מי אמראת המשפט "אני לא חושב שאשתנה אי פעם ואשאר אדם פשוט שמסתפק במועט"?, אני חד חידה לאביהו מדינה, שיעוטר במוצאי יום העצמאות בפרס ישראל לזמר עברי. "מר מדינה!", הוא משיב כהרף עין בהומור האופייני לו ומוסיף - "כאדם יציב, אני לא משתנה".
אנחנו מקפצים אל נסיבות השמעת ההצהרה הפותחת, אי אז ב-20 בדצמבר 73'. חג כפול בבית משפחת מדינה בחולון. בעוד שנדב מדינה חוגג את הזכייה בפרס הראשון ב"למנצח שיר מזמור", פסטיבל הזמר המזרחי הרביעי על השיר "לקראת שבת", שאותו כתב עם אבנר צדוק ואבי קורן וביצע יגאל בשן, אביהו, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, חוגג את הפרס השני על שירו "עורה, אדם", בביצועו של בעז שרעבי.
חוזרים מעט אחורה אל מלחמת יום הכיפורים. השריונר אביהו בחופשה בת יומיים משירות המילואים הממושך שלו באפריקה, במהלכו היה כשלושה שבועות בגדר נעדר. "המלחמה ניתקה אותי מהלחנת שירים", הוא מספר. "אני לא רגיל לכתוב שירים עצובים".
כעת, שבים אל "האדם הפשוט", שבפתח הדברים. "לא רק שהפשטות באה לי בטבעיות, אני גם בז לצביעות של אלה הטורחים לעשות רושם", הוא סח. "לכן, לעולם לא אהיה ראוותני ופומפוזי".
אביהו מדינה בן ה-74 בקירוב הוא הזוכה ה-14 בפרס ישראל לזמר עברי אחרי משה וילנסקי, חיים חפר, נעמי שמר, סשה ארגוב, שושנה דמארי, יעקב אורלנד, יפה ירקוני, אהוד מנור, גיל אלדמע, יהורם גאון, נחום היימן, דובי זלצר ונורית הירש. "עד כמה שאני יודע הגישו אותי כמועמד לפרס מפעל חיים, לא לפרס על מוזיקה", הוא מעיר. "ההפתעה היא שזכיתי דווקא בקטגוריה שלא הומלצתי לגביה. נראה לי, שלמרות כל השירים שכתבתי עשיתי יותר במאבק שניהלתי. יש הרבה מוזיקאים ומשוררים ראויים, אבל מפעל חיים כשלי אף אחד לא עשה".
השפעתו של מדינה על התרבות הישראלית ניכרת מאז שקטף ב-71' את הראשון מבין פרסיו ב"למנצח שיר מזמור", פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח. שירו "יעקב התמים" אמנם דורג רק במקום שלישי, אבל היה להיט גדול בביצועו האדיר של משה הלל. במו עיניי ראיתי כיצד הטריף את הלוחמים בסיני במלחמת יום הכיפורים עם שירו של מדינה.
שורשיו בתימן. משם עלתה משפחת אמו, רחל, לירושלים, שבה התוודעה לשירת הלדינו. אביו, אהרן, החל בפעילות חזנית בצנעא והמשיך כאן כחזן וכזמר במקהלות בבתי-כנסת, לצד עבודתו כשרת בבית-ספר. "בשירים שהבנים שלחו לפסטיבל יש קצת גנבות ממני", העיד בנימה מחויכת.
למעשה, החיים לא תמיד חייכו אל בנו המפורסם. זה נולד בשכונת שבזי, בתל-אביב - ערש הזמר המזרחי, גדל במשפחה ברוכת ילדים (שש בנות, בהן הזמרת והשחקנית נאוה מדינה ושני בנים) בחולון - עיר הלהקות, בגר בקיבוץ ונהיה לכוכב-זמר בגיל מבוגר, יחסית.
לדבריו, נקודת השבר בחייו אירעה בהיותו בן 11, כשאמו נפטרה בגיל 36 מניתוח. "עולמי חרב עלי", לא ישכח. "האשמתי את אלוקים במה שקרה לנו. לא הבנתי כיצד אסף אליו דווקא את אמי, שראיתי בה צדקת. מרוב תסכול, הסרתי את הכיפה מראשי".
תסכולו גבר כשאביו נאלץ להינשא שוב. "לא הסתדרתי עם האשה השנייה", הוא מספר. לאחר שלא מצא את מקומו בבית הספר הימי במכמורת, חווה לדבריו אחת התקופות המאושרות בחייו בקיבוץ כיסופים שבנגב, "אם כי חוויתי שם טראומה לא קטנה כשמורה חדש למוזיקה קבע שאין לי חוש מוזיקלי". למרות זאת, הלחין שם את לחניו הראשונים לחגי המשק.
כשהתגייס, התעקש על קרבי. ממבדקי טיס עבר לקורס הכנה לקומנדו הימי. בידיו צילום מאז עם שלמה ארצי. "היינו שם באותו אוהל", מעיר מדינה שהמשיך לשריון בעוד ששכנו לאוהל נהיה כוכב להקת חיל הים.
כשהשתחרר, עבד ביהלומים וגם היה שיפוצניק לצד אחיו, נדב. ההמראה שלו אל פרס ישראל החלה, כאמור, דרך פסטיבל "למנצח שיר מזמור", "לאחר ששירים שלי לא התקבלו לפסטיבל הזמר והפזמון".
מאבקיו המוזיקליים של יוצר "שבחי ירושלים", "פרח בגני" ושירים רבים אחרים שהפכו לנחלת העם החלו לאחר שנחלץ בשלום ממלחמת יום הכיפורים, שבה הועמדו חייו בסכנה. "כמעט כל החטיבה שלי הלכה פייפן בקרבות בסיני, שמהם איכשהו נחלצתי בשלום", משחזר מדינה, שלדבריו היה באחד מארבעת הטנקים שחזרו בשלום מתוך 44 שהסתערו על הפירדאן. "לא היה לי ספק, שאחד הכדורים ימצא את דרכו אלי, אבל כנראה מישהו שמר עלי מלמעלה".
התרעות פיקוד העורף