אדמה” (עפרה חזה), “חלומות” (רוחמה רז), “עגילי דמאר” ו”הביתה” (ירדנה ארזי), “אני עושה לי מנגינות” (סקסטה), “כל נדריי” ו”נשבע” (חיים משה), “כל כך מוכר” (מרגלית צנעני), “אבשלום” ו”עופרה” (מוטי פליישר), “אישה חופשייה” (יהורם גאון), “קום והתהלך בארץ” (להקת פיקוד הצפון), “לאהוב את החיים” (להקת פיקוד הדרום) ו”אצלך כמו תמיד” (סילבן ויאיר) הם רק קומץ מהקלאסיקות שתרם היוצר והמלחין יאיר קלינגר, מהפוריים שבמלחיני ישראל, לפנתיאון הזמר העברי בכמעט 60 שנות קריירה ענפה.
“מטבע הדברים אתה תמיד עוצר מפעם לפעם ונותן לעצמך איזשהו חשבון נפש, אבל אני יותר עסוק בעשייה ובעבודה על דברים עתידיים ומחשבות עתידיות, מאשר לעשות סיכומי דרך או לחשוב על מה שעשיתי”, אומר קלינגר. “בשנים האחרונות אני עובד הרבה עם מקהלות וחבורות זמר, והחלטתי שהגיע הזמן להשאיר איזו טביעת אצבע גם בתחום עיבודי המקהלות, וכרגע אני עובד על ספר עב כרס של 100 שירים מהקלאסיקה הישראלית, ביניהם גם שירים שלי, שאני מוציא בשני כרכים עם עיבודי מקהלה. זו עבודה שגוזלת ממני הרבה זמן ועבודה, אבל הנאה גדולה בצדה. זה ייצא ממש בחודשים הקרובים”.
מהיכרות אישית רבת־שנים עם קלינגר, הוא לא מהטיפוסים שמחפשים יותר מדי את הפרונט, מבחינתו לשבת על הפסנתר ולהלחין או לעבוד עם חבורות זמר ולתת לאמנים אחרים את קדמת הבמה. עם זאת, השבוע, הוא ייאלץ לחרוג ממנהגו לרגל מופע מחווה מיוחד שייערך לקראת יום הולדתו ה־80 (שחל בחודש יולי) במסגרת פסטיבל “ימי זמר בתיאטרון חולון” (24־27 באפריל).
ביום חמישי הקרוב בשעה 21:00 יחלקו לו כבוד ירדנה ארזי, רוחמה רז, להקת סקסטה, יהודה אליאס, טל סונדק, גלית גיאת וחבורת הזמר הרעננים שהוא מנהל ומטפח ובמהלכו תוענק לו תעודת הוקרה. “זה תמיד נחמד שלוקחים את כל השירים החשובים והיותר מפורסמים שלך ונותנים להם ביצועים מיוחדים, חגיגות זה דבר נחמד”, הוא אומר.
4 שנים שהפכו ל־11
קלינגר נולד וגדל בתל אביב, וכבר בילדותו המוקדמת גילה עניין במוזיקה. “קשה לי מאוד לשים את האצבע על גורם מסוים שגרם לי להתאהב במוזיקה, אבל אם אתה עוסק במוזיקה ומגיע ליצירה במוזיקה, זה עניין של תכונות וגנים שיש לך”, הוא אומר. “אני מניח שהייתה לי את האהבה למוזיקה מגיל מאוד צעיר. אני זוכר שגם אחי הגדול יהודה עסק באמנות, שר במקהלת הפועלים בזמנו ועשה הצגות בבית הספר, והוא היה מביא תקליטים של מוזיקה קלאסית, ואני חושב שהוא זה שגם השפיע עליי ומשך אותי לכיוון. מגיל מאוד צעיר אהבתי מוזיקה ושירים והתחלתי להתעסק עם זה בהשפעתו בגיל מאוד מוקדם. בגיל 9 כבר התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר ובגיל 14 כבר הייתי כותב מוזיקה להצגות שיהודה העלה בבתי הספר שהוא לימד בהם”.
