מנגנון השכחה שלי מפותח מאוד" וגם “אני לא זוכר", הם שני משפטים שלואי להב חזר עליהם מספר פעמים לאורך שיחתנו, כמו גם “הסיפורים שלי מהעבר מעניינים מישהו?". נדמה כי להב, מהמפיקים המוזיקליים המשפיעים ופורצי הדרך בפסקול הישראלי לא רק צנוע ואינו עושה עניין מהישגיו הרבים - הוא גם אף פעם לא שיחק את המשחק.
להב לא מתערבב בהשקות נוצצות של תעשיית המוזיקה אם אינו מוכרח; לא מדבר אף פעם על חייו הפרטיים או על רכילויות מתעשיית המוזיקה; הוא גם ממעט לדבר על העבר ומתמקד בהווה ובעתיד, ואולי זה אחד מסודות הישרדותו בתעשיית המוזיקה זה כ־50 שנה.
עכשיו אין לו ברירה. מחרתיים יקבל את פרס דירקטוריון אקו"ם. להב שולף את ההזמנה לטקס ומקריא בקול נרגש את הסיבה שבשמה נבחר לקבל את הפרס: “על תרומה רבת־שנים למוזיקה ולתרבות הישראלית". ספק בצחוק, ספק ברצינות הוא אומר “אני צריך לחזור לוויקיפדיה, לראות מה בדיוק עשיתי".
מה בעיניך החידוש שהבאת איתך לפסקול שלנו?
“השורשים שלי היו בארצות הברית, שורשים של מחשבה חופשית ועבודה עם גאונים כמו ברוס ספרינגסטין, שהיה כמו אוניברסיטה עבורי. כשבאתי לארץ, זה מה שאני הייתי, כל ההשפעות האלה, וזה לא היה בארץ בשנים ההן. כיום אין גבולות למוזיקה, אבל אז היו גבולות ופרצנו אותם".
איך אתה מרגיש עם קבלת פרסים?
“בהתחלה קצת חששתי שאקו"ם מעניקים לי פרס מפעל חיים, כי זה נשמע לי כמו סיכום, אבל לקבל פרס דירקטוריון על תרומה לתרבות ולמוזיקה זה נשמע נחמד ומרגש. לפני שלוש שנים קיבלתי את פרס לנדאו על מפעל חיים, אבל הטקס לא התקיים בגלל הקורונה. אני לא מקבל כל כך הרבה פרסים שאני יכול להגיד שזה הפך להרגל".
מה אתה עושה בימים אלה?
“בשנים האחרונות אני בעיקר מפיק הופעות, כמו אלה של יהודה פוליקר ומירי מסיקה. לגבי הפקת מוזיקה חדשה, חוץ מליווי וייעוץ אומנותי, אני פחות בקטע הזה כיום, יש לי מעט מאוד סבלנות לזה, אז עברתי הלאה".
אתה מהראשונים שהנחילו בארץ את המונח “מפיק מוזיקלי". מה אתה חושב על התפתחות המקצוע?
“בשנת 75', כשחזרתי לארץ מארצות הברית, שאלו אותי מה הטייטל שלי, כדי לכתוב על התקליט. חשבתי שהתשובה העברית ל־Producer היא ‘מפיק מוזיקלי'. חשבתי שזה תרגום נכון, אבל עם השנים הבנתי שזה לא המונח הנכון, ועדיף לקרוא לזה ‘מפיק המוזיקה'. אבל העברית שלי הייתה של עולה חדש, אז זה בסדר. המקצוע מתפתח בצורה טבעית, השפה השתנתה מאז שהמחשב נכנס לעניינים וזה גדל וגדל. עכשיו אנחנו כבר בבינה המלאכותית, וברור שיש אנשים שעובדים בזה מספיק כדי להיות יצירתיים".
מה אתה חושב על שילוב ה־AI בתוך מוזיקה?
“שמעתי שבאמצעות בינה מלאכותית השלימו את השיר האחרון של הביטלס ושפול מקרטני בעצמו עמד מאחורי זה. אז הנה, משתמשים בזה. אולי לשם כף רגלי לא תלך אבל בכל השאר - אני עדיין לגמרי בסביבה".
