היא הייתה בת 17 בלבד והצליחה לשרוד את אימי מחנה הריכוז, בטרם פגשה את החלום שלה - חייל עברי בבריגדה היהודית. המלאך הפרטי שלה שלף אותה מתוך הגיהינום, לקח אותה עמו לקיבוצו שבעמק הירדן, ושם נישאו השניים. אלא שבדיוק אז פרצה מלחמת העצמאות, והחייל שלה יצא שוב להגן על ביתו ועל בני עמו ונפל בקרב. כך קרה שבגיל 20, זרה ובודדה בקיבוץ, היא התת עטפה בשחורים, ומאותו הרגע חייה התנהלו כאילו היא אנדרטה מהלכת, סמל לסבלות העם היהודי.
 
האחדה בין שני הסוגים של הקדושה החילונית בתפיסה הציונית - דמות ניצולת השואה ודמותה של אלמנת המלחמה - עומדת בבסיס ״אשת הגיבור״, סרטו של פיטר פריי המנוח, שהופק לפני 52 שנים והיווה למעשה את רגע חדירתו של אלמנט השכול אל הקולנוע הישראלי. בהמשך עלילת הסרט מעזה הניצולה/ אלמנה (בגילומה של בתיה לנצט) להשיל מעליה את שמלתה השחורה לליל אהבים אחד, ולשקוע ברומן חולף בחיקו של מתנדב הפוקד את הקיבוץ לזמן מוגבל. שבירה זו של מעגל האבל הנוקשה היא רגע השיא בדרמה העוסקת במקומה של אלמנת חלל צה״ל באתוס הציוני.

למלא את החסר


חמש שנים לאחר ״אשת הגיבור״, וזמן קצר לאחר שוך קרבות מלחמת 67', שב הנושא הזה אל מרכז הדיון הפילמאי בסרט המצוין ״מצור״, שבו גילה אלמגור, אלמנת מלחמה טרייה, עטופה כולה בשחורים ושקועה בדיכאון מתמיד, זוכה לפתע בקרן אור המאירה את אפלת חייה. מדובר בזיק ראשון של רומן אהבים, שאולי אולי יצליח לשכך במעט את כאב אובדנו של בעלה. המעניין הוא שאחד מידידיה של האלמנה, שהיה תחת פיקודו של בעלה המג״ד, ממנה את עצמו לשומר הקשוח של חומות הזיכרון, ומתנדב לגרש מתוך חייה את הפולש נעים הסבר, שעשוי להפשיר במידת מה את דיכאונה.
 
קצין אחד מת בקרב, והשבט החזק הקרוי המין הגברי הלוחם מתאחד מיד כדי לצופף שורות ולמלא את החסר. בטכניקת ההישרדות החברתית הזו נתקלת לירון נירגד, שמגלמת אף היא דמות של אלמנה שזה עתה איבדה את בעלה, שה¬קריב את חייו למען המולדת. זה קורה ב״צלילה חוזרת״, סרטו של שמעון דותן מ-1982, שנתפס בשעתו כסרט נועז המנסה לטלטל את מיתוס אחוות הלוחמים. ההתנהגות השבטית שמציעה עלילת הסרט - כל הלוחמים הם אחים זה לזה - נוסקת לשיא בסצנת חתונה, שבה אחד מחבריו לקרב של הנופל מציב את עצמו מתחת לחופה חפוזה עם אלמנת רעו הטוב, כאילו הוא אח המקיים את מצוות ייבום גיסתו, אשת אחיו המת.
 
מיתוס אחוות הלוחמים, שחותר בסתר תחת הסיפור הייצוגי ב״צלילה חוזרת״, מתפרץ במלוא עוצמתו בסרטו של יקי יושע, ״העיט״. הסרט נתקל בזמנו בקשיים מרובים בדרכו אל בתי הקולנוע, בשל התנגדות הצנזורה להקרנותיו הפומביות. עלילת הסרט עוסקת בתעשיית ההנצחה, שהיא בבחינת זרוע משלימה להאדרת דמות האלמנה. שרגא הרפז נכנס בסרט זה לדמותו של קצין קרבי בדימוס, המוצא לו פרנסה נאה: הפקתן של חוברות הנצחה ואנדרטאות זיכרון לנופלים בקרבות מלחמת אוקטובר 73'.


