הילד הבודד מבית הכנסת של סבא לא מתבייש לומר היום "אני אגדה": שלמה ארצי מסכם יובל של עשייה מוזיקלית. בשיחה גלויה עם בועז כהן ב-eco 99fm ארצי סיפר על ילדותו בצל הסודות המשפחתיים, האלבומים שכשלו והצליחו, השפעתו על המוזיקה העברית, אהדת הקהל שממלא אולמות והמוזיקאים כיום כולל אלה שממהרים להכריז על Sold Out.

ארצי, על אף ההצלחה אינו מאושר, מתקשה להאמין למי שאוהב אותו ומובך בכל פעם שמבקשים סלפי, וגם: המשפט שנחקק על לא מעט מצבות, השיר שגרם לו להחמיא ליוסי גיספן ולמה הנמוך לובש טוקסידו? האזינו לשיחה המרתקת.

אומנים אוהבים להרגיש רלוונטיים וזעים באי נוחות כשמסכמים אותם. מהן תחושותיך לקראת הופעה כזו מסכמת כמו שצופיה ב-15.8 וב-17.8 בזאפה LIVE פארק תל אביב?
"אני לא מרגיש שום סיכום, אלו בסך הכל שני מופעים עם אותם שירים ששרתי בשבוע שעבר כי אני חי על רצף, אני לא עכשיוויסט. כשנשאלתי 'מה אני' עניתי שאני מרגיש כמו נהר, לא כמו זמר שהגיע עכשיו. מצד אחד הנהר משתנה ומצד שני גם הוא נמצא שם. מה אתה רוצה, שאני אשנה את 'חום יולי אוגוסט'? אני מרגיש שאלו עוד הופעות, כמו שיש לי הופעת פרימיום שבה אני שר שירים מה-B-side, יש שירים שאני לא מכיר בכלל. הופעות חמישה העשורים יותר דרמטיות לאנשים שמקיפים אותי, לא בגלל זה אני ישן פחות טוב".


ב-50 השנים האחרונות, אריק איינשטיין ברח מקהל והופעות, אצלך זה גדל ומתרחב עם השנים. אתה כל הזמן בתנועה ומייצר דברים חדשים. מה הופך את האומן למשמעותי?

"אריק ברח מהופעות אבל היה לו דרייב לחיות, הוא היה איש מאוד ערני, הוא התקשר לדודו טסה כדי להחמיא לו על השיר למרות שלא הכיר אותו. אני גם ערני וסקרן. אנשים צעירים ששואלים על זמרים כמו עומר אדם ועדן חסון כמה זמן הם יחזיקו מעמד, זה בערך כמו לשאול מישהו שנולד עכשיו כמה זמן הוא יחיה, אין לנו תשובות על חיים".

מה הניע אותך?
"באתי מחסך באהבה. ההורים ניצולי שואה, בגיל 30 גיליתי שאני הבן השני של אימי, משפחה מוסתרת עם שקרים ורמאויות, הם הסתירו את עברם. הייתי ילד בודד למעט אחותי ז"ל שהייתה עזר כנגדי. בגיל 11 גיליתי שאני יודע לשיר בבית הכנסת עם סבי, בקריית ים ג'. לשם היו שולחים אותי לחודשיים בקיץ, הייתי לבד עם סבתא שלא דוברת עברית וסבא שדובר חצי עברית, סביבי היו מרוקאים ותימנים והם היו העולם שלי. שם נצרבה בי תודעה מזרחית מאוד חזקה כי היינו ילדי מהגרים ואני לבד עם נטיות לברוח. שלחו אותי לקייטנה דתית וברחתי במשך 3 ימים. בבית הכנסת סבא היה שר נהדר ואני הייתי חיקוי שלו, אלא שהוא נפטר לי בגיל 11.5 אחרי שגסס 9 חודשים בבית וזה היכה בי מאוד חזק".