בנעוריו אהב לא רק מוזיקה אלא גם משחק ותיאטרון. הוא שיחק בחוג דרמטי בתיכון ולימים גם למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב וכן בסדנת משחק לשחקנים צעירים של נולה צ’לטון ובסטודיו למשחק של תיאטרון הקאמרי. “אהבתי מאוד לשחק. גילמתי את אליק ב’הוא הלך בשדות’ של משה שמיר ובהמשך גם הצטרפתי להצגות בתיאטרון האוהל ובתיאטרון החאן הירושלמי, אבל כשנסעתי בפעם הראשונה לפריז עם להקת כרמון בשנת 1971, הבנתי שאני רוצה להתמסר אך ורק למוזיקה, וויתרתי על קריירת המשחק”, הוא אומר.
על אף משיכתו לענף האמנויות, לא חשב קלינגר על להקה צבאית אלא בחר להתגייס לנח”ל במסגרת גרעין הצופים “רגב”. “אהבתי מאוד את הלהקות הצבאיות, אבל באותה מידה גם אהבתי את הצופים", הוא אומר. "הייתי חבר בתנועת הצופים, והגרעין שלי בצופים הלך לנח”ל, וכיוון שהייתי פעיל די מרכזי בתנועה החלטתי שאני יוצא לנח”ל, ואז נח”ל מוצנח ובסוף תקופתי בצבא גם הגעתי להדרכה בתל אביב. הפעילות החברתית והחברים שלי בצופים גברה על האהבה שלי לשירה, למרות שלדעתי היה כפסע ביני לבין להקה צבאית”.
הפריצה הגדולה של קלינגר כמלחין הגיעה בשנת 1966, עת היה שחקן צעיר בקאמרי, ושלח שיר שכתב והלחין בשם “בואי ילדה” לוועדת פסטיבל הזמר והפזמון. “קראתי מודעה בעיתון שבה נכתב שניתן לשלוח שירים לפסטיבל ובשבילי זו הייתה הזדמנות פז להציג שירים שלי במסגרת שלא דורשת קשרים או היכרויות מוקדמות אלא אתה שולח בעילום שיר ואם הוא מוצא חן בעיני הוועדה – השיר מתקבל”, הוא משחזר. “שלחתי את השיר בלי ציפיות מוגזמות, ולשמחתי בוועדת הפסטיבל החליטו שהשיר מתאים לשלישיית גשר הירקון ולעדנה גורן (ביצעו את השיר לסירוגין בפסטיבל) וזו הייתה חוויה מיוחדת בגיל 22. זה היה אירוע מיוחד”. את השיר, אגב, כתב על אהבת נעוריו, רעייתו ואם ילדיו – דורית.
בשנת 1968 לוהק קלינגר להשתתף בהצגה “ירושלים שלי” שהוצגה בתיאטרון ה”חאן הירושלמי” לצד גאולה נוני, מוטי פליישר ודני גרנות והפכה ללהיט. “שיחקתי בהצגה הזו כשחקן־זמר וההצגה רצה מאות פעמים”, הוא מספר. “לדני הלחנתי את ‘לאהוב את החיים’ שהוא שר בלהקת פיקוד הדרום ולמוטי את ‘עופרה’ ו’אבשלום’ – והשירים מאוד הצליחו”.
בשנת 1970 הופיע יחד עם צילה דגן ודני מסנג במופע “ייאוש יושב על ספסל”, ערב משירי ז’אק פרוור – שהוביל את השלושה להקים את שלישיית “הצירוף המקרי”: “לא הכרנו לפני כן והציעו לשלושתנו להצטרף באופן נפרד. נוצרה בינינו כימיה אישית ומוזיקלית, והחלטנו שאנחנו רוצים להמשיך ולנסות מזלנו כשלישייה”. השלישייה הקליטה מספר שירים, בהם “בלדה ללוח שנה”, “רוזה מרציפן” ו”שיר ערש” (אותו שרה בפסטיבל שירי הילדים הראשון).