מה הסוד, איך לא נשארים מאחור?
“אני יודע להשתמש בטכנולוגיה העכשווית, אבל אני כבר לא יוצר שם. יש הרבה צעירים מוכשרים שיוצרים בטירוף. להזדקן זו זכות. אתה בכל רגע יכול ליפול, ללכת או להפסיק, אבל כל עוד אתה ממשיך - מצבך טוב".
מסדר את המיקרופונים
להב נולד בשנת 49' בשם לואי שארפסשווארת בלה פאס שבבוליביה, בן ליוצאי פולין. הוא אומנם טוען שהוא לא זוכר, אבל בזמן השיחה שלנו עלו עוד ועוד הבזקי זיכרון מהעבר. למשל כשסיפר איך נטמנו בו זרעי אהבה למוזיקה. “כשהייתי ילד קטן ולראשונה ראיתי את סרטי הפנטזיה של דיסני ושמעתי את הצלילים הללו, זה הרשים אותי מאוד. נפעמתי. אני לא זוכר דברים אחרים שנפעמתי מהם בגיל הזה", הוא אומר.
בשנת 62' עלה לישראל עם אמו ואחיו דרך ארגנטינה וארצות הברית, שם אביו נשאר. “אני זוכר שאבא שלח לי תקליטי רוק'נרול מארצות הברית וכך בעצם נחשפתי בפעם הראשונה לאלביס פרסלי", הוא אומר. בנעוריו התגורר ביפו וניגן בלהקת קצב עם פול רוט: “והוא ואביו, לסלו, היו שכנים שלי וגרמו לי לאהוב את המוזיקה בצורה משמעותית. לפני שניגנתי עם פול הייתי מצייר. עדיין יש לי את היד לציור, אבל אני לא עוסק בזה".
כחבר בלהקת קצב, אהבת להיות בפרונט?
“לא עשינו את זה הרבה. הופענו פעמיים־שלוש וזהו".
להב למד תחילה בפנימייה בכפר הירוק ובהמשך עבר לבית הספר לאומנויות רננים בתל אביב, שם החל לנגן בגיטרה והתחבר לאחד התלמידים, יגאל בשן שמו. “היינו חברים טובים", הוא אומר. “בהמשך, כשעבדתי בארצות הברית, הוא נהג לבקר אותי בלילות באולפן ההקלטות. אחרי זה התחלנו לעבוד יחד גם בין היתר על האלבום ‘צבעים'".
“צבעים" היה אלבום פורץ דרך, שילוב בין רוק לשירה תימנית.
“באמת? לדעתי הוא היה עמוס מדי".
אתה מתגעגע ליגאל?
“אהבתי אותו מאוד, גם אם לא ראיתי אותו יותר מדי בשנים האחרונות לחייו. ניסיתי כמה פעמים, אבל זה לא צלח".
במהלך לימודיו בתיכון קיבל את עבודתו הראשונה בתעשיית המוזיקה, כנגן גיטרה במחזמר “איש למנשה" בכיכובו של גדעון זינגר. בשנת 68' התגייס לצבא לשירות קרבי בצנחנים ובמהלך השירות הוסיף לנגן ולעסוק במוזיקה, עד שבשנת השירות האחרונה שלו חל המפנה: “דרורה חבקין, שהייתה המדריכה המוזיקלית של צוות הווי חטיבת הצנחנים, הוציאה אותי מהשורות ושמה אותי בלהקה צבאית. היא הכירה אותי מלהקת הנמר הנוראי, שבה ניגנתי כגיטריסט. בלהקה היה חבר גם בן זוגה דאז, דני ליטני. היא סיפרה לקצין החינוך של פיקוד המרכז איצ'ה גולן שהיא רוצה אותי בצוות וכך סופחתי ללהקה כגיטריסט".
להב השתתף בתוכנית הראשונה של צוות ההווי “צנחן שלי", יחד עם דודו זכאי, אורי שבח, רונית אופיר, אברהם זיגמן וצרויה חפרי, שהפכה לאשתו הראשונה ולחברתו הטובה עד היום. צרויה חפרי, כיום צרויה להב, נחשבת לאחת הפזמונאיות הפורות בפסקול המקומי. “אברהם זיגמן מהלהקה עברת לי את שם המשפחה ל'להב', וזה הפך לשם המסחרי שלי", הוא אומר.