בבית הספר זיהו את כישרון השירה והמשחק ונתנו לי בסוף השנה תפקיד ראשי", נזכר ארצי. "בצופים הקמתי להקה והייתי מדריך, בין היתר הדרכתי את נחמיה שטרסלר וח"כ אורנה ברביבאי. הלהקה שלי התפרסמה באזור הצפוני כשאני שר את 'כוכב הצפון' או את 'לישון ילדה' של אריק איינשטיין. בגיל 15 אני פוגש את ריקי גל בקיבוץ ניר דוד, סיפרו לי שיש ילדה ששרה ואני מנגן גיטרה, אז החלטנו להתחבר ולשיר ביחד. לפני הגיוס הצעתי לה ללכת ביחד לבחינות ללהקת חיל הים".

בלהקה סומנת כשחקן
"זה נכון, אבל היה את דובל'ה גליקמן ואבי אוריה ואי אפשר היה להידחף ביניהם וגם לא נראיתי מצחיק. כשהתקבלתי ללהקה סומנתי כמי שיחליף את רבקה זוהר, אלא שהלכתי לחיל קרבי ושנה וחצי לא הגעתי ללהקה".

לשיר או למות: השירה ככלי להישרדות

"אני בא מדור הישרדותי בניגוד לדור של היום, שהוא דור 'פאנני' , קריוקיסטי", מספר ארצי. "אני, יהודה פוליקר ואפילו אריק איינשטיין שחיפה על זה, היינו דור הישרדותי. אגב, בשנתיים האחרונות של אריק, בשיחות שלנו הוא עסק במוות. ילדי מהגרים הם הישרדותיים וזה נכון גם לגבי הזמרים המזרחיים, זוהר ארגוב זה שיא ההישרדות. האיש בסופו של דבר שלח יד בנפשו, אלה אנשים שיש להם שתי אופציות: לשיר או למות".

אתה עוקב אחרי אומן מסוים והוא לא תמיד בטופ, יש תקליטים פחות מוצלחים והופעות מול קהל מועט והוא לא מוותר. זה היה מקור להשראה לדור שלם.
"סליחה אם אני אשמע יהיר, משנת 79' לא הייתה הופעה שלא הייתה Sold Out . זה רק מפני שתמיד הכרחתי את אחרון האנשים בקהל לצאת ולהגיד 'היה שווה את הכסף', גם כשהמצאתי את ההופעות בקיסריה. אני זוכר שאחד הדברים שהייתי ואמר זה 'כשהקהל ייכנס לקיסריה אני רוצה שישים יד על הכיס ויאמר '150 שקל זה כבר בסדר, אני רואה שהם השקיעו מסביב. בטח יעלה עם המגבת ויזיע'. בהגדרה אני פועל של מוזיקה. אני מתחיל את הבוקר שלי ב-05:00 רוכב, אוכל ומתחיל לכתוב, אני כותב רק בבוקר. אני מסיים את העבודה כשכולם רק מתעוררים".

אתה כותב כל הזמן?
"כן ולא רק שירים. היו לי תקופות של שברי שתיקה. הייתה עלי איזו אגדה שאני גונז תקליטים. זה היה כשעשיתי את 'תרקוד' פעמיים כאילו גנזתי את הפרק הראשון שלו שעשיתי עם אילן וירצברג. התקליט הרגיש הוא לא צולח ואז פניתי ללואי להב שנעשה אותו מחדש. אני כמעט בטוח שאם היו מונחים טראקים מהתקליט עם אילן הם היו טובים. לא הייתה לי פרספקטיבה לראות מה טוב ומה לא טוב. גם בשירים B-side שאני עושה עכשיו בצוותא, לפחות 80% מהם חשבתי שהם גרועים. 'כרטיס ללונה פארק' היה תקליט שחשבתי שהוא גרוע כי הוא נכשל. הוא גם נעשה עם שני לבבות שבורים שלי ושל לואי, במריבות קשות הטבענו באמבטיה את התקליט. היחסים ביננו התחילו בקושי ב-'תרקוד' עברו לאהבה גדולה ב-'לילה לא שקט' עברו לחתונה 'בחום יולי אוגוסט', לשנאה ב-'כרטיס ללונה פארק' ובהיפרדות".