בקיץ 1971, לאחר פירוק השלישייה, נסע קלינגר לפריז עם להקת כרמון לחודש הופעות בתיאטרון אולימפיה בפריז. נסיעה שהייתה אמורה להימשך כארבעה שבועות נמשכה 11 שנים שבמהלכן פיתח קריירה מצליחה בצרפת. “כשהגעתי לצרפת לא ידעתי שאני הולך להישאר אלא היו לי כמה פגישות עם כותבי מילים ומוזיקאים שהכירו לי עוד אנשים והגעתי למסקנה ששווה לי לנסות את מזלי שם וכך זה נמשך", הוא מספר.
"בפריז עבדתי עם ריקה זראי, גם בהופעות וגם כתבתי לה שירים, ואצל ריקה הכרתי את סילבן מרגי והקמנו את הצמד סילבן ויאיר, והקלטנו גם בעברית ("אצלך כמו תמיד", "שיר לאבא ואמא") ובצרפתית, ואז הכרתי את מייק ברנט וכתבתי לו שירים, ובהמשך גם כתבתי לסילבי ורטאן, לדמיס רוסוס, לקומפניון דה לה שנסון ולמייק ברנט. זו הייתה תקופה מלאה בעבודה, הייתי צריך לעבוד קשה מאוד. כל הזמן סילבן ואני היינו בלהקה המלווה של ריקה זראי שהייתה אז כוכבת ענקית ויצאנו לסיבובי הופעות ארוכים ומפרכים בכל רחבי צרפת”.
למעשה, כמה מהשירים שכתב לזמרים בינלאומיים הפכו בגרסאות עבריות מאוחרות יותר לקלאסיקות ישראליות: “חלומות” שמזוהה עם רוחמה רז הוקלט לראשונה על ידי הזמרת הצרפתייה ניקול ריו בשם “IIs sont partis de la ville”; “הביתה” שביצעה ירדנה ארזי והפך להמנון מלחמת לבנון הראשונה הוקלט לראשונה על ידי הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן בשם “Manana Tomorrow”; והשיר “אדמה” שעפרה חזה הפכה לקלאסיקה בוצע לראשונה באנגלית על ידי הזמרת האיטלקייה אלסנדרה מוסוליני בשם “Love Is Love”.
בשנת 1981, כשהוא בשיא עשייתו בצרפת, חזר לארץ. “זה היה בעיקר משיקולים חברתיים”, הוא מסביר את ההחלטה. “לא חסרה לי עבודה שם, אבל היו לי כבר שתי בנות, הייתה אישה, והרגשתי שמיציתי את הניסיון שלי כי לרגע אחד לא חשבתי שאני הולך לחיות את כל חיי בחו”ל. זה רחוק מהארץ ומהמשפחה, אז החלטתי שניסיתי את מזלי, עשיתי את מה שעשיתי והגיע הזמן לחזור הביתה”.
אגב הביתה, השיר “הביתה” שהלחנת לירדנה ארזי ואהוד מנור כתב את המילים, הפך לאחד מהמנוני המלחמה הנוכחית. שיערת שזה יקרה?
“זו הייתה באמת הפתעה עצומה כי חשבתי שהשיר, שיצא בשנת 1983 בביצועה של ירדנה והפך לשיר מחאה נגד המלחמה בלבנון, עשה את שלו וזהו, אבל כנראה שאתה לא קובע את גורל השיר. ואז הגיעה המציאות הנוראית שלנו ב־7 באוקטובר והמילה הביתה משכה את תשומת לב, ועכשיו אני מקבל גרסאות מכל העולם לשיר הזה, וזה מאוד מרגש, בייחוד שהשיר מאחד לבבות ומביע סולידריות, וזו זכות גדולה עבורי. כל אחד מאיתנו רוצה את התקווה הזו שבשיר”.
