פריז ניצלה פעמיים. רק לפני שנה הוקרן בארץ "דיפלומטיה", סרטו של פולקר שלנדורף שהתמקד בעסקה שרקחו בקיץ 1944 הדיפלומט השוודי ראול נורדלינג וגנרל פון קולטיץ, ששימש אז כמפקד הצבאי של כוחות הכיבוש הגרמניים בעיר האורות. השניים סיכמו להפר את הוראותיו של היטלר, ולא להעלות באש את בירת צרפת, כפי שהורה הפיהרר. כך ניצלה היפה בבירות אירופה.

"פרנקופוניה", סרטו האחרון עד כה של אלכסנדר סוקורוב הרוסי, פוסע מספר שנים לאחור, ומרחיב בעניין הדיל שעליו סוכם בקיץ 1940, מיד לאחר כניעת הצרפתים בפני הוורמאכט. הפעם מדובר היה בז'אק ז'וז'אר, מנהל רשות המוזיאונים של פריז, וברוזן פרנציסקוס וולף־מטרניך, יועצו של הפיהרר לענייני אמנות. הצמד הזה הגיע להבנה שאין לרוקן את מוזיאון הלובר מאוצרותיו, ולהעבירם לגרמניה, כפי שדרשו זאת ראשי המשטר הנאצי - גרינג, גבלס, וכמובן גם היטלר. כך ניצל הידוע במוזיאונים בתבל.
 

סוקורוב, קולנוען בעל שפה ייחודית משלו, מפתח על הבד סרט אישי על אודות זרמים בהיסטוריה האירופית. למרות האוקסימורון המובנה בנוסחה הפרדוקסלית אישי/היסטורי, סוקורוב בוחר לגולל את המעשה בבניית הלובר ובהצלתו מתוך נקודת מבט פרטית, תוך שימוש בקריינות רקע שהוא עצמו הקליט. מצד אחד, "פרנקופוניה" משמש כמצע שעליו מניח סוקורוב את עיקרי השלבים ההיסטוריים מאז שנת 1793, שהובילו לביצור מעמדו כמוביל בין המוזיאונים. מהעבר האחר, סוקורוב לא שוכח לרגע את מוצאו הרוסי. לכן, במקביל לדבר ההלל על הלובר הוא תובע את עלבון מוזיאון ההרמיטאז' המפואר של סנט פטרבורג. שהרי על מוזיאון עצום מידות זה לא חסו הגרמנים בעיצומה של אותה מלחמת עולם. מן הסתם, זה קרה משום שהצבא הצרפתי קרס בפני הגרמנים, לעומת הצבא האדום שנותר בלתי מנוצח.
 

ההליכה על החבל הדקיק שמגשר בין ראייה קוסמופוליטית לבין התבצרות בפטריוטיזם צר, מאפיינת לא מעט מהעבודות המהוללות של סוקורוב, ולראיה טרילוגיית הדיקטטורים שלו - "טאורוס" העוסק בגסיסת לנין, "מולוך" המטפל בהיטלר הנחוש לזכות בשלטון, ו"השמש" שבא חשבון עם הקיסר הירוהיטו מיפן, שהיה היחיד שלא שילם בחייו על פשעי מלחמת העולם השנייה. בשלושה סרטים אלה נוקט סוקורוב טקטיקת מחול הטנגו - שני צעדים פנימה, צעד אחד החוצה. מציץ ונסוג, מציץ ונסוג. אומר משהו נועז ומיד מטשטש זאת וחוזר חלילה. כך גם ב"פרנקופוניה" שמעריץ את תהילת התרבות הצרפתית, ובה בעת לועג לשניים מסמליה הדגולים ביותר.
 

הסמלים הללו טעונים ביותר מנקודת מבט רוסית. הסמל האחד הוא הקיסר נפוליאון בונפרטה, שהיה זה שהפך את ארמון הלובר למוזיאון החשוב מכולם, ובכך התקבע בתולדות התרבות העולמית כמורה הלכה חשוב. אלא שמההיבט הרוסי/פטריוטי אותו נפוליאון הוא הגרוע באויבי המדינה. שהרי הוא, ממש כמו היטלר אחריו, פלש לרוסיה, החריב את מערבה של מדינת ענק זו, ואף גרם לשריפתה של מוסקבה.
 

