החודש צוינו 20 שנה למותה הטרגי של ענבל פרלמוטר, דרך הרבה כתבות והופעות מחווה. ובצדק מוחלט. יש כאן שילוב של יוצרת מוכשרת וייחודית עם "סיפור טוב", ומאוד לא אופייני למוזיקה הישראלית השמרנית ברובה. פרלמוטר ויוסי אלפנט הם דוגמאות נדירות של רוקרים מקומיים שהגיעו עד הקצה, והקצה הזה גבה מהם את חייהם, בגיל צעיר מדי.
ואולי לא צעיר מדי? אולי, כמו הקלישאה הנצחית שחיבר ניל יאנג, עדיף להישרף מלהתפוגג באטיות משמימה? שהרי, עובדה אחת ברורה לגמרי. אם פרלמוטר לא הייתה נכנסת לתוך קיר, בערבו של אותו ראש השנה, והייתה מגיעה לגיל מופלג או לפחות ממוצע, האגדה סביבה הייתה דועכת. וסביר להניח, בהתחשב בשינויים שעברו על שוק המוזיקה הישראלית מאז לכתה, שגם הקריירה שלה לא הייתה ממריאה לשיאים אדירים.
אם בוחנים את גיבורי הרוק הישראלי, בני המחזור של פרלמוטר, אפשר לקבוע שרובם המכריע רחוק היום מאוד מהמעמד ומההצלחה שהיו להם בשנות ה־90. הם מנהלים קריירה שמנסה כל הזמן להפיח מעט אש בגחלים שנותרו מימי הזוהר. את הדעיכה האטית הזו פרלמוטר חסכה מעצמה. איכשהו נראה לי בלתי נתפס לדמיין אותה מופיעה מול עובדי חברת הייטק. אני מניח שהיא הייתה מעדיפה... ובכן, למות (בפרפראזה כמובן על השיר המפורסם ההוא של להקת המי).
מצד שני, חבריה למחזור זכו לחוות את הדבר הבנאלי הזה שנקרא חיים. לאהוב, להקים משפחה, להביא ילדים לעולם, לנסוע לחו"ל, לשבת במסעדה טובה. כל המרכיבים האלה שהם לא חלק מהמיתולוגיה של הרוק'נרול, אולי אפילו להפך, אבל הם החלקים שמהם בנוי הקיום האנושי הבסיסי. איפה עובר הגבול בין שתי החלופות האלה? האם אפשר להגיד בוודאות על אחת מהן שהיא עדיפה?
מקרה מבחן מצוין לסוגיה הזו מוקרן כרגע על המסך הקטן. ואני מדבר על ארקדי דוכין ב"מחוברים". אולי הדמות המרתקת ביותר בעונה הנוכחית. את הרזומה האומנותי שלו אין צורך להציג. הוא כבר סימן מזמן את מקומו בנצח. אני מכיר המון אנשים שהיו מוכנים לוותר על כסף, הצלחה ועוד הרבה אלמנטים בחייהם, רק כדי להיות מסוגלים לחבר שיר כמו "זקוק לך".
אבל ארקדי רחוק מלהיות מרוצה מחייו (או לפחות הדמות שלו כפי שהיא מוצגת אחרי המניפולציות העריכתיות של "מחוברים"). הוא מדבר על המוזיקה כעל מפלט קל וכמעט שקרי שאליו הוא בורח מפני העניינים החשובים באמת בחיים - תחושת הבדידות התהומית, חוסר היכולת שלו להתנהל בתוך המשפחה שיצר לעצמו ובין אנשים באופן כללי.
לפעמים נדמה שהוא היה מוכן להמיר את כל יצירות המופת שכתב בשקט נפשי וביכולת ליהנות מחיי היומיום. ובמובן הזה, אם הוא חלילה היה הולך לעולמו בגיל צעיר, אולי לא היה מדובר באסון גדול כל כך, מבחינתו. מה שמחזק את קלישאת ה"עדיף להישרף מלדעוך". מאידך, יש לו אישה מהממת שמחברת אותו בכוח לעולם, ושני ילדים שקשה לו איתם אבל ניכר בו שהוא אוהב, ויכולת לצחוק מבדיחות וליהנות מרגעים קטנים וכאילו לא חשובים.
וכל זה מוליך לשאלת השאלות, שרובנו מתחבטים בה. מה עדיף? לנסות להאריך ימים, ולצבור כמה שיותר חוויות על הדרך, או ללכת עד הסוף עם הדבר הייחודי שלך ולהשאיר חותם. ענבל פרלמוטר הותירה חותם ללא ספק. והעובדה שמתה בגיל צעיר ובאופן טרגי רק העמיקה את החותם הזה. אבל בהנחה שאין חיים אחרי המוות, זה לא ממש עוזר לה כרגע. נורא עצוב לחשוב שהיא חייתה רק 26 שנה. אלוהים, יש קשת כל כך רחבה של חוויות אנושיות שהיא החמיצה. רובן פשוטות, לא מיתולוגיות, אבל כאלה שהופכות אותך לבנאדם שלם.
זה דיון מרתק, שמעסיק אותי מאוד באופן אישי, אבל צריך להודות שבדרך כלל אין פה בכלל עניין של בחירה. אומנות גדולה ניזונה בדרך כלל משבר ומסבל, ולא מהיגיון. הייחוד המוזיקלי של ענבל צמח מנפש מסוכסכת. כזו שמביאה אותך למקומות מאוד נמוכים. זאת עסקה - אם תרצו, עם השטן - שסופה כנראה בלתי נמנע.
על הסכין:
01 ארקדי דוכין הוא לא הגיבור המרתק היחיד בעונה הנוכחית של "מחוברים". אף על פי שכבר הספידו אותה, הפעם הסדרה נשענת על כמה גיבורים חזקים במיוחד, כמו רינת גבאי (כוכבת ילדים שמתקשה לתקשר עם ילדיה), הזמר איתי לוי (שנאלץ לטפל באמו שעברה אירוע מוחי, כאילו היא בתו) וכמובן אמיר פיי גוטמן ז"ל, שהידיעה על מותו הופכת את הצפייה לחוויה חריגה.
02 אם אתם אוהבים מותחנים אינטליגנטיים עם ערך מוסף, לכו על "עונת יובש" של פיטר רובינסון (כנרת זמורה־ ביתן). בקיץ חם במיוחד מימיו של מאגר ביורקשייר התייבשו, וכך נחשף כפר נטוש מימי מלחמת העולם השנייה, ובו מתגלים חלקי גופה. זו נקודת המוצא לסיפור הסוחף והאמין הזה, בכיכובו של פקד בילוש אלן בנקס - שרוט, בעייתי וכריזמטי כמו שבלש צריך להיות.
03 חי תורן הוא יזם ואיש הייטק שהצליח לגייס לאלבומו "מה שיש לעץ", שאת כולו הלחין, מבצעים כמו ברי סחרוף, דניאלה ספקטור, שי צברי, פיני חדד ואפילו מודי בר און. עובד אפרת אמון על העיבודים וההפקה, והתוצאה כוללת כמה שירים יפים מאוד, שמציגים את תורן (זהו אלבומו השני) כיוצר שכותב ומלחין פשוט, אבל לגמרי לא פשטני. ובדרך כלל נוגע.