הרבה אנשים כמעט ולא אהבו מוזיקה עברית עד האלבום 'דרכים'. האם האלבום היה משמעותי עבורך כשם שהיה עבורם?
"האלבום 'גבר הולך לאיבוד' הייתה התחלה של תפנית אבל הקהל לא עדיין לא הגיע. ב'דרכים' כשהשירים התחילו להגיע לרדיו, אני התחלתי לחוש משהו שלא ידעתי עד אותו רגע, אנשים הגיבו לי ברחוב למה שאני עושה. הדבר הזה, ששירים נכנסים ללב של אנשים זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי את זה. היום מוציאים סינגל לרדיו, אז מה, אז נכנסת לפלייליסט. הדבר הזה ששיר מגיע לאנשים, את זה אני יודע לזהות וזה הדבר שעושה אותך. אצלנו היה תהליך נוסף, כשאנשים קנו את האלבום 'דרכים' אני קראתי לזה הצעת חברות. אני לוקח אותך, שם אותך בתוך הבית שלי וכשאתה לא יודע אני מנגן אותך".

"באלבום הזה פגשתי את משה לוי בחור בן 19 מבת ים שניגן בלהקת השחפים של חיל האוויר, ואני מזהה שיש לו יד טובה אבל מה אני מבין בפסנתרים. קבעתי איתו ביפו שם היה אולפן של האחים אזולאי. שם, על שפת המדרכה אני אומר למשה לוי 'יש לי שיר שאני רוצה שתנגן אותו'. בביתו בבת ים הוא מתחיל לעבוד על 'גבר הולך לאיבוד' לבד, זו המצאה שלו. המגע של משה לוי היה גם ב'דרכים'".

"אני לא חושב ששרתי הכי יפה באלבום הזה אבל היה משהו כמו אדם שבונה עיר, ארץ. הרגשתי זאת בדרכים, בתרקוד, בחום יולי אוגוסט, שניים. היום אני לא מרגיש את זה כבר. אני לא בונה ארצות ולא ערים. הייתה התרגשות מטורפת בזמן ההקלטות. אנחנו היינו הציירים של התקופה, כל מיני אנשים מכל מיני ז'אנרים שחלקם לעגו אחד לשני, אני הייתי הנלעג, ועדיין ציירנו את ישראל בצורות שלנו, אם סנדרסון בנונסנס ומאיר אריאל באלתרמניות שלו, אני הייתי רומנטיקן. לא ישנו בלילות בשביל הדבר הזה, הקרבנו את עצמנו. אז טבעתי את המשפט 'אם יש לך נשים בקהל, אתה זמר מצליח'. עד היום 70% מהקהל הן נשים".

עבדת על האלבום 'גבר הולך לאיבוד' בתחושה שזהו אלבום האחרון שלך
כ"ן, אנחנו הזמרים הגענו למצב שאנחנו מכריחים את צעירי ישראל להקשיב לנו. כאילו תפסנו אותם בצוואר ואמרנו להם 'זין האנגלית, אתם תקשיבו לשירים שלנו. למה? כי אנחנו ראינו את הארץ בעיניים שלה ולא קשקשנו שטויות. הייתה לנו אחריות על המילה, לא רק 'אני אוהב אותך'. גם השיר 'אחרי הכל את שיר' הוא שיר אהבה אבל עצם הניסוח הזה אני זוכר את עצמי אומר 'זה שיר אבל' ובאמת היום אפשר למצוא על לפחות 30 קברים בישראל את המשפט הזה. אנחנו לקחנו את ישראל וסימנו אותה.

אתה אלוף ישראל בשיתופי פעולה ודואטים, עם גרי אקשטיין, ובהמשך שלום חנוך ואריק איינשטיין אבל גם עם קטנים ואלמונים
"כשאני שר עם מישהו זה מעיר אותי. כשאני שר עם שמעון בוסקילה 'עלייש' הוא שם אותי במראה שאני לא יודע על עצמי בכלל. היום ההכרח של זמרים ישראלים לשיר הוא לא כזה בכלל. עכשיו זה רק הכרח אחד והוא 'Sold Out'. ההכנה הראשונה שהם עושים להופעה זה להודיע שהם מכרו את כל הכרטיסים. לפני שנה היה זמר שהודיע על Sold Out כי זה מה שנראה לו הכי חשוב כשבפועל הוא מכר רק 600 כרטיסים לאמפי שוני. הם בכלל מסמנים טריטוריות, הם הולכים להיכל התרבות או קיסריה ולא ממלאים עד הסוף, העיקר לסמן שהם שדרכו בקיסריה. להבדיל ממני שעשיתי עד היום 250 'קיסריות' עבורי זה אולם הופעות, לא סימנתי את זה. הגדרתי את קיסריה אך לא ידעתי שאני מגדיר אותה".