בשנת 72', עם שחרורו מהצבא ונישואיו לצרויה, טס לניו יורק להגשים את חלומו לעבוד בטכנאות סאונד והחל בלימודי המקצוע. “זה לא היה ביג דיל עבורי לעבור למדינה אחרת, אבא שלי גר שם ועבורי זה היה טבעי", הוא אומר. “התחברתי שם עם המפיק ברוקס ארתור, שהיה באותו ראש מוזיקלי שלי, והתחלתי לעבוד כעוזר טכנאי סאונד באולפן שלו ובהמשך כטכנאי סאונד. הגיעו להקליט שם שמות כמו ג'ניס איאן, להקת דם, יזע ודמעות, ניל ריד וג'יימס טיילור".
איך היה לעבוד עם כוכבים בינלאומיים באולפן?
“אני לא זוכר את עצמי בתור מעריץ שאומר ‘וואו, הנה הם באים לאולפן'. הייתי עובד, מגיע לפני כולם, מסדר את המיקרופונים והכבלים. מהר מאוד נהייתי טכנאי מן המניין".
להב היה מיודד עם המוזיקאי הצעיר בן גילו ברוס ספרינגסטין, שחתם בדיוק על חוזה להקלטת אלבומו הראשון בחברת קולומביה רקורדס. ספרינגסטין הקליט באולפן שבו עבד להב. להב היה טכנאי הסאונד בשני האלבומים הראשונים של ספרינגסטין “Greetings from Asbury Park, N.J" ו"The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle". להב שילב בהקלטות גם את אשתו צרויה בשירה ובנגינת כינור חשמלי.
העבודה המשמעותית של להב וספרינגסטין הייתה באלבומו השלישי של הזמר, “Born To Run" (75'), שנחשב לאלבום הפריצה הגדול והמשמעותי, זה שהפך אותו לסופרסטאר. כטכנאי וכמפיק להב תרם תרומה משמעותית לעיצוב הסאונד של האלבום. “עבדתי עם ברוס על שניים וחצי תקליטים, ובשלב מסוים היה ברור מי זה הבנאדם ושהוא עומד להיות כוכב", מתאר להב. “היצירות שעבדנו עליהן יחד תמיד מדורגות בעשירייה הראשונה של שיריו הטובים.
מהתקליטים האלה אפשר להרגיש את היכולות, הכישרון והאנרגיה שהיו לבנאדם הזה ולכל מי שלידו. בשיר ‘Born To Run', שיר הנושא מהאלבום, המצאתי סאונד חדש וקיבלתי פרסים. ברוס ואני ישבנו לילות שלמים, במשך חודשים ארוכים באולפן. כששני אנשים עובדים יחד, זה עוזר להם לעצב זה את זה. זה גם מה שקרה לברוס ולי".
אתם עדיין בקשר?
“לעתים. בקורונה, למשל, ביקרתי אצלו יחד עם שלמה ארצי".
הבנת בתקופה הזאת שאתה רוצה להיות מאחורי הקלעים?
“בתחילה הייתי במוזיקה ואחר כך נכנסתי להקלטות. הטכנולוגיה שבאמצעותה מקדמים את המוזיקה ומשכללים אותה לפורמטים מתאימים, משכה אותי מאוד. מצאתי עצמי יושב מאחורי הקונסולה עם ברוס או מישהו אחר, עובד איתו צמוד על החומרים ולומד מזה. לאט־לאט הרצון לעשות זאת הלך וגדל".
ארצנו הקטנטונת
בשנת 75' שב להב לישראל כשהוא ספוג השפעות אמריקאיות, והחל להשתלב בתעשיית המוזיקה המקומית. כשאני שואל למה עזב קריירה בנסיקה בארצות הברית, השיב “זה אישי מדי". הוא בכל זאת הסכים לפרט על אחת הסיבות: “טומי פרידמן, הבעלים של אולפני ההקלטות טריטון, ביקר אותי בניו יורק וסייע לי לפתור בעיית אלקטרוניקה שהסתבכתי איתה. ברגע שהוא הזמין אותי לעבוד אצלו באולפנים בתל אביב, אמרתי לעצמי ‘אחריו אני בא'".