“האירועים גירו אותי לכתוב"
בשנות ה־80 חזר קלינגר לבסס את מעמדו כמלחין מבוקש בישראל, והחל לעבוד גם עם אמנים שזוהו אז עם הז’אנר הים תיכוני כמו חיים משה ומרגול: “פגשתי את חיים משה בפסטיבל שירי ילדים שבו הופעתי יחד עם להקת ארבע לב אדום, ואז חיים תפס אותי ואמר: ‘תשמע, למה שלא תכתוב בשבילי?’, עניתי: ‘למה לא?’. חיים הוא זמר שיכול לשיר כל דבר והוא שר את ‘נשבע’, ‘כל נדריי’ ו’לפני שנפרדים’. יש אנשים שבטעות משייכים אותו לז’אנר מזרחי אבל מבחינה מוזיקלית זה שיר רגיל, אין בו אופי ‘מזרחי’”.
בשנת 1988 הלחין קלינגר את השיר “עגילי דמאר” שהקדיש הפזמונאי דודו ברק לשושנה דמארי, כלת פרס ישראל באותה שנה. קלינגר דווקא זוכר מפגש מרגש בהזדמנות אחרת עם דמארי ועם יפה ירקוני: “באותה שנה קיימו באצטדיון רמת גן אירוע גדול לציון 40 שנה למדינה וביקשו שאכתוב שיר שיבצעו יחד יפה ירקוני ושושנה דמארי, כתבתי את השיר ‘רק שובו בשלום’ למילים של חיים חפר, ואז באולפן הצלחתי לשמוע משושנה ומיפה את ההתרגשות מזה שכתבו להן שיר”.
כאמור, לאורך שנות ה־90 וה־2000 התמקד קלינגר, לצד כתיבת שירים לאמנים, בעבודה עם מקהלות וחבורות זמר ושימש מנהל מוזיקלי במסגרות רבות. בשנת 2001 זכה השיר “אין דבר” שהלחין למילותיה של שמרית אור במקום הראשון בקדם האירוויזיון ושלח את מבצעו, טל סונדק לאירוויזיון: “טל סונדק, שהיה אז אנונימי לחלוטין, הגיע אליי וביקש שאכתוב לו שיר. הוא השמיע לי הקלטה שהוא עשה לשיר ‘נשבע’ של חיים משה. ראיתי שהוא זמר בעל יכולות ואיכויות מוזיקליות גדולות מאוד, וכתבתי לחן. פנינו לשמרית אור שכתבה מילים על הלחן”.
אתה עוקב אחרי שירים עבריים חדשים?
“מעת לעת. אני חושב שיש שירים נפלאים ומצוינים, יש זמרים נהדרים ויש שירים שהם פחות טובים. זה הכל עניין של טעם. אני לא יכול להגיד שהיום יש שירים פחות טובים מהשירים שהיו אז. בכל תקופה יש שירים טובים ושירים פחות טובים. אי אפשר להגיד שפעם היו שירים יותר טובים”.
איך עוברים עליך החודשים האחרונים?
“הייתה לי תקופה די ארוכה שקצת איבדתי עניין בכתיבה, אבל המלחמה והאירועים דווקא גירו אותי, הרגשתי צורך לכתוב כי זה ביטא את ההרגשות הקשות מאוד שלי, מבחינה אישית ולאומית. זו קצת סטירת לחי. הרגשתי שכל האמונה שלי במה שקורה בארץ, בצבא ובמדינאים קיבל סימן שאלה אחד גדול, וזה מכניס אותך ללחץ במידה מסוימת, להרגשה לא נעימה. לא תיארתי לעצמי שמדינת ישראל תגיע למצב כזה, וזה גירה אותי לכתיבה וכתבתי מאז כמה דברים שאחד השירים האלה שכתבתי ייצא לאור ממש בקרוב”.
לסיום, מה תאחל לעצמך לשנים הבאות?
“להמשיך לעבוד, להמשיך ליצור, להמשיך להיות פורה ולמצוא עניין במה שאני עושה, וכמו שכתב יורם טהרלב בשיר שהלחנתי לו ‘סוכת שלום’: ‘שרק יהיה מה שיהיה עד הנה, שיישאר לי פתח לחלום, כשהאהבה חמה עודנה – כילד קט שבעיניו התום”.