'אתמול חלפו הציפורים': לא טקסט שלך אך מורגש שלקחת אותו לאזור שלך
"כותב השיר, משה בן שאול, קצת התאהב בי. הוא כתב לי שני שירים כמכתבים. וגם נמרוד גאון כתב לי מכתב, לא שיר. במקום הזה הייתה לי הזדהות מלאה. כל שירי המשוררים אנו לוקחים מהסיבה שאנו מחפשים את הזהות המילולית שלנו. כזמרים-כותבים לא ידענו שאנחנו יכולים לכתוב את השירים שלנו".

הספר שלך 'מילים מתחברות לאיש' היה סימון מובהק של האיש שאוהב מילים וספר, זו חוליה חדשה של יוצר שלא מורד במסורת אך מתקשר לעיסוק במילים שכה חשוב לך
"אריק איינשטיין אמר לי שהוא עד סוף חייו כעס על עצמו שהוא שר 'קַן תפילותיי' במקום 'קֶן תפילותיי'. כששלום ומאיר כתבו את 'הלילה הזה' או 'אגדת דשא' זה היה אלתרמן. אנחנו תחילת הדור שניסח את העברית החדשה והושפע מרוקנרול אמריקאי, בריטי וקצת צרפתי. היום כשאני מביט לאחור אני מבין שחוללנו מהומה בעברית, המצאנו משפטים. המשפט 'חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד' לא היה טריוויאלי כשהוא נכתב. מאז אנשים התחילו להשתמש בשירים ככותרות 'ככה זה כשיש שניים' , 'מחכים למשיח'. האם יש דבר כזה היום? אולי 'שני משוגעים'. אני אהבתי את השימוש ב'שני משוגעים' במקום 'שני מאוהבים', גם את 'ערב טוב לך, את מושלמת' אהבתי ואמרתי זאת ליוסי גיספן, זה משפט שמתחיל סרט רומנטי".

אתה לא מאבד את הרומנטיקה.
"תלוי איפה, זוגתי תאמר לך שאני לא רומנטי. אני רומנטי קשוח, כמו קלינט איסטווד, אני יירה לך בין העיניים אבל אבכה איתך כשתמות. אני לא יכול לא להיות קשוח כי אני חשדן, אני לא מאמין לאהבה. אני מאוד רוצה אהבה, אך כשמישהו אומר שהוא אוהב אותי אני לא ממהר להאמין לו. האמנתי רק לאחותי, להוריי ולילדיי. אפילו בנשים בחיי שאהבו אותי לא האמנתי להן ולכן זה נגמר בגירושין. המון שנים הייתי חשדן גם לגבי אהבת הקהל, חשבתי שזו אהבה על תנאי".

כשאתה רואה את האולם מלא, זה עדיין עושה לך את זה?
"ההופעות שלי היום הן שונות מההופעות של פעם. היום ההופעה היא סיפור לא ידוע, אנחנו עולים על הבמה ואנחנו לא יודעים איזה שיר פותח. זה מחזיק את כולם במתח שאני חולה עליו, אני אוהב להכניס אנשים לסטרס. יש לי אמונה בחיים שבני אדם צריכים להיות יותר טובים ממה שהם ואם אתה מניח להם הם נחים, משמינים, נהנים ומרקיבים בשמש. אם אתה רוצה להיות זמר שלא נרקב בשמש אחרי 50 שנה, אתה תשיר את אותם שירים אותו דבר? בסופה ההופעה היא מאוד רפויה. מהשנייה הראשונה שאנו עולים כולם מחוברים אלי ללב לנשמה שלי, אני מחליף סולמות ושירים. מה נעשה בהופעה חמישה עשורים? נעלה ונשיר. אני רק לא רגיל לארח אצלי בסלון 5 אומנים, עם זה אני צריך להתמודד, זה חדש לי".