במסגרת עבודתו בטריטון עבד כטכנאי סאונד, לעתים כמחליף ולעתים כטכנאי ראשי, בהקלטות של אומנים כמו אריק איינשטיין, ששת וכוורת. כמפיק, עבודותיו הראשונות היו עם יגאל בשן (“צבעים"), דורי בן זאב (“הכיוון מערב") ועבודה משמעותית ופורצת דרך כמפיק מוזיקלי של “סוף עונת התפוזים" (1976), אלבומה היחיד של להקת תמוז, שנחשב לאבן דרך ברוק הישראלי.
“באתי מארצות הברית אחרי עבודה עם אומנים ברמה גבוהה, והעבודה עם שלום חנוך, אריאל זילבר ושאר חברי הלהקה הייתה המשך טבעי לזה. הם היו ברמה כל כך טובה, שהרגשתי טבעי איתם. עם השנים הבנתי שזה לא מובן מאליו לעבוד עם אומנים ברמה כזו. העבודה עם חברי תמוז בחזרות ובהקלטות הייתה אינטנסיבית ומאוד יצירתית ושאפתנית. עם זה שהיו לנו פה ושם קונפליקטים, כל הכוכבים ישבו נכון בדבר הזה, גם מבחינת הכתיבה, הנגנים, הלחנים וכל המעטפת. גם אם לא הייתי והם היו מוציאים את השירים האלה עם טכנאי אחר, הם היו מצליחים לא פחות ממה שהצליחו איתי".
העבודה עם חנוך נמשכה גם באלבומו השני (והראשון בעברית) “אדם בתוך עצמו" (1977), שעיצב את קולו האישי של חנוך כיוצר וכאומן: “מאוד אהבתי את מה ששלום עשה ב'תמוז' והתחברתי לשירים הנפלאים שלו, לכן הרגיש לי טבעי להמשיך איתו את הדרך ל'אדם בתוך עצמו'. הוא הביא נימה אישית וחשופה שלא נשמעה כמותה בארץ אז, וזה היה חדשני ויפהפה".
בהמשך עבד עם חנוך גם באלבום ההופעה החיה של הזמר משנת 78' וכן באלבום “חתונה לבנה" (1981), שבזמן אמת נחל כישלון מהדהד אך במרוצת השנים הפך לקלאסיקה ישראלית. “באלבום ‘אדם בתוך עצמו' האמירה הטקסטואלית והמוזיקלית העמוקה והאישית כבר הייתה בידיים של שלום", מסביר להב. “בחורף של 1979 ביקרתי אותו בביתו, אז הוא כתב את השירים הראשונים של ‘חתונה לבנה', והייתי נותן לו פידבקים. הכתיבה הייתה מאוד אינטימית, ייחודית. כשהוא סיים, והיה לנו דמו שלו עם גיטרה אקוסטית בלבד, כבר אז בעיניי זה היה מושלם".
כגודל שאפתנות האלבום כך גודל הקונפליקטים שליוו את יצירתו, כששלושה אנשים מושכים כל אחד לכיוון שלו: להב, חנוך והמפיק הנוסף של האלבום, ירוסלב יעקובוביץ': “היו בינינו אי־הסכמות, אבל דווקא מהמריבות האלה יצאה תוצאה נהדרת. הייתי מרוצה מהמיקס שעשינו בארץ, אבל שלום לא היה מבסוט ונסענו ללונדון לעשות מיקס מחדש, ושם זה יצא חריף ואגרסיבי מדי לטעמי. לו היו בידיי המאסטרים, הייתי עובד על התקליט מחדש. מבחינתי שלום רצה לעשות צעד חד לעבר רוק'נרול אינטנסיבי מדי".
בשנת 1976, במקביל לעבודה עם תמוז, הפיק להב בשיתוף פעולה עם אלונה טוראל את אלבומה של להקת שמיים עם הסולן דני ליטני, אלבום שאפתני שיצא כעבור ארבע שנים ורק במרוצת הזמן הפך לאבן דרך ברוק הישראלי. “האלבום היה גדול מדי", אומר. “אחרי ההקלטות שיחקתי קצת עם הסאונד כדי ליצור אותו יותר בומבסטי, והמתופף אהרל'ה קמינסקי אמר בכעס ‘מה אתה עושה?'. הוא צדק".
