אי שם באמצע השבוע הגעתי לראות ולשמוע את ארקדי דוכין בצוותא. במופע, שכותרתו "רק שירי אהבה", דוכין ניסה להתקרב, אפילו לגעת, עד שבאיזשהו שלב נפטר ממשקפי השמש. לפני שהתחיל את ההופעה, התנצל על שתי המצלמות: זאת שעל הפסנתר, ועוד אחת באולם עצמו.
כן, חברים, האיש שהביא לכם את השיר "טמבל", הולך להיות מחובר בעונה הבאה של "מחוברים". הוא לא ציין זאת במפורש ולא הודה בפה מלא, אלא רק התחמק בהסברים כמו "ככה אני אוהב", וביקש מהקהל שרצה לראות את פניו, ש"יזיזו את הראש". מתברר שגם דוכין יודע לשלוף ציפורני חתול. קודם מתקיף ואחר כך נמס וממוסס.
אבל זה בעיקר היה ערב חמים של קהל שאיש בו לא מכיר את האחר, ובכל זאת תנודות הגוף מצד לצד - מתואמות ואחידות.
היה כמו צבר מלידה
מתברר שהאיש שעלה לארץ בנעוריו הפך במהלך שלושת העשורים האחרונים לחלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. כמו היה צבר מבטן ומלידה, כולל הקוצים והמתקתקות. במהלך המופע הוא גם שר את "יש בי אהבה", שכתב והלחין לאריק איינשטיין, סמל הישראליות האולטימטיבי. דוכין הוא יופי של זמר, שמנציח זמר אחר, שכאב אובדנו רק הולך וגובר.
ההופעה, שרובה ככולה נתנה במה וכבוד למילים, התחילה לאט ובחשדנות של שני הצדדים ונגמרה בסוג של אינטימיות מדודה.