: רופאה, נשיאה, שופטת, טייסת וכו׳ בעוד קן מקבילתה הגברית, הוא ליטרלי על תקן בובה, ואם לצטט: "אני קיים רק כשאת מביטה בי" - מוסיף משמעות פילוסופית עמוקה לקיום השטחי והריקני של קן בעולמה המושלם של ברבי, אז ככה ג׳יי זי מרגיש?
בכל אופן, לאחר נקודת משבר בחייה של ברבי - מחשבות על מוות וצלוליטיס, אנו זוכים במעבר אפי של הדמויות הראשיות ברבי וקן (מרגו רובי וראיין גוסלינג), מברבי לנד לעולם האמיתי (בערך אמיתי, בכל זאת מדובר בלוס אנג׳לס) הנשלט ע״י גברים לבנים בורגניים. הגילוי המרעיש בדבר הפטריארכיה מרגש את קן עד כדי כך שהוא מנסה לייבא את הקונספט החדשני אל ברבי לנד בצורה מאוד כושלת ומשעשעת.
ידוע כי בובת הברבי זכתה לאורך השנים לקיתונות של ביקורת - מבנה הגוף הלא ריאליסטי ואידיאל היופי הבלתי מושג גרמו לה להיות מוקצה ולא רלוונטית בעידן החדש של זרם ה״באדי פוזיטיב״, ״פי סי קולצר״, ״מי טו״ טיים, ולכן זה היה צעד נבון ואף מתבקש לשכור את שירותיה של הבמאית גרטה גרוויג (״ליידי בירד״) לביים את הסרט, וכך זכינו בשלל מסרים פמיניסטים מעצימים ואבחנות קטנות מדויקות ואנושיות שלגמרי עושים שכל עם קהל היעד - ילדות ובחורות צעירות.
וורנר ברדרס הצליחו ליצור סרט שפוגע בכל הנקודות הנכונות, עם בדיחות שצוחקות על כל טענה ומענה שאיי פעם הופנתה כלפי בובת הברבי, כולל בדיחות על חברת ״מטאל״ עצמה. מה שנקרא, ״אתה לא יכול לצחוק עלי כי כבר צחקתי על עצמי״, אז כזה ובצורה מושלמת.
כפיים ברבי, תודה ברבי.
לעומת זאת, אופנהיימר, שאליו דווקא כן הגעתי עם ציפיות שבפרק זמן שנראה כמו נצח הספיקו להתפרק לתתי אטומים. הוא סרט המתמקד בתקופה שבה עמד הפיזיקאי ג'וליוס רוברט אופנהיימר בראש פרויקט מנהטן, שמטרתו היא לפתח נשק גרעיני עבור הצבא האמריקני.
"אופנהיימר" מתבסס על עובדות מהספר "פרומתאוס אמריקאי״ הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום" מאת קאי בירד ומרטין ג'יי. הסרט נפתח בחקירה שבה עומד אופנהיימר מול הוועדה שהחליטה לשלול ממנו את הסיווג הביטחוני עקב עברו המפוקפק הספק קומוניסטי.
אין ספק שרגע השיא בסרט הוא הצלחת ניסוי טריניטי המפורסם בסצנה מהפנטת ומלחיצה ביותר כאשר מחליטה ממשלת ארה"ב להטיל את שתי פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי, ובכך להביא לכניעתה של יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה.
לאחר נקודת השיא הזו הכל הולך ומתדרדר, אז אנחנו נשטפים ברצף האירועים המשפטיים המייגע בכל הזמנים. לקח לי זמן להבין שמה שבעצם מחזיק אותי באולם הקולנוע זה מחיר הכרטיס והמוזיקה הדרמטית, שאפו לודויג גורנסון על העבודה המעולה בלגרום לדברים הכי משעממים כמו בתי משפט, ניירת ובירוקרטיה להרגיש מעניינים.
כמובן שיש גם הרבה דברים טובים להגיד על הסרט ובמיוחד על השחקן הראשי קיליאן מרפי. אבל הכי פשוט זה שתלכו לראות בעצמכם, במידה ותצליחו להשיג כרטיס.
לסיכום שני סרטים שונים בתכילת שאין שום סיבה להשוות ביניהם אבל אם אתם מתעקשים, ברבי לוקחת ובענק.