"התחלתי להתעסק בהיסטוריה המשפחתית בגיל מאוד צעיר", מספר שנברג. "בבית הספר עשיתי עץ משפחתי, סבתא שלי נתנה לי הרבה מידע על המשפחה שלי, שלא הייתה גדולה בגלל השואה. הגעתי לבית הספר והיה לי עץ משפחה ענק, וזה הפך לקטע שלי. פעם בכמה זמן מישהו היה יוצר איתי קשר ומספר לי על עוד חלקים מהמשפחה. כשהייתי בן 18, מנהלת הסטודנטים במעונות, שהייתה קצת מבוגרת ממני, ביקשה לדבר וסיפרה לי על בני משפחה שלה. סיפור מוזר על שני אחים שהייתה להם חנות עם קוסמטיקה, סבונים וספוגים. האחים רבו, ואחד מהם היה צריך לעזוב. אצלי במשפחה היה סיפור על סבא שלי, אריך צייזל, שהיה מספר בדיחה שהוא היה שונא שלושה דברים בעולם: היטלר, השמש (כי הוא היה בהיר ונשרף מהשמש) וסבתא שלו. היא אמרה שהייתה למשפחתם חנות עם ספוגים וקרו שם דברים נוראים. לסבא שלי היה אח נוראי שדחק אותו מהמשפחה. כך הבנו שמנהלת הסטודנטים ואני קשורים. הדברים האלו קרו במקרה, כשנתנו לי מידע מסוים התחלתי לחפש עוד קרובי משפחה".
"כשהגעתי לפראג, מיד אחרי נפילת חומת ברלין בשנת 1992, ידעתי שהיה לי דוד בשם קוליש שחי בה. מצאתי ספר טלפונים ישן והתקשרתי. ענה לטלפון ילד, שאלתי אם הוא מדבר אנגלית, צרפתית או גרמנית, והוא ענה 'סבא שלי מת ואמא שלי לא בבית', אבל נסעתי לשם בכל מקרה. האיש שחיפשתי מת עשר שנים לפני כן, והבת התחתנה והחליפה את שם המשפחה, אך היא גרה באותה דירה של סבא שלי וכך מצאתי אותה. זה התחיל שם, זה היה הקטע שלי לחפש אנשים רחוקים".
שנברג ייצג את מריה אלטמן בתביעתה להשיב חמישה ציורים של הצייר גוסטב קלימט מאחוזתם של פרדיננד ואדל בלוך־באואר וכן ממוזיאון ה"פאלה" - המוזיאון הווינאי שבו שוכנו הציורים. אלטמן זכתה בתיק בבית המשפט העליון של ארצות הברית נגד ממשלת אוסטריה בשנת 2004. שנברג פעל על בסיס עמלה מותנית, ולפי הדיווחים קיבל 40% מההכנסות מציורי קלימט - בגובה שכר טרחה משפטי של למעלה מ־120 מיליון דולר. הוא השתמש בחלק משכר הטרחה שלו כדי לממן בניין חדש והרחבה של מוזיאון השואה בלוס אנג'לס. שנברג הופיע בסרטים התיעודיים "גניבת קלימט" ו"משאלתה של אדל", העוסקים באירועים סביב התיק של אלטמן נגד ממשלת אוסטריה, כיהן כנשיא מוזיאון השואה בלוס אנג'לס במשך כעשור (בשנים 2005־2015), ובזמנו הפנוי הוא גניאולוג נלהב ומשמש כאוצר מתנדב עבור אתר הגניאולוגיה Geni.com. בנוסף, הוא חבר מועצת המנהלים של JewishGen ומייסד שותף של קבוצת האינטרסים המיוחדת של אוסטריה־צ'כיה. הוא מתגורר בלוס אנג'לס עם אשתו, פמלה, ולהם שני בנים ובת.
על הפרשה המפורסמת בה היה מעורב, מספר שנברג: "מריה אלטמן, שהייתה חברה של אמא שלי, הפכה לבת משפחה למרות שלא היה קשר דם. יום אחד היא התקשרה אליי כדי להחזיר ציורים שהיו שייכים למשפחתה, כשאוסטריה העבירה חוק על החזרת יצירות שנגנבו על ידי הנאצים לבעליהן. היא נהגה לומר שהיא הכירה אותי 'מאז שאמא שלך הייתה בחיתולים' והיא ידעה שאני עורך דין. ניסיתי לעזור לה. קודם לכן הייתה ועדה שהחליטה לא להחזיר את הציורים והסיבה שהם נתנו היא שאדל בלוך־באואר (האישה בתמונה), אחות של אמה, ביקשה מבעלה פרדיננד למסור את הציורים למוזיאון. כמובן שהיא לא יכלה לדעת מה יקרה עם הנאצים, וזו לא הייתה צוואה חוקית. הוא ברח והנאצים לקחו את הציורים. האוסטרים אמרו, 'האישה בציור אמרה שאנחנו צריכים לשמור אותם'. זמן קצר אחרי המלחמה, היה עורך דין שניסה להחזיר את הציורים ו־50 שנה זה נשאר אותו דבר, עד שעיתונאי בשם הוברטוס צ'רנין עשה כתבה על ציורים שלא הוחזרו אחרי המלחמה, וזה הוביל את האוסטרים להעביר חוק חדש.
"הגשנו את התביעה בארצות הברית, וב־2004 קיבלנו אישור להמשיך עם התיק למרות שהאוסטרים לא רצו להמשיך את התיק בארצות הברית. מריה הייתה בת 89, אמרנו שזה יכול לקחת עוד חמש שנים, ואפילו אם ננצח, לא בטוח שניקח את התמונות. לקחנו סיכון וקיווינו שנצליח. לא בטוח שהייתי עושה את זה עכשיו. הלכנו להליך בוררות, לקחתי עורך דין שהכרתי, הייתי צריך לסמוך עליו. הייתי בטוח שמבחינה משפטית אנחנו צודקים, ובסופו של דבר זכינו במשפט הפנימי".
"בסרט, המשפט מוצג כהתרחשות בחדר גדול עם הרבה אנשים. במציאות זו הייתה בוררות בחדר קטן", מתאר שנברג את הדיונים ומספר כיצד למד על הניצחון: "שיחקתי פוקר עם המשפחה בלוס אנג'לס, חזרתי הביתה ופתחתי את המייל לפני השינה, קראתי בגרמנית, והבנתי שניצחנו, ושכל שלושת השופטים הסכימו עם הטיעון שזו הייתה בקשה ולא צוואה מחייבת, והציורים יוחזרו. הלכתי לישון, התקשרתי בבוקר למריה, היא אמרה, 'או, ידעתי'. בסופו של דבר כל הציורים נמכרו למוזיאון. מריה הייתה אישה רגילה, והאחיינים שלה החליטו למכור את הציורים. הציור המפורסם 'דודה אדל' נרכש על ידי רונלד לאודר ומוצג במוזיאון פרטי שלו, והארבעה האחרים נמכרו למיליונרים ומוצגים במוזיאונים שונים".
התרעות פיקוד העורף