מאוהב בשירים
בשנת 1980 הפיק להב את אלבומה היחיד של להקת חמסין, שאחד מחבריה היה אפרים שמיר; כעבור שנתיים הפיק את אלבום הסולו הראשון של אסתר שמיר “במקום הכי נמוך בתל אביב"; ובשנת 1983 רשם הישג משמעותי נוסף כשהפיק מוזיקלית את אלבומו המצליח של דויד ברוזה “האישה שאיתי", מהאלבומים הישראליים הנמכרים ביותר בכל הזמנים: "בדיוק לפני שהתחלתי לעבוד עם דויד על האלבום, חזרתי מביקור משפחתי בדרום אמריקה, והווייב שאיתו חזרתי קשור לשורשים הבוליביאניים שלי והוא בא לידי ביטוי באלבום הזה, בהכלאה שבין המוזיקה הדרום אמריקאית לרומנטיקה, וכמובן בשילוב עם הטקסטים המבריקים של יהונתן גפן הגאון.
"דויד ואני ישבנו במרתף שלו ועבדנו קודם כל על תפקידי הגיטרות והליינים המוזיקליים, וכשהנגנים באו להקליט, הם כבר קיבלו את העיבוד מוכן ונותר להם רק לחבר את האנרגיות והסאונד שצריך להוציא. הייתי פרש בזה, מיזגתי את ההשפעות הדרום אמריקאיות שלי מהטיול ואת הרוק'נרול שזרם לי בדנ"א והכל התיישב טוב.
עזרתי לדויד להתכוונן ולקבל את הווייב הנכון לאלבום. בהתחלה היו לו חששות, אבל ברגע שהתחלתי לדבר איתו בספרדית, הוא נפתח אליי ויצאנו לדרך. הפקתי את האלבום בלי לקבל כסף, מרצון, כי זה פשוט כל כך בער בי והייתי מאוהב בשירים. בראתי את זה יחד עם דויד ויהונתן".
באותה שנה שבה “האישה שאיתי" יצא, שלמה ארצי חיפש מפיק מוזיקלי שיעזור לו למצוא את הסאונד שחיפש להפקת אלבומו הבא “תרקוד". הוא הגיע ללהב: “הגעתי לפגישה איתו לבוש בחליפה ובעניבה, זה משום מה הרשים את שלמה. הוא השמיע לי כמה סקיצות, נכנסנו לאולפן לעבוד על אחד השירים וזה לא מצא חן בעיניו. רק למחרת, כשהוא שמע שוב את מה שעשינו, הוא אהב את התוצאה. הוא טען תמיד שהייתי שתלטן, בלתי נסבל וקשוח איתו. אני לא זוכר את זה, אבל אולי העוצמה שלי התפרשה לו כך".
להב וארצי עבדו יחד על עוד שישה אלבומים, מהמצליחים ביותר של הזמר: “לילה לא שקט", “חום יולי אוגוסט", “כרטיס ללונה פארק", “ההופעה 97", “אהבתיהם" ו"שפויים". “ב'חום יולי אוגוסט' יש חלונות אל נפשו של שלמה שלא היו קודם", אומר להב. “אם קודם לכן היה קצת דיסטורשן בין שלמה לביני, אז באלבום הזה ובבאים אחריו הייתה בינינו סינכרוניזציה מלאה, וחלק מהשירים הוקלטו חי באולפן. למדנו להכיר ולסמוך זה על זה בצורה טוטאלית".
בשנת 87' הפיק להב אלבום לגידי גוב, “דרך ארץ", שהיה לאלבום הנמכר ביותר של גוב עד אז. בראיונות שונים סיפר גוב כי סבל מהעבודה עליו, לא מעט בשל היד הנוקשה של להב: “הקלטנו את האלבום בתקופה שגידי היה מופיע מדי בוקר בפסטיגל ובערב היה מגיע לאולפן, כשהקול שלו כבר צרוד מההופעות. בגלל שהיה דד־ליין לאלבום וגידי היה כבוי ותשוש, הוא הגיע להקלטות ללא אנרגיות, אז הייתי צריך בכוונה להוביל אותו להתעצבן והרגזתי אותו כדי ליצור כאסח בינו לביני. ידעתי שזו הדרך היחידה להעיר אותו להקליט כמו שצריך - וזה עבד".
