כילד, בירושלים של פעם, הדבר שהכי אהבתי לעשות בנגינה זה לאלתר. הייתי מתחיל לנגן איזו יצירה של מוצרט, ותוך כדי הנגינה עף למקומות אחרים ומכניס תוספות משלי. זאת הייתה ההתחלה שלי כמלחין בלי שידעתי שאני כזה. אחרי הצבא היה לי ברור שזה הכיוון שלי במוזיקה, ולא כנגן, מה גם שאף פעם לא הייתי מהמתאמנים הגדולים שמסוגלים לשבת שעות על פראזה״.



כך, בעודו ״עף״ על מוצרט, פתח איתן שטיינברג, הילד הירושלמי דאז, במרוץ לפרס אקו״ם היוקרתי ע״ש פאול בן חיים על מפעל חיים בתחום המוזיקה הקונצרטנטית, שיוענק לו הערב בטקס חגיגי בבית היוצר בתל אביב. פרס דומה, בתחום הספרות, ע״ש דליה רביקוביץ׳, יוענק למשורר אשר רייך. ״ההודעה על הזכייה בפרס הייתה בשבילי הפתעה מאוד גדולה״, מצהיר שטיינברג. ״הפרס הזה הוא לגביי נקודת ציון המביאה אותי להביט בסיפוק על כל מה שעשיתי עד כה, ובו בזמן אני מרגיש בעיצומו של מפעל החיים שהודות לו הוא ניתן לי״.
 

״אני רואה משמעות מיוחדת בכך שהפרס נושא את שמו של פאול בן חיים, מלחין שכולנו מוקירים״, מוסיף שטיינברג. ״יש כאן מעין 'אחוות היקים׳. אבי, שעלה כמוהו מגרמניה, הכיר את בן חיים ולצדו ראיתי פעם אחת את האיש הצנוע שהפגין נוכחות בלי לדבר הרבה״.
 
ומבחינה מוזיקלית?
״בן חיים היה מחלוצי הזרם הים־תיכוני במוזיקה הקונצרטנטית הארץ־ישראלית ואני מרגיש מחובר אליו מבחינת החיפוש אחר מה שקורה פה, במרחב. ההבדל בינינו הוא שבן חיים נולד היכן שנולד, הגיע ארצה בגיל שהיה בשל מבחינה אמנותית, וההסתכלות שלו על הדברים שבה הייתה מבחוץ. לעומתו, אני צבר וגדלתי בארץ, כשהילדות שלי עברה בירושלים בין רחביה למקור חיים. כדורגל שיחקתי הן עם ילדי המעברה הסמוכה והן עם ילדי בית צפאפא הערבית. כך שההסתכלות שלי על הדברים היא מבפנים. בניגוד לו, אין לי הכמיהה אחר האוריינטליזם מאחר שצמחתי בתוך זה״.
 
"שיעור לכל החיים"

״יצירותיו של איתן שטיינברג מגלמות את שפתו המוזיקלית הייחודית, המשלבת בתוכה באופן אינטגרלי מקורות קלאסיים, אתניים ועכשוויים״, נאמר במסקנות ועדת הפרס. ״ביצירותיו ניכר כישרונו הרב בבניית מבנים מוזיקליים מרהיבים, ניכרת הווירטואוזיות שלו בכתיבה להרכבים כליים וקוליים כאחת, וניכרת חדשנותו בהתמודדות עם נושאים מוזיקליים ועיוניים ובשימוש בקול האנושי.
 
״פועלו של איתן שטיינברג מהווה גם תרומה קומפוזיטורית חשובה למוזיקה האמנותית בישראל״, נאמר שם עוד. ״ביצירותיו שטיינברג העמיק את קשרי המוזיקה המקורית הישראלית עם מסורותיו של עם ישראל ועם מסורות מוזיקליות בכלל. בכך הוא מביא מסר חד-משמעי של קירוב לבבות״.
 
שטיינברג מחובר למוזיקה מגיל חמש. כשהוריו, מרכזת מערכת האנציקלופדיה העברית ורואה חשבון, שמעו מעוללם שברצונו לנגן, הביאוהו אל הקונסרבטוריון שליד הבית. מנהלת הקונסרבטוריון יוכבד דוסטרובסקי, דמות ידועה בחיים המוזיקליים של אז, שאלה אותו במה ירצה לנגן. ״כינור״, השיב לה בלי ניד עפעף. ״יש לך ידיים מצוינות לזה״, חיוותה דעה. אומנם יאשה חפץ חדש לא יצא ממנו, אבל הילד הכיר את התווים בטרם ידע קרוא וכתוב. הסיפור שלו עם הכינור (וגם עם הוויולה) הסתיים כשבמהלך שירותו הצבאי בצנחנים נפצע בהיתקלות. בעקבות פציעתו עבר לנגן בחליל צד.
 
