"הגננת"

אחת הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את "הגננת", סרטו המצוין של נדב לפיד שהוצג כאן לפני מספר שנים, הייתה סוגיית המקור. מהי יצירה אוריגינלית, ומיהו האחראי הבלעדי לה? כזכור, לפיד עקב בסרטו אחר גננת שבעתות הפנאי שלה עוסקת בכתיבת שירים שרמתם חובבנית. יום אחד מגלה הגננת שאחד החניכים שלה, ילד בן 5, כותב שירה ברמה ספרותית גבוהה. הגננת מבצעת גניבה ספרותית, חומסת לעצמה את שירי הינוקא, ומציגה אותם ברבים כאילו הם פרי יצירתה. מאוחר יותר מסתבכת העלילה עוד יותר, אבל זהו כבר נושא שונה לגמרי.
 

ההצלחה הבינלאומית שנחל בשעתו הסרט של לפיד מניבה כעת יוזמה מעט משונה: סרט אמריקאי הנסמך כולו על התסריט המקורי של לפיד, אלא שהוא מצולם מחדש בניו יורק עם צוות שחקנים וטכנאים שונה לגמרי. בכך למעשה מוכפל הדיון על אודות מקור וחיקוי, אוריגינל ורפרודוקציה. זאת, משום שעל הפרק מונחת עתה לא רק הסוגיה העוסקת בפלגיאט של הגננת, אלא גם השאלה האם סרטה של שרה קולאנג'לו, הבמאית של הגרסה האמריקאית, הוא חלש בהשוואה לעבודת המקור של לפיד, או שהוא בבחינת עבודה פילמאית כושלת כשלעצמה.
 

קולאנג'לו, ש"הגננת" הוא סרטה העלילתי השני כבמאית, נטלה מלפיד את קווי המתאר של הסיפור, וקילפה מהם כל רובד או ניואנס שבאו להעשיר את התוכן הליניארי בהיבטים יצירתיים החורגים מעבר לסיפור מעשה על אודות גננת ומשורר רך בשנים. בהעתק האמריקאי החיוור מתחוללת העלילה ברחבי ניו יורק - הגננת מתגוררת עם משפחתה, בעל ושני צאצאים, בסטטן איילנד, שהוא הרובע הפחות פופולרי של הכרך הגדול, ואילו המוסד החינוכי שהיא מפעילה מצוי במנהטן. בחלק היוקרתי הזה של התפוח הגדול פועלת גם הסדנה ללימודי כתיבה שבה הגננת נוטלת חלק, ובה גם מתחזק מעמדה בעקבות הצגתם של השירים הגנובים כיצירה מקורית מפרי עטה.

מגי ג'ילנהול ב"הגננת". צילום: באדיבות בתי קולנוע לבמגי ג'ילנהול ב"הגננת". צילום: באדיבות בתי קולנוע לב

 

קשה לשפוט את עבודתה הדהויה של קולאנג'לו בנפרד מהסחף היצירתי שאפיין את מה שעשה לפיד. בתהליך הקילוף מהשכבות הנוספות, השנונות כל כך, שעבר התסריט האוריגינלי תחת ציפורניה של קולאנג'לו, נפלו קורבן מערכות היחסים בינה לבין בני משפחתה, כמו גם חלקים משמעותיים מעולמו הפנימי והחיצוני של הילד, וזאת משום שבגרסה האמריקאית נשמט האלטר–אגו שלו - חברו הטוב מהגן, שהוא גם אוהד מסור של קבוצת הפועל תל אביב. בתוך כך שומטת קולאנג'לו את ההתבוננות המציצנית בתהליך חיבור השירים על ידי הילד, שאצל לפיד נכנס לטראנס מסתורי ומהפנט, ואילו אצל האמריקאית הוא בבחינת תרגול שגרתי בהכתבה למחברת נקייה.
 

