"אי אפשר לברוח מהשורש שנמצא בלב", קובעת השחקנית והזמרת גלית גיאת, ששרה במופעיה גם בערבית, והוריה ממוצא תימני ואלג'ירי. "חצי מיהודי ישראל באו ממדינות דוברות ערבית. כדור שני בארץ, הערבית נשמעת לי טבעית ודומה לעברית יותר מאנגלית, צרפתית וגרמנית, והלב שלי קשור בה".

חוק הלאום פגע אומנם במעמד השפה הערבית בכך שהגדיר את העברית כשפה הרשמית של המדינה, בעוד שלערבית יש "מעמד מיוחד" והיא אינה שפה רשמית, אך התרבות הערבית דווקא חווה בשנים האחרונות פריחה ושגשוג שאינם הולמים את תוכנו של החוק. "אני לא רואה חוק כזה או אחר משנה תהליכי עומק שקורים בחברה הישראלית", אומר אופיר טובול, יזם תרבות ומייסד תנועת "תור הזהב".

גלית גיאת. צלם : דפנה בן בנון, יח"צ,אילנית דואניאס, יח"צ גלית גיאת. צלם : דפנה בן בנון, יח"צ,אילנית דואניאס, יח"צ

"מצד אחד, הדבר העצוב הוא שרובנו, כולל אני, לא דוברים את השפה הערבית. אבל הדבר האופטימי הוא שיש היום הרבה מאוד עניין בשפה הערבית, יוזמות ללימוד ערבית, אמנים ששרים בערבית ויותר הבנה שזו לא רק השפה של הערבים אלא גם של המורשת שלנו", מוסיף טובול. "יש הרבה מילים בערבית שנטמעו בעברית הישראלית שלנו. זה לא חדש. הרי הרמב"ם כתב את הספר הכי חשוב שלו בערבית ואמר שעברית וערבית הן בעצם אותה שפה. האוכל שלנו הוא מזרח־תיכוני והמוזיקה שלנו מזרח־תיכונית. חצי מהעם שלנו בא ממורשת יהודית מזרחית, אז מן הסתם זה חלק משמעותי בישראליות. פחות חשוב בעיניי ברמה ההצהרתית אם ערבית תהיה שפה רשמית או לא רשמית. יותר חשוב לי שילמדו ערבית מדוברת בבתי הספר. אני חולם על היום שבו יהיה פה דור של ילדים ישראלים שיודעים לקרוא עיתונים בערבית".

"השפעת התרבות הערבית על היהדות היא בת 1,000 שנה", אומר ד"ר אלמוג בהר, ממייסדי התוכנית ללימודי תרבות ערבית־יהודית באוניברסיטת תל אביב. "זה בא לידי ביטוי בהשפעה על השפה העברית, על הספרות, על השירה, על הקולנוע והטלוויזיה וכמובן גם על המוזיקה. ישנם הרבה יוצרים יהודים שספגו השפעה מהתרבות הערבית מבית אבא ואמא, כמו סמי מיכאל, יצחק שמי, יהודה בורלא, ארז ביטון, אמירה הס ועוד. השפעת המוזיקה הערבית החלה לחלחל עם החלוץ, רבי ישראל נג'ארה, שבמאה ה־16 הוציא ספר לפי המקאמות הערביות והפיץ אותו".

"גם במאה ה־20 היו יהודים שיצרו בעולם הערבי כמו זוהרה אלפסיה, פלפל ג'ורג'י, סלאח ודאוד אל־כוויתי, ובהמשך גם אמנים כמו ג'ו עמר, אהובה עוזרי, חיים משה ועוד. אליהם הצטרפו אמנים ששרים בשפה הערבית ואימצו את המוזיקה הזו, כמו עפרה חזה, שי צברי, דיקלה וימן בלוז, לצד יוצרים פלסטינים בין השפות, כמו סיסטם עאלי, מרים טוקאן ולונה אבו נסאר. התרבות הערבית והיהודית מזינות זו את זו. מלבד המוזיקה, ההשפעה באה לידי ביטוי גם בטלוויזיה, מהקומדיה 'המסעדה הגדולה' ששילבה בין יהודים וערבים בשנות ה־80 ועד לסדרה 'עבודה ערבית'. זה גם בא לידי ביטוי בסרט 'שבעה', שחציו עבר בטבעיות בין ערבית מרוקאית לצרפתית ועברית.