פרפקציוניזם על הבמה: האם אתה מרוצה בסוף ההופעה?
"ברור, אני לא עובד בלחפש את התקלות. זה הדבר שאני עושה הכי טוב עולם, אני סופר מקצועי בהופעות. לכתוב ולהקליט שירים זה יותר מורכב, לעשות היום שירים בעונה הזו של החיים זה לא קל. אני בא לבלות בהופעה והקהל בא לבלות איתי. הוא לא הקהל החשדן שהיה יושב על החלונות בחדר האוכל של הקיבוץ ושוקל האם לברוח באמצע. אני זוכר שאמרתי לאצ'י שטרו בהופעה ביטבתה שהקהל לא סובל אותי, הוא ענה לי 'זה לא נכון כי הם באים, ואתה במקום להסתכל על זה שהם באים, אתה מתרכז בפרצופים שלהם'. אני מאלה שלימדו את הקהל להשתתף, הקהל הוא השחקן הכי חשוב בהופעה. ב-1970, בהופעה של חוה אלברשטיין אם זזת מהכיסא קיבלת עונש מהמפיק. בפסטיבל נואיבה פעם ראשונה בחיי אני קופץ אל הקהל ושובר את המסגרת. שלום חנוך אמר לי 'כשאתה תרד אל הקהל אני אתחבא בחדר ההלבשה כי אני לא אבזה את עצמי בקטע הזה'. אני בהופעות שלי חובט, אוהב, מלטף גברים מכווצים בכיסא".

יש משהו שמביך אותך?
"כשבנות מתנפלות עלי אני נלחץ מזה מאוד, שולפות ידיים עם סמארטפונים, יש משהו מביך ב-'הצטלמיאדה' הזו , הרי ברור לי שלא אצא טוב בתמונות. אך אני מגלה שהן לא רואות את אותה הזוועה שאני רואה. אני לא חבקן ולא נשקן. עד היום אם אני רואה שניים מתנשקים בפרהסיה אני לא נינוח עם זה. באולם הנפש של הקהל מונחת על הספסלים, אני לא רואה אנשים, אני רואה כאילו מנתחי לב שמו את הלבבות על הכיסאות. הבמה היא הבית שלי, גם בלהקת חיל הים הייתי ישן בהפסקות על הבמה. אני לא מעשן, אך אם תיתן לי במה טובה, אני מסניף אותה".

הרגע הקשה בקריירה
"20 השנים הראשונות היו קשות, דווקא בתקופה שהתחלתי להצליח חשתי שהמבקרים והזמרים האחרים יורים בי. היו כאלה שלא אהבו את שלמה ארצי ואהבו את שלום חנוך ומתי כספי. בשלב מסוים זה השתנה, גם פריפריה גילתה אותי. 'חום יולי אוגוסט' הוא אלבום ששינה את המוזיקה הישראלית, גם הכתיבה, הנגיעה בפוליטיקה ובעיקר שאתה כותב בצורה אישית על הילדים". 

"היום יש 'ילד של אבא', כולם הבינו שילדים זה חומר שעובד טוב. אז זה לא היה כך היה דרוש אומץ לכתוב על הילדים שלך. אני לקחתי זאת מפול סיימון, שהוא אמר ב'גרייסלנד' שהוא נוסע עם הבן שלו מנישואיו הראשונים הייתי בהלם. כשאני התגרשתי התחבאתי 7 חודשים שלא יידעו, זה היה כמו לצאת מהארון. לכתוב 'שב ילד שב, אני אומר לך שב, אבא שלך גם הוא ימות' זה מזעזע. מאין זה בא לי? מפול סיימון שחלם שהוא מת. ברוס ספרינגסטין שר על אבא שלו, אני פעם ראשונה העזתי לומר את המילה 'אבא'. היום אביתר בנאי שר על אבא, אנחנו אלה שפתחנו להם את הדרך לשיר את המילה הזאת".