"הסיפור של יוסי" (2012). באדיבות yes
מטבע הדברים, מייפה המנציח את פועלו של המונצח המת. להטעייה זו נופלים כמובן הורים שכולים, המחפשים הצדקות נוספות לשיגור בניהם אל שדות הקרב. זוג הורים שכזה - בגילומם של שמעון פינקל וחנה מרון - יגלה על בשרו את הפער בין חוברות הזיכרון לבין האמת הקשה: אותה פאניקה שאין בה גבורה המתחוללת בשדות הקטל. ב-1981, שנה לפני הפלישה ללבנון וניתוצו של הקונצנזוס סביב צדקתה המוחלטת של מדינת ישראל ביוזמות הקרביות שלה, נזקקו יושע ו״העיט״ שלו לסיוע פסיקת בג״ץ על מנת להימלט מהמגף הצנזורלי, שאיים אז למעוך את הסרט ואת מסריו.

״עתליה״, על פי סיפורו של יצחק בן-נר, שהופק שנתיים לאחר הפלישה ללבנון, הוסיף נדבך משלו לדיון הציבורי, כשהציע ״דירוג״ של אלמנות מלחמה, על פי טיב המוות של בעליהן. מיכל בת אדם, שמגלמת את הדמות המרכזית בדרמה, היא אלמנה שבעלה נהרג במהלך מלחמת 56', אבל הוא לא נפל בקרב, אלא ״רק״ נהרג בתאונת דרכים בדרכו אל החזית.

הד למצעד דירוגים זה ניתן על ידי איתן פוקס בסרטו ״הסיפור של יוסי״ (2012), שהוא מעין סרט המשך ל״יוסי וג'אגר״. בסרט מגלמת אורלי זילברשץ את  אמו השכולה של ג'אגר שמצא את מותו בסרט המקורי. שנים אחר המוות בקרב היא מתבשרת שבנה היה הומוסקסואל, ולכן הוא אולי פחות ״שווה״ מאיזה קיבוצניק אחוז בדיבוק הפטריוטיזם ונחוש להגן על גבולות המולדת.
 
פרטי מול ציבורי

חוקי השבטיות הישראלית הכתיבו גם את המושג הקולקטיבי ״משפחת השכול״, שלתוכו מתנקזים גם קרוביהם ויקיריהם של מי שנפגעו במעשי טרור אורבניים. כזו היא אסי לוי, גיבורת הסרט ״אבנים״ של רפאל נדג׳ארי (2004) - אישה נשואה פלוס ילד, שפיגוע רצחני בכיכר אתרים התל אביבית קורע לגזרים את מרקם חייה, משום שבמהלכו נהרג המאהב הסודי שלה. זהו מקרה חריג שהשבט הגברי המורחב אינו יכול להידרש אליו, כמובן, בשל בוגדנותה של אישה זו. לכן, כמו מתעבה מאליה דרמת השיקום הנפשי של הגיבורה, שנדרשת להתנער בצ'יק צ'ק מאבל פתאומי ובלתי רשמי, שחייב להישאר סודי, ולכן אינו מניב כלפיה אמפתיה סביבתית.
 
לעומת אסי לוי ב״אבנים״, הרי שלריימונד אמסלם, המובילה את עלילת ״7 דקות בגן עדן״ (2010), מוצעים כל מעגלי התמיכה האפשריים. שכן היא נפצעה קשה בפיגוע חבלני שאירע באוטובוס בירושלים וגבה גם את חייו של בעלה. אך הדמות של אמסלם מגלה את מה שגילתה חמישה עשורים קודם לכן האלמנה ב״אשת הגיבור״ - השבט לא ממש מתעניין באסון הפרטי, אלא מעדיף על פניו את טיפוח הייצוג הציבורי. ולכן, את גאולתה הפרטית תיאלץ דמות זו להשיג תוך מסע פנימי מייסר ומלא בספקות עצמיים - מדוע הוא מת ולא היא? האם העובדה שכבר לא אהבה אותו ברגע הקשה של הפיגוע, יש בה כדי לגרוע מהאבל?
 