הוא למד באקדמיה למוזיקה נגינה בכלי הזה אצל חנוך תל אורן ומשה אפ־ שטיין, ובמקביל למד קומפוזיציה מהמלחין מארק קופיטמן, ״כשעצם המפגש עם מורה אדיר כמוהו היה בשבילי מזל לא נורמלי״. באקדמיה הושפע גם מלוצ׳יאנו בריו האיטלקי, מגדולי המלחינים במאה ה-20, שאשתו השלישית הייתה מוזיקולוגית ישראלית. ״בריו היה ענק בכל קנה מידה״, מציין שטיינברג, ״רק מלהיות במחיצתו ולשמוע את הרעיונות שלו אפשר היה ללמוד הרבה. יצאתי ממנו עם שיעור לכל החיים״.
 
במקביל השתלם בסיינה, באיטליה. לאחר שנים של הלחנה שב לספסל הלימודים, הפעם באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, לשם יצא כדי להכין את הדוקטורט, כשעמו רעייתו, זמרת המצו-סופרן הייחודית אתי בן־זקן. היכרותם ב־85׳ הייתה באקדמיה למוזיקה. שטיינברג היה אז אלמן צעיר, לאחר שרעייתו הראשונה, ציירת, נספתה בתאונת דרכים, ובן־זקן - גרושה טרייה לאחר שנישואיה המוקדמים עלו על שרטון.
 
״בעקבות האסון חזרתי לאקדמיה, הפעם ללימודים לתעודת אמן בעיקר כדי לשמור על השפיות שלי לאחר מה שקרה״, מספר שטיינברג, ״אז אתי הייתה צריכה להתמודד באקדמיה עם איזו יצירה לקול ולחליל, כשנדברנו שאלווה אותה בעת ביצועה. היא באה אלי לחזרה, וזו נמשכת עד היום, כשחלק ניכר מהעשייה האמנותית שלנו אנחנו עושים יחד.
 
״אם מוענק לי פרס מפעל חיים, חציו שייך לאתי״, מוסיף שטיינברג, ״אתי היא ההשראה שלי והמבצעת העיקרית של יצירותי. יש בינינו שני סוגים של שיתופי פעולה - האחד הוא ביצירות שאני כותב לה בהתאם לקולה, והשני כשאני מראה לה כל מה שאני כותב, כחלק מהדיאלוג שלנו״.
 
״הפקת הקול קריטית ביצירות שאני מלחין, כשברקע מהדהד לי כל הזמן קולה של אתי״, מוסיף שטיינברג, ״יש לי הר¬גשה שצורה אחרת של הפקת הקול, שלא כמו אתי, פשוט תהרוס לי את היצירה".
 
"ברבות השנים שאנחנו עובדים יחד נוצרה איזו שפה ווקאלית של איתן, המותאמת לשירה שלי", בן־זקן מצטרפת לדבריו, "אני מקווה שבעתיד זמרות אחרות יוכלו גם כן לשיר את היצירות שלו שאני שרה"."אלה שייגשו לבצע בעתיד את היצירות שאני מלחין לאתי, יש להן נקודת מוצא של ההקלטות שלה", מעיר שטיינברג, "הן יוכלו לקחת אותן לאן שירצו".
 
"אומנם רוב הדברים שאני שרה הם של איתן", מציינת בן־זקן, "אבל אני מרבה לשיר שירי לדינו וגם יצירות של מלחינים ישראלים אחרים. כך היה ב'רישומי הקול', אלבום כפול שהוצאנו לפני שנ־ תיים, שבו לצד יצירות שלו גם יצירות מאת עודד זהבי, הגר קדימה, ציפי פליישר, יוסי מר חיים, אלכס וסרמן ונעה בלאס.
 
"שיתוף הפעולה בינינו בא לביטוי גם בעיבודים של איתן למוזיקה האתנית שאני מרבה לבצע, כולל שירי לדינו ושירי עם. הקמנו יחד את 'אנסמבל מודאליוס', אנסמבל רב-סגנוני ובין-תרבותי המבצע מוזיקה מימי הביניים לצד יצירות עכשוויות ועיבודים לשירי עם מקהילות אתניות שונות, בשמונה שפות, וששת הנגנים, הפועלים בו איתנו, באים מתחומי המוזיקה הקלאסית והאתנית כאחת".
 
איתן בוודאי אינו מסתפק בו בהלחנה ובמתן הוראות.
"מה אתה יודע. כאן איתן לא רק המלחין והמנצח, אלא גם מנגן בחליל צד, ואם צריך, מנגן גם בכלי הקשה. שיתוף הפעולה בינינו אינו רק בין יוצר ומבצעת, אלא גם במופעים תיאטרליים שאנחנו יוצרים יחד".
 