הסמל הצרפתי האחר שסוקורוב נטפל אליו במהלך "פרנקופוניה" הוא העלמה מריאן - אותה דמות נשית סימבולית, שמגלמת בצדודיתה הנאה ובשד החשוף שלה את מהותה הפנימית של האומה הצרפתית. באופן מסורתי מקובל להסמיך למריאן זו את ססמת המהפכה - חירות, שוויון ואחוות עמים, שאומצה מאוחר יותר על ידי הבולשביקים של רוסיה.

נפוליאון ומריאן מתרוצצים ברחבי הלובר. צילום: יח"צנפוליאון ומריאן מתרוצצים ברחבי הלובר. צילום: יח"צ

 

ובכן, סוקורוב מצלם את נפוליאון ומריאן המתרוצצים ברחבי הלובר, זה שניצל דווקא על ידי נאצי נחוש, ומפזרים בקול רם את ססמאות האמונה הפטריוטית, בעוד הוא עצמו לוחש בפסקול סרטו, ברקע ההתרחשויות המתחוללות בלובר, כמה דברי תוכחה ולעג על אותה התרבות הצרפתית שהוא עצמו כה מעריץ. אכן דבר והיפוכו. זהו סוג של תעתוע שהקולנוען סוקורוב אמון עליו, ופיתח דומים לו בסרטים כמו "תיבה רוסית", "אלכסנדרה" או "שנות המאפליה".
 

אם להתקלף לרגע ממעטה המבקר המדווח על סרט חדש ולהשתמש בשפה בוטה יותר, הרי בקלות אפשר לקבוע ש"פרנקופוניה" הוא סרט מבולבל, בעל זנבות בלתי קוהרנטיים לנושא, כזה שלא החליט על סדר העדיפויות שלו, ועושה מיש־מש גדול מסך כל האמונות הפרטיות וההעדפות האישיות של סוקורוב.

מצד אחד, הסרט נפתח בתמונותיהם של גדולי הספרות הרוסית - טולסטוי וצ'כוב - כפי שהונצחו בצילומים מיד לאחר מותם. בהמשך סוקורוב מבכה את הסתלקות שאר הרוח והנפש הרוסיים שהתממשה באמצעות סופרים אלה. מהעבר האחר מקדיש אותו קולנוען עצמו את מרבית הסרט לתיאור הלובר, לבה הפועם של הנפש הצרפתית, ומהלל אותו כעוגן של שפיות והזדהות ערכית עם רוחה של צרפת.
 

לאחר שתי צפיות ב"פרנקופוניה", צף ועולה סוג של קונספירציה, שאולי סוקורוב ניסה לנסח (באופן די מגושם) באמצעות סרט זה. רוסיה, הוא אומר למעשה, היא פסגת המבע התרבותי, אלא שזדון העולם שלא ידע לשמור כהלכה על מוזיאון ההרמיטאז', העניק את הניצחון דווקא למתחרהו הלובר, שנותר על מכונו, והשכיל להנציח את גדולת צרפת. וכל זה למה? רק משום שהצרפתים ידעו להיכנע, ולשחק את המשחק לפי הכללים הגרמניים, ואילו רוסיה הגדולה נותרה גאה ובלתי כנועה, ולכן הפסידה בקרב על דעת הקהל העולמית.
 

כדי לחזק את הטיעונים הרופפים האלה מסתייע כאן סוקורוב בפסקול המורכב מיצירות מאהלר וצ'ייקובסקי, ובמיוחד בקטעים דוקומנטריים המתארים אפיזודות שונות שהונצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. הקטע האחד עוקב אחר הסיור שערך היטלר בחוצות פריז בתאריך 28 ביוני 1940, שלושה ימים לאחר כניעת הצבא הצרפתי. כשהוא מלווה בחבר האמנים החביב עליו - האדריכל אלברט שפאר, והפסלים הרמן גסלר וארנו ברקר - משוטט הפיהרר בין בניין האופרה לפלאס דה לה קונקורד, ובין שער הניצחון לפלאס דה ווז', ובתוך כך מציץ גם אל הנעשה בתוככי הלובר. כל זאת, כאשר פריז הכנועה נותרה מצוחצחת ודבר אינו פגום בה, למרות המלחמה שהתחוללה מסביבה.
 

אל קטע זה מסמיך סוקורוב את היפוכו של דבר, את המראות האיומים שהתחוללו בלנינגרד (לימים סנט פטרבורג) הנצורה, כאשר תינוקות מתים נאכלו על ידי הוריהם, וכאשר מיליון קורבנות, לבד מבניין ההרמיטאז', שילמו בחייהם בשל עמידת הגבורה בפני הצבא הגרמני. למעשה, די היה בשני הקטעים הללו על מנת לרדת לעומקו של הטיעון התרבותי/היסטורי שסוקורוב משתדל לפתח ב"פרנקופוניה", ואפשר היה לחסוך מהצופים את המראה המטופש למדי של נפוליאון ומריאן המתקוטטים ביניהם בין אולמות הלובר.
 