והייתה גם מי שהצליחה למנף את אסונה הפרטי לסוג של מופע ציבורי. זוהי יונה וולך, גיבורת הסרט ״יונה״ שזה עתה הוצג בבתי הקולנוע. עיקר כוחה הפואטי של המשוררת החשובה, כך נטען בסרטו של ניר ברגמן, נשאב מתוך אנרגיות האימה שבהן נטענה וולך הצעירה, שאביה מצא את מותו המזוויע במהלך מלחמת העצמאות. הטלתם של הפחדים הכמוסים בסיוטי הלילה של וולך על הציבור באמצעות ספרי השירה שלה הייתה אם כך בבחינת אקט בוטה ומטהר, ששבט אלמנות המלחמה, שאותו כונן הקולנוע הישראלי, לא זכה לו עד כה.


"נועה בת 17" (1982). "דיאלוג נבואי כמעט"
 
אחת משערוריות התיאטרון הגדולות בתולדות המדינה נקשרה בהצגתו של חנוך לוין ״מלכת אמבטיה״, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1970, בשיאה של מלחמת ההתשה, והורדה מהבמות באלימות בשל השתוללות מאורגנת היטב של חלק מקהל הצופים. במרכז הסקנדל ניצב אז המערכון שעסק בזיקה שבין סיפור עקידת יצחק על ידי אברהם אביו לבין שיגור חיילי צה״ל למלכודות המוות במעוזים באזור תעלת סואץ. בשתי הדוגמאות של לוין מדובר היה באבות השולחים את בניהם למוות בשם בשורה אלוהית כזו או אחרת.
 
37 שנים לאחר הסקנדל הציבורי הזה הפציע מחדש, ובמהופך, הטיעון סביב עקידת הבן העברי דווקא בסרטו של יוסף סידר ״בופור״ (2007), המתמקד בתפקוד החיילים בזמן מלחמת לבנון הראשונה. באחת הסצנות המרכזיות בסרט מופיע אב שכול (בגילום עמי וינברג) המרואיין בטלוויזיה על אודות נפילת בנו. ״אני מאשים רק את עצמי״, אומר האב, ״אפשר להאשים את הצבא, את הגנרלים. אבל הגנרלים האלו לא באמת אחראים לבן שלי. הם לא מכירים אותו בכלל. אני אחראי עליו. הוא הבן שלי. אני חינכתי אותו. כנראה שחינכתי אותו לא טוב... אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי״.
 
הסרט ״נועה בת 17״ (1982), שביים יצחק (צפל) ישורון, ראה אור שבועות מספר לפני הפלישה ללבנון. תלמידי התיכון נועה וחברה עוזי חותמים את הסרט המכונן בשיחה הבאה: 

נועה: ״אני לא רוצה להקריב את חיי״.
עוזי: ״מה זה לא רוצה? את כן רוצה! אנחנו כולם רוצים! כל החבר׳ה הטובים, כל אלה שנהרגים. מי שרק בונה את הארץ... עמיקם מת, ודני קפלנסקי, ואח של אחת, לאה, מהכיתה שלי. ואומרים שאלה שנהרגים הם החבר׳ה הכי טובים - ככה זה!״.
נועה: ״אני לא רוצה למות, עוזי, אני לא רוצה. אני רוצה לחיות כמו שאני רוצה - בשקט״.
 
לקולנוע מתוצרת הארץ נדרשו, אם כך, 25 שנים - מ״נועה בת 17״ ועד ״בופור״ - על מנת ליישם את הדיאלוג הזה הנבואי כמעט.