אלא שלא רק בהשוואה עם לפיד יוצאת קולאנג'לו כשידה על התחתונה. הטלתן על הבד של שתי הדמויות המרכזיות - הגננת והחניך שלה - כשלעצמה היא מופרכת וחסרת הנמקה פנימית, ומשחקה המוחצן והבלתי נעים להתבונן בו של מגי ג'ילנהול, העושה את דמות הגננת, אינו משפר את המצב. עלובה לא פחות היא הופעתו העילגת של כוכב הלטינו–אמריקאי גאל גרסיה ברנאל, המגלם כאן את מנחה הסדנה לשירה - דמות דלה, מלוקקת שמתחזה לגורו רוחני.

דומה כי רק תרומתו לסרט של הישראלי אשר גולדשמידט ("להציל את נטע", "בית בגליל") ראויה למחמאות. גולדשמידט הכין לקולאנג'לו פסקול מוזיקלי מעניין, המורכב מצלילי פסנתר דומיננטי, המלווה בכלי מיתר, ומשמש מעין מספר נוסף, נסתר, לעלילה הטריוויאלית בנוסחה הניו יורקי.



"כוכב נולד"

כל צרכן תקשורת מעודכן יודע ש"כוכב נולד" עם ליידי גאגא הוא נוסח קולנועי רביעי למלודרמה שהוסרטה לראשונה ב–1937. המעניין הוא שגם אז, לפני 81 שנים רחוקות, לא מדובר היה בגרסת מקור, באוריגינל אומנותי במובנו הישיר של המונח. כל זאת, משום שדיוויד או. סלזניק, מהאנשים החזקים ביותר בהוליווד הקלאסית, הפיק כבר ב–1932 את הסרט "המחיר ההוליוודי", שגלגל על הבד את אותו הסיפור בדיוק. חמש שנים מאוחר יותר סלזניק היה זה שחתום על הפקת "כוכב נולד" הראשון, מה שעורר את זעמם של התסריטאים שעבדו עבורו קודם לכן. הם העזו, לא עניין של מה בכך באותם הימים, לתבוע משפטית את המפיק רב העוצמה באשמה של גניבה ספרותית.
 

מה אם כך סוד המשיכה של "כוכב נולד", שכאמור הניב חמש גרסאות שונות? התשובה המיידית היא שמדובר כאן בסרט המתצפת על הוליווד, מתבונן מקרוב באותם גלגלי שיניים המניעים את תעשיית הזוהר. דומה שזו תשובה אפשרית, אך לא מלאה, משום ש"כוכב נולד" איננו סרט המספר על אודות הוליווד, הוא הוליווד עצמה; הדגמה בהירה למהותה של ההצלחה המסחרית, וכמובן גם לזמניותה המוכחת. כל גרסה והניואנסים של תקופתה.
 

ב"כוכב נולד" החדש עניין זה בולט במיוחד, משום שהסרט נוצץ כמו הוליווד העכשווית וריקני כמותה. בהתאם לצו האופנה הנוכחי, "כוכב נולד" הוא בכלל לא סרט, אלא אוסף של קליפים מוזיקליים וקטעי הופעות חיות שאליהם נספחים מספר קטעי קישור המכונים פה "סיפור עלילה". העובדה שליידי גאגא, כנראה כוכבת הפופ המצליחה ביותר בנקודת זמן זו, מוכנה הייתה להצטלם לאורך של שעתיים ומשהו כשהיא עוטה על עצמה תחפושת חדשה (של זמרת נטולת תחפושות), די היה בה כדי להניע קדימה את מערך השיווק וקידום המכירות הידוע גם בשמו האחר - הקולנוע המסחרי רווי המועמדויות לפרסי האוסקר.
 

העלילה, למי שבמקרה לא צרך קולנוע מאז שנוסף פסקול לסרטים, עוקבת אחר אותו מסלול שחברי הגשש החיוור היטיבו לכנותו במשפט "זו שעולה וזה שיורד". כוכב בתחום אומנותי זה או אחר - בשלושת הסרטים הראשונים מדובר היה בשחקן קולנוע, ובשני האחרונים בזמר רוק - ששיא הקריירה שלו מעט מאחוריו, מטפח צעירה אמביציוזית, ומכשיר אותה לקראת כהונת הזוהר שלה, שתהיה כמובן זמנית בדיוק כמו שהייתה כהונתו שלו.
 

