בבוקר שמחת תורה ה-7 באוקטובר יצא עומרי גורן מבית אמו בישוב אלעד בדרכו לבית הכנסת הסמוך והבחין להפתעתו בתנועה לא רגילה בשבת בישוב החרדי. "היו המון חיילים ותנועת רכבים על הכביש. כשסיפרו לי מה קורה רצתי בחזרה הביתה, הדלקתי את הטלפון וכבר חיכו לי הודעות להתייצבות בסיירת הצנחנים בה שירתתי במילואים. עליתי מיד על הרכב, השארתי את בת הזוג שלי עם אמא. הן בכו כשלא שמעו ממני במשך זמן רב", הוא משחזר.
למעשה, גורן וחבריו לחמו בגזרת הקיבוצים בארי ועלומים. "המראות בדרך לדרום היו קשים. רכבים שרופים וגופות רבות בצד הדרך ועל הכביש. לצערי הגענו לאחר הטבח. נשלחנו לנטרל חוליות מחבלים במטעים שבין עלומים לבארי. אני יכול להגיד שעד היום אני מתקשה לישון בגלל המראות שראינו שם".
בסופם של ארבעה חודשי לחימה בעזה יצא גורן עם תובנות שונות מאלה שנכנס איתן למלחמה. "בזמן הקרבות הבנתי את המציאות. החלוקה הזאת של ימין שמאל, דתי חילוני לא רלוונטית יותר. בעזה נחשפתי לזוועות ולכאב גדולים. בזמן שאתה נלחם אתה לא שואל האם החייל שאתה שומר לו על הגב והוא שומר על שלך, הוא ימני או שמאלני. האם הוא אתאיסט או דוס עם פאות. כולנו היינו שם למטרה אחת. לא עניין אותי למי הוא מצביע בבחירות, כל אחד ואחד הוא יהודי קדוש. אם נבין שהכוח שלנו כעם הנצח הוא באחדות, אני מאמין שזה יהיה שוב בבחינת 'לקרוע את הים' (כדימוי). את תחושת האחדות שחוויתי שם, אני מנסה להביע גם ביצירה שלי" הוא אומר.
היציאה מעזה העירה גם את הרומנטיקה בלבו של גורן והוא החליט להציע נישואים לאסנת, בת זוגו בשנה וחצי האחרונות. "למעשה תכננתי להציע לה נישואים יום לפני שמחת תורה. באותו יום שישי נסענו לים המלח כשהטבעת בכיסי. אבל משום מה כשהגענו למקום, היתה לי תחושה לא טובה ובאותו יום לא הצעתי לה.
חודשים אחדים אחר כך, הצעת הנישואים שנגנזה התקיימה בסלון ביתם במושב אבן ספיר. "רציתי לשמח אותה וממילא גם התכוונתי להציע לה נישואים, זה היה בשבת בבוקר כשאנחנו עדיין בפיג'מה, שאלתי אותה 'רוצה להתחתן איתי?' היא בכתה מרוב התרגשות, וגם מתוך תחושת שחרור של המתח והלחץ שליוו אותו בחודשים שהייתי בעזה", הוא אומר.
"אולי זה הדיסוננס הכי גדל במדינה שלנו. המעבר מעצב לשמחה. בין הקשיים וטראומת המלחמה, לחיים הטובים עצמם. הרי זו הסיבה שאנחנו נלחמים כדי שאפשר יהיה להמשיך לנשום ולחיות". ילדותו של עומרי גורן, 28, לא היתה סוגה בשושנים. אביו הלא יהודי חי באוסטרליה ולא היה נוכח בחייו. כשהיה בן 8 ואחותו בת 10, האם חזרה בתשובה, נישאה בשנית ונולדו לה עוד שמונה ילדים.
מצבו בבית הספר היה בעייתי למדי. הוא סבל קשיים בשל הפרעות קשב וריכוז ונזרק מבית הספר. היה זה בעלה של אמו שהוא נושא את שמו גורן, איתו הוא לא ממש הסתדר בילדותו, שהבחין בכישרונו המוסיקלי של הילד ושלח אותו ללמוד לנגן על קלרינט. ("למרות הכל אני מעריך ומוקיר אותו על כך"). כשהיה בן 12 גילה את הגיטרה, כשניגן בביתו של השכן יאיר גדסי (האח של אבנר גדסי) וזה העיר בנער את הדחף והאמונה הפנימית שהוא גם מסוגל לכתוב ולהלחין בעצמו את שיריו.
מגיל 14 הוא היה מחוץ לבית, עבר בין פנימיות לנוער בסיכון, חי ברחוב כשהמוסיקה איתו, כשהיה מופיע בפני עוברים ושבים עם גיטרה ומגבר והכסף שצבר מהופעות הרחוב יועד לקניית אוכל. "היו זמנים שישנתי על מזרון בחניה בשכונת נחלאות בירושלים" הוא נזכר. בהמשך פגש את מאור ספיר שהפך להיות חבר והמנהל שלו.
"המוסיקה שאני כותב היא תמהיל של ניגוני חב"ד, מוסיקה אתנית של פיוטים בשילוב עם מוסיקה פופית. מהסלט הזה אני יוצר חיבור לשירים שאני כותב", הוא מסביר. גורן מופיע בפני סטודנטים במוסדות אקדמיים ובפני חיילים, עושה מופעי סליחות. בקרוב, כך הוא מתכנן, יקיים מופע אחדות אליו הוא מקווה להביא את חבריו לפלוגה, ועוד.
עד כה שחרר עומרי גורן ארבעה שירים מתוך אלבום שבדרך. השיר השלישי "עד הניצחון", חובק באהבה על ידי המאזינים. ובראשית השבוע יצא לפלטפורמות המוסיקליות גם השיר הרביעי: "ניגונים של שמחה" שהוא לדבריו "מעין שיר חסידי, שמראה איך מתוך הכאב נולד ניגון של שמחה". "המוסיקה היא מתנה שקיבלתי. המוסיקה היא השליחות שלי לעשות טוב ולשמח את עם ישראל בכל מקום שאפשר. אנחנו פלטפורמה של אור בעולם הזה. אני מקווה שאזכה להגדיל את האור בעזרת המוסיקה שאני יוצר".
התרעות פיקוד העורף