לסוקורוב יש הפעם שותף שווה זכויות, שמאפשר לו לעצב ב"פרנקופוניה" את הקטעים הטובים בסרט (לקטעים הרעים סוקורוב דואג לבדו). זהו ברונו דלבונל, מי שצילם בשנים האחרונות לאחים כהן ("בתוך לואין דיוויס"), לטים ברטון ("עיניים גדולות") ולסוקורוב עצמו ("פאוסט"). כאן מפליא דלבונל בתנועות מצלמה אלגנטיות ובלכידת מקורות אור טבעיים ובתאורות מלאכותיות, שמתכתבות היטב עם יצירות המופת התלויות על קירות הלובר.

"המשפחה הפרסית שלי"

 

המונח פרנקופוניה, שבו מסתייע סוקורוב על מנת להעניק שם לסרטו, בא לתאר כל מי שדובר את הלשון הצרפתית, בין אם הוא חי בצרפת עצמה ובין אם הוא מנהל את חייו בכל אתר אחר בעולם. על פי המתואר בסרט "המשפחה הפרסית שלי", נראה שכל אזרחי איראן הם פרנקופונים מושבעים. עובדה. הסרט הזה מתנהל כולו בצרפתית, אף על פי שחציו הראשון מתחולל אך ורק באיראן.

נכשל במבחן השפה, "המשפחה הפרסית שלי,. צילום: יח"צנכשל במבחן השפה, "המשפחה הפרסית שלי,. צילום: יח"צ

 

כך קורה שאפילו סצינות המון המשחזרות את גל ההפגנות הסוערות שהביאו להפלת השאה הפרסי, ועצרות השמחה שקידמו את פני חומייני השב למולדת, נערכות תחת מטריית הלשון הצרפתית. כן, כן, המון אדם מצטופף ברחובות, זועק בצרפתית שוטפת את עוולות השאה, ומאוחר יותר מריע בשפתם של מולייר, רסין ובודלר לאייתוללה המזוקן עם נחיתתו בשדה התעופה של טהרן.
 

מובן שזה רק פלח צר ברצף הסצינות הבלתי אמינות שמרכיבות את קומדיית הבורקס הצרפתית, "המשפחה הפרסית שלי", הבאה לתאר מסע בריחה משפחתי מעיירה בדרום איראן, דרך הרי כורדיסטן ומאוחר יותר איסטנבול, ועד פאתי העיר פריז. וכל זה קורה בצרפתית. כולל הכורדים ההרריים.

הקומיקאי קיירון, שעליו נאמר שהוא כיום מהסטנדאפיסטים המצליחים בצרפת, מתנסה כאן בעבודת בימוי ראשונה שלו, שאותה הוא מבסס על תסריט מפרי עטו. קיירון הוא גם השחקן הראשי בקומדיה, שבה הוא מגלם את דמותו של אביו, זה שנמלט מאיראן ביחד עם אשתו ובנו הזעיר (כלומר, קיירון הקטן) ומתגלגל עד לפאתי פריז.
 

מדובר בסטודנט למשפטים שבשלהי שנות ה־50 נידון לעשר שנות מאסר בשל פעילות פוליטית שמאלנית נגד משטר העוולות של השאה. עם יציאתו מבית האסורים נאלץ סוציאליסט זה להסתגל לעקרונות הרפובליקה האסלאמית, שהונהגו על ידי חומייני ב־1979. מובן שהוא אינו מחזיק מעמד בעול חוקי השריעה, ונדחף לבצע בריחה מסוכנת אל מחוץ לטווח הראייה של משטר האייתוללות. 
 

מובן שגם החיים בשולי פריז אינם דבש, אבל מי בכלל סופר. העיקר שהילד הקטן יגדל ויהיה למשהו. עובדה שזה אכן קרה, וקיירון הצליח בכל אשר הלך. כמובן, עד שהחליט משום מה להפוך לבמאי סרטים. 

הבהרה: בשבוע שעבר התפרסמה כאן רשימה של סרטים ישראליים שלא הצליחו בקופות, ובין היתר שולב בטעות ברשימה זו גם שמו של הסרט "מסווג חריג" בבימוי בועז ארמוני. עם היוצר הסליחה.