פה זהו ברדלי קופר, שעושה דמות של זמר ווסטרן–רוק שמסניף, בולע כדורים ומרוקן לתוכו בקבוקי אלכוהול, כמו אחד שיודע היטב שאין עוד מחר. לילה גורלי אחד, בעודו תר אחר כוס משקה אחרונה, הוא נתקל במלצרית מזמרת ומזהה מיד את הפוטנציאל המסחרי–נצנצי שלה. בדרך לצמרת (שלה) ולפח האשפה (שלו) הם נישאים, ובעוד הוא מתרסק והולך, היא כבר יושבת על שפיץ של טיל המטיס אותה לרום השחקים של המושג "קריירה".
 

"כוכב נולד" הוא מלכודת גנרית, שממנה בקעו, בין היתר, סרטיו המצליחים (והמוערכים משום מה) של דמיאן שאזל ("וויפלאש", "לה לה לנד"). שום רגע מקורי אינו נרשם על הבד, ככל שהדברים נוגעים בהופעותיהם של גאגא או קופר. הכל נפלט מהמכונה המשוכללת כעוד מוצר צריכה בפס הייצור של הגלאמור הסינתטי. דומה שהרגעים האותנטיים היחידים בסרט הם אלה שבהם צ'רלי משולב בעלילה. צ'רלי, כלב יורקשייר מקפץ, הובא לאתר הצילומים על ידי קופר בעליו, והוא נראה במיטבו - עולז ומלא באנרגיה - כל אימת שאדונו מחבק אותו. שלא כמו גאגא.
 

צ'רלי עושה כאן את בכורתו כשחקן, וכך גם גאגא. נכון הוא שיש לכוכבת הפופ הזו, או מוטב לומר לתעשיית הבידור הקרויה גאגא, רזומה בכלל לא מצומק בהופעות מול מצלמה, אך ב"כוכב נולד" היא מבצעת לראשונה תפקיד של ממש. או שמא מוטב לומר תפקיד לא ממשי, אלא כזה שניכרים בו חוטי התפירה של מחלקת קידום המכירות שלה. גם קופר, שחקן עתיר תפקידים קודמים, חוגג פה בכורה פילמאית כבמאי. בשל ריבוי הקליפים המוזיקליים - מקצוע נפרד בתעשיית הבידור - שמשולבים בסרט, קשה במקצת להעריך מהו חלקו המדויק של קופר באריזה הסופית המוגשת לציבור הצרכנים.
 

שני עניינים שוליים קושרים בין ארבע הגרסאות הרשמיות של "כוכב נולד". האחד נעוץ בעובדה שגיבורת הסיפור אמורה להיות אלמונית צעירה, שקורעת את השמיים בהצלחתה המטאורית. המשותף לג'נט גיינור, שהובילה את גרסה מספר אחת, ג'ודי גרלנד (מספר שתיים) וליידי גאגא הוא שהן בנות 32 שנה בבואן לגלם את הצעירונת הנכספת. ברברה סטרייסנד, הדיווה של גרסה שלוש, הייתה אפילו מבוגרת יותר. בת 34.
 

עניין אחר, שלא אמור לשחק שום תפקיד בסרט, הוא העובדה שכל הארבע - גיינור, גרלנד, סטרייסנד וגאגא - הן אייקון של הקהילה הגאה. שום דבר חדש לכתוב עליו הביתה, לבד מהעובדה המחושבת היטב שגאגא מפציעה לראשונה על הבד כשהיא מבצעת את "החיים בוורוד" של אדית פיאף, עוד אייקון גייז מהולל, ועושה זאת במועדון דראג. דומה שאפשר היה לרסן במקצת את ההתחנפות הישירה הזו לקהל המטרה הממוקד. יש עוד צופים באולם.