"כשאתי ואני מעלים פרויקט בין-תחומי, אנחנו מרימים אותו מא' עד ת' וכל ההפקה עלינו", אומר שטיינברג, "מהשאנחנו עושים לא פעם זה תיאטרון-מוזיקה שבו האמנויות השונות שוות זכויות ויש גם ויתור הדדי על אגו, כשעם כל היותי בתוך המוזיקה, אני יודע לפנות מקום גם לאמנויות אחרות. כך היה כשהעלינו מופע על פי בובר, שלבד ממוזיקאים השתתפו בו גם ציירים ונציגי אמנויות נוספות. רב־הממדיות הזאת הקנתה ליצירה עושר בלתי רגיל.
 
"כך היה כשהעלינו את היצירה 'הסולטן בהריון' וכך היה כשהעלינו את היצירה 'איפה טעינו? - תודה רבה', שבה אתי שרה וליוותה את עצמה באקורדיון קטן של אוקטבה וקצת תוך שילוב פעולות תיאטרליות. כמו כן, העלינו עם הסטודנטים שלי באוניברסיטת חיפה את היצירה 'סיפורי בדים', בביצוע משותף יהודי־ערבי, שבו עשיתי גם את ההנחיה המוזיקלית לצד הבימוי של אתי".
 
״יצירה אחרת שאיתן הלחין היא 'סטאבט מאטר - תפילה אנושית' (היצירה המבוצעת ביותר של שטיינברג בארץ ובחו״ל - יב״א), עכשווי כזה, ישראלי-פלסטיני, לאחר ששמע על הרצון שלי לשיר את ה'סטאבט מאטר' של ויוואל־ די", מוסיפה אתי, "ליצירה הזאת, שהיא תיאטרון־מוזיקה, כתבתי את הטקסטים ועשיתי את העיצוב ואת הבימוי. היצי־ רה בוצעה עם רביעיות נגנים גם בחו"ל".
 
"נוצר כאן משהו אוניברסלי", אומר שטיינברג, ״המדבר על אובדן באשר הוא, בפרט במקרים של מוות מיותר כתוצאה ממלחמות, כשברקע קינת האמהות".
בין יצירותיו האחרות של שטיינברג אפשר למצוא את "הכלה מתירה צמותיה - החתן מתעלף" (אוסף שירי אהבה ושירי חתונה בלדינו שליקט עם זוגתו מאנתולוגיות שונות); ״רעוא דרעוין״ עם טקסט מאת האר״י הקדוש; "תהליכים קוסמיים בלב" ו"בחזרה לקניג שטראסה״, קונצ׳רטו לוויולה, שנגע בשורשיו ה״יקיים״ והוקדש לסבו ולסבתו שנספו בשואה.
 
״מצפה ליותר פתיחות"

שטיינברג, או ד״ר שטיינברג בשבילכם, הוא פרופסור מן המניין בחוג למוזיקה בבית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה, שהפעילות רבת-הפנים בו הולמת את דרך היצירה הרבגונית שלו. הוא ורעייתו, זוג אמנותי אנין טעם, בלי ילדים, זקוקים לשקט לפעילותם המוזיקלית המשותפת. כשחזרו מברקלי חיפשו נוף ירוק שבכמוהו היו מוקפים בקליפורניה ומצאו אותו בקריית טבעון. כיום הם מתגוררים בזכרון יעקב בבית מעוצב בטוב טעם, מול כרמי זיתים, כשמקו האופק מבצבץ פס התכלת של הים התיכון.

שטיינברג, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה-60, הוא מוזיקאי עטור פרסים, כולל פרס ראש הממשלה למלחינים ופרס לנדאו לאמנויות הבמה. ״אין לי על מה להתלונן, ומיטב התזמורות בארץ ביצעו יצירות שלי, לרבות התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של גארי ברתיני״, הוא אומר, ״עם זאת, מצער אותי שהתזמורת הזאת ממעטת לבצע יצירות של מלחינים ישראלים, כשאגב כך נמנע מהקהל להאזין למוזיקה מקומית עכשווית״.
 
״אני מצפה ליותר פתיחות כלפי המוזיקה הזאת״, אומר שטיינברג לסיום, ״אם תזמורות כאן יתעלמו מיצירות ישראליות זה יהיה כמו שמוזיאונים בארץ לא יציגו ציורים של ציירים ישראלים. שמעת על דבר כזה? שמעת על תיאטרון ישראלי שנמנע ממחזאות מקורית? זה משהו שהולך נגד התרבות המקומית ולחלוטין לא מובן לי״.