"אפילו בסדר פסח יש משפחות שאומרות את ההגדה בערבית, כחלק מהתרבות", מוסיף ד"ר בהר. "אי אפשר להתעלם במאה ה־20 גם מהאמבילוונטיות כלפי הערבים. יש ישראלים שביצירתם באות לידי ביטוי גם שנים של בושה והרצון לשמור בסוד את ההשפעה הערבית על היהדות".

נחלת הכלל

מבחינה מוזיקלית, המוזיקה הישראלית צמחה בראשיתה, אי שם בשנות ה־20, מהמוזיקה הערבית. יוצרים יוצאי מדינות מזרח אירופה כמרדכי זעירא, משה וילנסקי ונחום נרדי לקחו את הלחנים שספגו בכפרים הערביים ומתושבי הארץ היהודים עולי מדינות ערב, ויצרו את הדבקות המזרחיות (דרוזיות) והמקצבים התימניים, המרוקאיים והעיראקיים שלימים הפכו קלאסיקות ישראליות (למשל "עץ הלימון", "שיר העבודה והמלאכה" ואפילו "שיר הפינג'אן").

בשנות ה־50, עם פעילותה הנרחבת של תחנת הרדיו קול ישראל, נוסדה על ידי איש הרדיו יוסף בן ישראל המחלקה למוזיקה מזרחית וערבית, שבמסגרתה יזם והפיק תוכניות שהשמיעו שירים בערבית או שירים מזרחיים המושפעים מהמוזיקה הזו. בתוכניותיו התגלו אמנים כמו ג'ו עמר, פלפל אל־מסרי, סלים הללי, תזמורתו של זוזו מוסא ועוד. "באותן שנים לא החשיבו את התרבות הערבית ובכלל את המוזיקה המזרחית כמשהו ישראלי", מספר בן ישראל. "דאגו בממסד להפריד בינה לבין מה שהוא ישראלי, אף שחלק מהשירים נוצרו על ידי יוצרים ישראלים. אם אתה מדבר על הפרדה תרבותית כמו שחוק הלאום מנסה לעשות, זה היה בולט בתקופה ההיא יותר מהיום".


ג'ו עמר. צלם : ראובן קסטרו ג'ו עמר. צלם : ראובן קסטרו


לאורך השנים, יחסי הגומלין בין התרבות היהודית למוזיקה הערבית ידעו עליות ומורדות, ובשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של יהודים ישראלים המתחברים לשורשיהם המזרחיים וחוזרים ליצירה ולשירה בשפה הערבית. כך למשל, דודו טסה הגה את פרויקט "הכוויתים" כששב למורשת אבותיו; מירי מסיקה הקליטה את הלהיט "זוהרה" במרוקאית; שרית חדד הקליטה שירים לבנוניים וערביים ועוד.

"לאחרונה יש פריחה מחודשת של התרבות הערבית בארץ, בשל העובדה שרבים מבני הדור השלישי בארץ מרגישים צורך להנציח את המורשת שספגו מסבם וסבתם, הדור הראשון שהולך ופוחת", אומר ד"ר בהר. "זה צורך קיומי והישרדותי, ולכן אתה רואה את ההשפעה הזו מבעבעת יותר".



"התרבות הערבית היא גם תרבות יהודית, כמו שאי אפשר לנתק את השפעת התרבות האירופית הנוצרית מהיהודים שחיו שם", אומרת נטע אלקיים, יוצרת וזמרת ממובילות המוזיקה המרוקאית־ערבית בדור החדש. "לא ניתן לנתק את היהודים שחיו במדינות ערב מהתרבות הפופולרית סביבם. יהודים דוברי ערבית תמיד היו ויהיו. זה לא מוזר בכלל, כמו שלא מוזר לשמוע יהודי דובר אנגלית". 


"היום, כשמחצית האוכלוסייה היהודית נמצאת במזרח התיכון, מן הסתם יש השפעות רבות שחלקן מהעבר, אבל גם מההווה. ההשפעות המזרחיות והערביות כיום הן נחלת כלל הישראלים, ובמוזיקה זה בא לידי ביטוי בשפה, בסלסולים, בנגינה ללא הרמוניות, בשימוש בכלים מזרחיים ועוד. אם נתייחס להיתוך בין מזרח ומערב, התרבות המזרחית תמיד הכילה את הישראליות, למרות שלהפך זה פחות קרה".