"אני לא ידעתי ש'חום יולי אוגוסט' הוא אלבום מכונן, הוא נוגע בשואה בפעם הראשונה. אני כתבתי אותו במהירות במשך חודש בבית קפה 'אקסודוס'. כל בוקר הייתי יורה ומתעלף ממה שיוצא לי. את השיר 'ארץ חדשה' כתבתי בחמש דקות, לא הבנתי שזה פוליטי. זה קורה לי פתאום שאני מרגיש אומן ובמקצוע שלי זה הדבר הכי חשוב להיות בו. לואי להב אמר לי פעם 'אם תעבוד על יד ימין בגיטרה, אתה תמלא את פארק הירקון' אתה מבין מה ההבדל ביני ובין עומר אדם? במילים האחרות לואי אמר 'אם תהיה רוקר תמלא את הפארק'. היום זה לא מה שמביא אנשים לפארק, היום זו סקרנות אחרת שאני לא יודע להגדיר אותה ולא בטוח שאני אחיה מספיק כדי לנתח מה קורה כאן בפרספקטיבה של 20 שנה לאחור".

האם אתה עדיין סקרן לשמוע דברים חדשים?
אני פחות סקרן ממה שהייתי ואפילו טיפה מזלזל במה שיש לעולם להציע. יהודה עדר אמר 'מאז שנות ה-80' לא עשו שום דבר מיוחד. לנון מת, ז'אק ברל מת, מה כבר יש להציע?'. אני אוהב את אד שירן, לדעתי עומר אדם מנסח צורות חדשות של שירים, רייכל ניסח מחדש את העברית עם ניחוח אפריקאי. אפילו סטטיק ובן אל חשבתי שהם שוברים שוק במובן הזה שהם המציאו תרבות ניסוח חדשה. את אלה הבאים אחריהם ומעתיקים אותם, משעמם לשמוע. אותי מעניינים התהליכים. מעבר למוזיקה אני אוהב קולנוע, ספרות, פסיכולוגיה, פילוסופיה וטבע.

אתה איש מאושר?
"לא. אני מאושר לרגעים. בשבוע שעבר הייתי עם ילדיי בקפריסין, ללא נכדים והיה שקט מאוד. אני גם מאוד אוהב את הרגע שבו אפשר לנהל שיחות עם הנכדים. משהו ביצר שלי מתחבר לעולם החדש אך הרבה פעמים אני מביט בתסכול שאני כבר לא שייך לעולם החדש. ל'בית' כזה לא יכניסו אותך ואתה גם לא תלך. מה שהיה פעם בסדר, היום נהיה רעש".

האייקונים הגדולים בעולם מופיעים מול קהל יותר צעיר, מה שלא היה לפני 30 שנה
"אני קצת מתבייש לומר את זה אבל אני סוג של אגדה, אני שמועה. איש צעיר שבא להופעה מגיע כי הוא שמע שמועה על הזקן הזה שמופיע. דבר אחד בטוח, השיר 'אף פעם לא תדעי', שרים אותו כאילו הוא נכתב היום. יש שירים שהתיישנו אך רובם של השירים לא מתיישנים".

ירח זהו שיר חשוף מאוד, איך אדם שחווה את ההצלחות הגדולות חוזר וכואב את כאב נעוריו?
|השיר נולד אחרי שנתיים של שתיקה ואף הלכתי לטיפול כי לא היו לי מילים. האגו שלי היה חבול אחרי 'כרטיס ללונה פארק' מיכאל תפוח שלח אותי לריפוי אצל יועד נבו והיינו מנגנים סתם עד אחר הצהרים. בסתם הזה נולד 'ירח' ועוד שניים-שלושה שירים. הלכתי לטיפול כדי להחזיר את הכתיבה לעצמי. כשאתה עושה תקליטים גדולים, אתה חושב מה אתה עושה עכשיו. אוקי, הגעתי לאוורסט, לאן עכשיו? הלכתי ל אלבום 'כרטיס ללונה פארק' בהצעה פיקטיבית ללואי להב להיכשל וכשנכשלתי התבאסתי. יהודה עדר היה זה עם הבטחון העצמי כדי לומר לי 'תירגע'. אני התערערתי בשיר הזה, שבוע לפני שיצא לרדיו אמרתי לעצמי 'מה זה אומר הנמוך עם הטוקסידו'. למה טוקסידו, בגלל שזה מתחרז עם 'תורידו'? לימים נעמי שמר אמרה שזה אחד המשפטים הכי מלבבים שיש. ידעתי שההישענות על ירח כדימוי היא חזקה ולראייה אחרים עשו זאת אחריי". 




