כמה פעמים שמענו את הסיפור על להקת רוק שעלתה מאשפתות לתהילה: ההצלחה המסחררת שמביאה איתה את הסקס, הסמים והרוק'נרול, את המעריצים וגם את הריבים, ולא אחת גם את הנפילה ואת אובדן התמימות. אם תשאלו את ארקדי דוכין, שיחד עם מיכה שטרית ייסד את להקת החברים של נטאשה, מלהקות הרוק המשפיעות בסוף שנות ה–80 ותחילת שנות ה–90 - הוא ידע, ראה ושמע הכל.

כמי שחתומה על קלאסיקות כמו "מלנכולי", "נאמר כבר הכל", "על קו הזינוק" ו"עוד נגיעה", החברים של נטאשה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים, סיפור סינדרלה של הרוק הישראלי. היא הוכיחה, אולי לראשונה בתולדות הרוק בארצנו הקטנטונת, שמהמקום הנמוך בעולם יכולה להיווצר המוזיקה היפה, המלנכולית והרומנטית ביותר.

הבסיס ללהקה נוצר בסוף שנות ה–70, עת הכירו זה את זה שני נערים מהצפון: ארקדי דוכין, אז עולה חדש מרוסיה שגר במגדל העמק, ומיכה שטרית מנהריה. השניים הקימו להקת בוסה נובה ישראלית בשם "ספטימה 5" שהושפעה רבות מסגנונו הדרום–אמריקאי של מתי כספי.

"יום אחד חבר שלי, דוד בוזגלו, אמר לי שהוא מכיר בחור בן 16 שהקליט באולפן וזה נורא ריגש אותי וקסם לי לפגוש מישהו שהיה באולפן הקלטות, זה היה בזמנו משהו שמעטים זוכים לו. לבחור בן ה–16 קראו מיכה שטרית והוא השמיע לי את שיריו, השמעתי לו את שלי, וזו הייתה התאהבות ממבט ראשון וחברות שנמשכת עד היום", נזכר דוכין.

ב"ספטימה 5" הצטרפו לדוכין ושטרית הגיטריסט מיקי הררי והבסיסט שלמה אלמקייס ("קוזו"), כששטרית הסולן ודוכין הקלידן. פעילותה של הלהקה התמקדה באזור הצפון עם גיחות תל אביביות קצרות. באמצע שנות ה–80 החליט דוכין ללכת שבי אחר החלום התל אביבי ועבר להתגורר בעיר הגדולה ובעקבותיו הגיע לשם שטרית.

"חיינו אז כמו שחיים היום אמנים צעירים בפלורנטין. באתי לתל אביב עם 250 שקל. הייתי עובד בעבודות מזדמנות: עבדתי קצת בצורפות, כי אבא שלי לימד אותי, ובעיקר בשטיפת כלים. היו זמנים קשים מאוד, אבל אולי בגלל זה היצירה שלנו באותה תקופה נשמעה כל כך אמיתית וחמה", משחזר ארקדי.

ב–1986 הקימו דוכין ושטרית הרכב בשם "לא כולל מע"מ" והגיעו לאולפנו של הזמר דני גרנות - "אמדן". השניים הקליטו, לראשונה, שירים שחיברו יחד ויצאו על גבי תקליט שדרים נידח בשם "תקריות לילה באמדן". התקליט שימש את הבסיס למה שיהפוך, תוך זמן לא ארוך, ל"החברים של נטאשה".

"אני זוכר שהם היו באים אלי לאולפן ולפעמים לא היה להם איפה לישון, כי לא היה להם כסף לשכר דירה, אז הייתי נותן להם לישון באולפן ודואג להם לאוכל", נזכר גרנות. "הייתה אז חדוות יצירה גדולה מאוד, הם השקיעו את כל הכסף שלא היה להם ביצירת המוזיקה שלהם".

באו אלף איש

ב–1987 צירפו דוכין ושטרית אל כוחותיהם את חבריהם מספטימה 5: מיקי הררי ושלמה אלמקייס, והחליטו לקרוא לעצמם "החברים של נטאשה", שם שנתן להם שטרית על סמך צילום ישן שמצא במקרה באחד מביקוריו בדירתו של דוכין.

באותה תקופה, לצד העבודות המזדמנות, החלו לכתוב שירים לכל מי שהסכים להקליט ולו בכדי להתפרסם: אחד הראשונים שהקליטו שיר פרי יצירתם של דוכין את שטרית היה ילד פלא בן 13 בשם רון שובל. השיר "לפעמים", שאותו כתבו והלחינו, הפך ללהיט ענק שגרם לפריצתו הגדולה של שובל. זמר נוסף שהקליט שירים של הצמד היה אורי לס, שהקליט כמה משיריהם כ"ציידי האהבה" ו"משהו משהו" שלא זכו להצלחה ונשכחו עם הזמן. 




האירוע המכונן הראשון בחיי הלהקה אירע ב–1987, עת השתתפו בתחרות להקות צעירות במסגרת "עיר הנוער" שנערכה בגני התערוכה בתל אביב. "אל אותה הופעה, אגב, הלכנו ברגל, בשל חוסר תקציב לאוטובוס", נזכר דוכין. אחד משופטי אותה הופעה היסטורית של הלהקה היה דני בסן, שהתלהב מהלהקה ועניין את חברו מימי תיסלם, יאיר ניצני, אז מנכ"ל חברת התקליטים הד ארצי, להחתים את הלהקה: "יום אחד, בזמן ששטפתי כלים במסעדה, קיבלתי טלפון מפתיע מיאיר ניצני שאמר לי: 'שמע, שמעתי את הסקיצות שלכם והחלטתי להחתים אתכם', והשאר היסטוריה".