"גם תזמורת פירקת אל־נור, ששמה לעצמה למטרה להחיות את המורשת המוזיקלית המזרחית שהותיר אחריו זוזו מוסא בתזמורת רשות השידור בערבית שהתפרקה אי שם באייטיז, זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת וכוללת יהודים וערבים המנגנים יחד את הצלילים שספגו מבית אבא. "ההשראה שלנו להקים את פירקת אל־נור נולדה בעקבות הרצון העז להמשיך את דרכה של תזמורת רשות השידור בערבית האגדית", אומרת חנה פתיה, מייסדת ומנהלת התזמורת. 


"הרגשנו שבתחום התרבות והמוזיקה המזרחית לא קיים מענה מכובד וראוי לשוחריה", מוסיפה פתיה. "אנחנו התזמורת היחידה בארץ שיכולה לנגן מוזיקה מצרית, עיראקית, מרוקאית, ים־תיכונית של תחילת הדרך ומוזיקה מעולם הפיוט, ועדיין לשמור על הצבע המקורי של המוזיקה הזו, ללא עיבודים מערביים או פיוז'ן. המוזיקה שאנו מנגנים היא קלאסית מזרחית בעברית ובערבית. זו מוזיקה ממצרים, מעיראק, ומלבנון, מוזיקה של המרחב שבתוכו אנחנו חיים, ושהייתה קיימת לפנינו ותמשיך גם אחרינו".



מאז ומתמיד

במחאה על חוק הלאום התכנסו שלשום כ־700 בני אדם בכיכר הבימה בתל אביב על מנת ללמוד בצוותא ערבית באירוע שכונה", ונועד, לפי המארגנים, "להנכיח את השפה הערבית במרחב הציבורי". 


במסגרת האירוע הופיעו מרצים, אמנים ואנשי רוח שהקריאו טקסטים בשפה הערבית, השמיעו שירים ואף לימדו ערבית מדוברת. עבור המשתתפים, ועבור רבים אחרים, התשובה לחוק הלאום היא דווקא חיזוק השפה והתרבות הערבית.




"יש לי אלבום שלם בערבית, ואני מכיר שירים בערבית כמו שאני מכיר שירים של נעמי שמר", אומר היוצר והזמר עמיר בניון. "אני מכיר את עבד אל־והאב כמו את כף היד שלי, כמו גם עוד זמרים מאלג'יריה וממרוקו. כשהייתי ילד, במצבים מסוימים הייתי חייב להבין ערבית. כשסבא וסבתא שלי למדו עברית, אני למדתי ערבית. ההורים בבית דיברו בערבית כשלא היו רוצים שנבין משהו. אני לא יכול לומר שלא הושפעתי מהתרבות הערבית. כמי שעבד בבניין בעיקר עם ערבים הרבה שנים, למדתי את השפה, את המנהגים, ובכלל התרבות הערבית עשירה מאוד והיא השפיעה עליי. הלוואי שמה שמסביב לשפה הערבית, כמו למשל המוזיקה, ישפיע באופן יותר חזק מבחינת היחס לשפה".



"התרבות הערבית הייתה נוכחת מאז ומתמיד והשפיעה ישירות על התרבות היהודית, וגם על התרבות הישראלית המתחדשת", אומרת חן אלמליח, פעילה תרבותית ודי־ג'יי. "יהודי ארצות אסלאם, שהיוו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, לא רק שהושפעו מהשפה, המוזיקה והקולנוע הערבי, אלא היו גם פעילים מאוד חשובים באותן זירות. היהודים שהגיעו הנה מארצות האסלאם הביאו איתם את התרבות הזו אל תוך הניסיון שהתרחש פה לייצר גוון אחיד של יהודי חדש, מה שנקרא כור היתוך. על אף ההדרה וניסיון המחיקה של הממסד, המוטיבים התרבותיים האלו עדיין חיים וקיימים ומתפתחים ומתנסחים מחדש בכל רגע בישראל כחלק אינטגרלי מהתרבות שלנו. זו ההוכחה שהתרבות הערבית כאן כדי להישאר, וגם אם לא באופן רשמי ועם מעמד, תמיד מצאנו את דרכנו לשמר אותה".