ריקוד זו פעולה שמופיעה המון בשירים, אתה אדם שרוקד?
"אני יכול לרקוד, אני לא אוהב לרקוד. זה לא משהו בהוויה שלי אך לא אכפת לי ללמוד לרקוד. הריקוד זה שיחרור אירוטי. השירים הם אירוטיים".


יש שיר שאתה אוהב במיוחד?
אני אוהב את רוב השירים, יש את השיר 'השיר שנולד' שאנשים מבקשים בהופעות בצוותא למרות שאני לא אוהב אותו. הרבה ביקשו את 'הסכין, הרובה והאבן', התחלנו לעשות אותו ומצאנו שהוא שיר טוב. ב'ארץ חדשה' אני מרגיש בבית, זה אחד הטובים שלי. אני אומר לעצמי 'זו כתיבה טובה'".

המאה ה-21: התשוקה להקליט אלבומים פחתה?
"התשוקה נמצאת, אך אין לי את האנשים לעשות איתם את זה. אני פגשתי את האנשים הכי גבוהים רוחנית, היה לנו את רגע האמת שלנו בחיים, אי אפשר לחזור לשם. אני מדבר על זה בכאב. אני עושה שירים, יש לי אלבום חדש עם 20 שירים".

יש משהו שלא עשית עדיין ואתה רוצה לעשות?
"אני עובד על אופרה שנקראת 'שאול'. נכתבו בה רוב השירים שלא העזתי לכתוב בשיריי, מאחר ובאופרה הם מחופשים. ספרים אני לא חושב שאני יודע לכתוב אך אני עוסק בביוגרפיה שלי, אני משתוקק לעשות סרטים, אני מקנא באלה שעושים סדרות וסרטים. אם הייתי מתחיל היום את חיי הייתי פונה לתחום הזה".

מקטר כל הדרך לבמה
"אלה שמכירים אותי יודעים שאני קוטר. כל הדרך להופעה אני נוסע כמו פולני ומקטר 'מה אני צריך את זה?', ביום ההופעה אני לא יכול לעשות כלום כי אני צריך לנוח ולמחרת אני גמור מעייפות. רק ביום השלישי אני מתאושש, מי צריך את זה? אני כבר לא עושה את זה בשביל כסף. אני נורא מקטר ואז כשאני עולה לבמה קורה משהו".

אנחנו חיים בתקופה של ערבוביה מוזיקלית, האם אתה חושב שאנו בתקופה טובה?
"יושב לידי הבעלים של זאפה. זאפה זה אחד המהלכים הכי חשובים שאתה יכול להתווכח עליו. הם פתחו אולמות והמציאו חיבורים. אין היום זמר שעולה להופיע בלי 3-4 זמרים נוספים שיביאו קהל. זו ערבוביה שלא שמת לב איך זה קרה. אני בשני המופעים של חמשת העשורים אביא 11 אורחים. הערבוביה התחילה בערוץ הראשון, בתוכניות שבהם הביאו כמה זמרים ונתנו לך לטעום קצת מכל אחד. האם זה טוב או לא? לא יודע אך זו עובדה".

"גם במאה ה-21 יצאו לי שירים טובים. הייתי בגן של הנכדה לפני חודש, היא נורא רצתה שאני אשוחח עם הילדים בגן. על מה יש לי לדבר איתם? הסתבר לי שהשיר הכי מוכר לילדים הוא 'תתארו לכם'. השיר 'ואולי' הוא שיר הזוי של אחד שמסתכל על חייו ואומר 'זה לא היה בכלל' כמו להסתכל אחרי 30 שנה על זאת שהיית מאוהב בה ואומר 'מה זה הדבר המיוזע הזה?'. עצם הידיעה שהכל חולף היא שאלת העכשיו, הקיום העכשווי זו המהות שלנו".

עריכה: ברק קיסר