באותה תקופה גרו ארבעת חברי הלהקה במלון דירות מוזנח בתל אביב - "המלון של יעקב", במגורים משותפים עם השחקן שרגא הרפז. הם המשיכו להופיע ולהקליט שירים, אך המתינו לחוזה ההקלטות הנכסף, ונאלצו לחוש לא פעם את חלומם הגדול מתרחק מרחק שנות אור מבעירת היצירה ששלהבתה נסכה בהם כוח להמשיך.

כדי להגדיל את קהלם ההולך ומתגבש בהדרגתיות, צורפה ללהקה הזמרת לילה פייגין (שלימים נודעה בשל להיטה "גבר שר אצלי באמבטיה"), שהייתה על תקן "אטרקציה" בהופעות, אולם תוך זמן קצר פייגין עזבה. כמו כן, היה ניסיון קצר של שיתוף פעולה לא מוצלח עם סי היימן.

"היינו עושים חזרות אינסופיות. הופענו המון במועדונים, אנשים היו באים להופעות, התחלנו לצבור כ–600–700 ואפילו 1,000 איש בהופעות בלי חברת תקליטים ובלי כלום, והתחילו לאט־לאט להכיר אותנו", מתאר דוכין את אותה תקופה לא פשוטה.


החברים של נטאשה, 1991. צילום: רוני שיצר


בספטמבר 1988 צוות מטעם הד ארצי בראשות המפיק המוזיקלי לואי להב החל לעבוד עם הלהקה על אלבום הבכורה, אולם הלה עזב תוך זמן קצר, ויזהר אשדות, שבאותה תקופה סיים להפיק עבור אדם, תפס את מקומו והשלים את העבודה.

בראשית 1989 יצא לאור אלבום הבכורה - "החברים של נטאשה", שהוקלט באולפני הרולד וכלל עשרה שירים שנתווספו אצל דוכין ושטרית לאורך שנות הלהקה, בהם: "מלנכולי", "נאמר כבר הכל", "רוצה לחזור", "אוגי" ועוד. את מרבית השירים כתבו והלחינו, יחד ובנפרד, דוכין ושטרית. בהקלטות השתתפו, נוסף לדוכין, שטרית, הררי וקוזו, גם ניר בן ציון (פסנתר ואקורדיון), ניר צדקיהו (תופים), גלעד עצמון (סקסופון), איקי לוי (כלי הקשה) ואלון חלד (אקורדיון). עד אותה תקופה, בהופעות, לא היה ללהקה מתופף קבוע, עד שבשנת 1990 הצטרף לשורותיה ז'אן פול זימבריס.

על עטיפת התקליט הראשון מצולם יעקב חביב, מנהל מלון הדירות שבו התגוררו בימי הדוחק, עם משפחתו.

אף שהתאפיין בשירים עמוקים של זהות אישית, מלנכוליה, דיכאון ומסרים חברתיים נוקבים, זכה האלבום להצלחה מסחררת ולחיבוק הקהל והגיע למעמד הנכבד של "פלטינה". השיר "מלנכולי" העפיל למקום החמישי במצעד הפזמונים השנתי של אותה שנה.



עבודת שטח

לאחר הצלחת האלבום הוסיפו שטרית ודוכין לכתוב לאחרים ולעצמם ובמסגרת הלהקה הוציאו עוד שני אלבומים מוצלחים ("שינויים בהרגלי הצריחה" ו"רדיו בלה בלה"), שזכו להצלחה רבה אף יותר מזו שזכה לה אלבום הבכורה. בשנת 1996 הלהקה התפרקה על רקע חילוקי דעות מקצועיים.

בשנת 2001 עלתה הלהקה לכותרות בשל אלבום אוסף מצליח שהוציאה חברת הד ארצי בלי לעדכן או לבקש רשותם של חברי הלהקה, מה שהוביל לתביעה מתוקשרת כנגד הד ארצי, ובמשפט, שארך תשע שנים, נקבע כי על חברת התקליטים לפצות את חברי הלהקה בסכום של 1.7 מיליון שקל.

לאורך השנים הלהקה התאחדה כמה פעמים, עד שבשנת 2013 יצאו דוכין, שטרית, הררי, זימבריס וגולן זוסקוביץ' (שהחליף את קוזו) לסיבוב הופעות הנמשך עד היום, ולאורך השנים נפוצו לא מעט שמועות על אלבום חדש של הלהקה, שמועות שטרם הפכו למציאות.

ארקדי, כשהתחלתם לפני 30 שנה, שיערת שהיצירות יעמדו במבחן הזמן?
"אני לא חושב שיש אמן שיודע מה הולך להיות עם היצירה שלו בצורה כזו, אבל הייתה לנו אמונה, האמונה זה הדבר הכי חשוב, אולי אפילו יותר חשוב מכישרון".

איך התמודדתם עם ההצלחה הפתאומית?
"לא התמודדנו".

מה ארקדי של היום היה אומר לארקדי הצעיר של ראשית הדרך?
"הייתי אומר לארקדי של פעם לרסן ולו רק קצת את ההתלהבות שלו, כי מרוב התלהבות שכחנו את הקטע הכלכלי. יכולנו לשבת היום עם ביטחון כלכלי של מיליונים. 40 מיליון שקל הלכו לאנשים ולא לנו".

מתגעגע לתקופה ההיא?
"תן לחשוב. לא".

בישראל של 2017 ועידן הרשתות החברתיות, יוצרים זקוקים עדיין לרדיו ולטלוויזיה?

"תמיד רדיו וטלוויזיה עוזרים. בעיקר הרדיו, אבל עכשיו מה שקורה זה בעיקר עבודת שטח במועדונים, לפחות במוזיקת הרוק".

יש סיכוי לאלבום חדש של החברים של נטאשה?
"סיכוי יש, אלבום אין בינתיים".