לאורך שנות ה־80, ה־90 וה־2000 הפיק להב מוזיקלית אלבומים רבים, בהם לריקי גל, נורית גלרון, שלום חנוך, ריטה, אביב גפן, ארקדי דוכין, דנה ברגר, מיכה שטרית, קרן פלס, עמיר לב, רמי קלינשטיין, דודי לוי, נתן גושן ומאיה בוסקילה. בשל עבודתו הרבה עם גדולי אומני ארצנו, מתקשה להב להצביע על אלבום אחד שהוא מחשיב כ"הישג הגדול שלו". “הישג עבורי הוא הדרך ליצור משהו מיוחד עם אומן, בין אם זה מה שעשיתי עם דויד ב'האישה שאיתי', עם שלמה ב'חום יולי אוגוסט' או עם להקת תמוז", הוא אומר. “יש גם דברים שחשבתי שאצליח בהם יותר ולא הצלחתי, כמו למשל האלבום שעשיתי עם מאיה בוסקילה, שמשהו שם לא ישב נכון, לדעתי".
יש לך מוניטין של מפיק קשוח שלוקח אומנים עד הקצה. עד כמה זה נכון?
“אני יודע, שמעתי דברים שזה מה שאומרים עליי. גם במשפחה שלי חושבים שאני ככה. אולי פעם הייתי כזה. פשוט הייתי בתוך העבודה, וכשאני בתוך העבודה אני כמו נכנס בקיר כדי להוציא את התוצאה הטובה ביותר. פעם הייתי פרפקציוניסט שלוקח אנשים לקצה, אבל היום אני פרפקציוניסט עד רמה מסוימת.
אני מעדיף לתת לאחרים לעשות את העבודה הקשה הזאת. כשאתה ביחסים עם מישהו, אתה מרגיש אם הוא רוצה שאתה תוביל. כשעבדתי עם שלמה ארצי, ידעתי לאן אני מנווט את הצליל. אבל באופי של שלמה הוא אדם שמחפש, לכן נוצר בינינו קונפליקט. אבל הקונפליקט הזה הוא שיצר את החומרים המעולים באלבום. אם יש כאסח אבל אף אחד לא נשבר, זה טוב בדיוק כמו אם העבודה מתבצעת בהרמוניה מלאה".
הבן שלך, תום להב, הוא זמר, יוצר ומוזיקאי. מה חשבת על כך שהוא נכנס לתחום?
“תום ממשיך אותי במשיכה לרוק'נרול, רק שהוא אומן־יוצר שנמצא בפרונט ואני מאחורי הקלעים. אני בעיקר מייעץ לו בנושאי סאונד ומיקסים, אבל לא יותר מדי, אני רוצה שהוא יתפתח באופן עצמאי והוא עושה עבודה נהדרת בזכות עצמו".
עד כמה אתה אוהב לשמוע מוזיקה עכשווית?
“אני אוהב לשמוע מוזיקה עכשווית. כשהבנות הצעירות שלי נכנסות לאוטו ושמות את הפלייליסט שלהן, אני נהנה. אני לא מאלה ששופטים עבודה מוגמרת של מישהו, בשביל זה יש מבקרי מוזיקה. יש שירים שארצה לשמוע שוב ויש שירים ששמעתי, הבנתי ואני מעוניין לעבור לשמוע הלאה. יש ריבוי שירים כיום, שפע מוזיקלי עצום".
עד כמה המצב הנוכחי במדינה משפיע לדעתך על תעשיית המוזיקה?
“בעניין של היצירה, אני משער שיש לזה את ההשפעות. אולי לא רואים מיד, אבל בטווח הארוך אני משער שתהיה השפעה".
מה השאיפה הבאה שלך?
“אני רוצה לנסות לגמור את ‘מאה שנים של בדידות' בספרדית. אני כרגע בעמוד 100".