ב–8.4 תעלה בתיאטרון הספרייה הפקה חדשה למחזה השנון והמרגש - "לחנך את ריטה", שזכה להצלחה עולמית, בהשתתפות השחקנים: דני גבע וגיא לואל שמככבים בתיאטרון, בקולנוע ובטלויזיה, ולצידם השחקניות המוכשרות הגר ונועה אנגל.
במרכז העלילה - סדרת מפגשים משני חיים, בין מעצבת שיער חסרת השכלה, לפרופסור אצלו היא לוקחת שיעורים פרטיים באוניברסיטה. ריטה היא אישה צעירה ונשואה בעלת לשון חדה כתער ממעמד הפועלים ופרנק הוא ציניקן ויהיר, כותב שירים למגירה ונמצא במשבר בחיי האהבה שלו. למרות הבדלי המעמדות ביניהם, משבוע לשבוע קירות החשדנות והפערים ביניהם יתפוררו והמפגשים השבועיים יהפכו למרכז חייהם. האתגר של הפיכתה של ריטה לאישה מכובדת ומשכילה, מוציא מפרנק את המיטב והוא מתחיל להתאהב בה, תוך כדי שהיא צוברת בטחון ולומדת להאמין בעצמה.
תיאטרון הספרייה נוסד באוקטובר 1984 במטרה לשמש במה מקצועית ראשונה לבוגרי בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" (אך לא רק להם). לצד הבמה המקצועית שמספק התיאטרון לשחקנים וליוצרים צעירים, הוא משמש במה גם לשחקנים ויוצרים וותיקים המחפשים אתגרים וחומרים חדשים ושונים להתפתח ולעסוק בהם. עד היום הוצגו במסגרת תיאטרון הספרייה מעל 250 הפקות שונות. לקראת ההצגה שוחחנו עם הגר ונועה, האחיות שחולקות את התפקיד.
מה הצד הטוב של התאומות ומה הרע?
ברמה האישית, הצד הטוב של התאומות הוא זה שעם הבגרות אנחנו נהיות החברות הכי טובות אחת של שנייה. אנחנו מגלות את הקשר החזק בינינו עם המגורים המשותפים ועכשיו עם העלאת ההצגה "לחנך את ריטה", בה אנחנו חולקות את התפקיד של ריטה - אנחנו לומדות אחת מהשנייה המון ומפתיעות אחת את השנייה. במינימום אגו, הרבה פירגון ובהבנה אחת של השנייה. זאת פעם ראשונה שאנחנו חולקות תפקיד, כך שזה היה מעט מפחיד בהתחלה, אבל בזכות גמא פריד הבמאי המדהים והרגיש שלנו שנתן מקום לכל אחת לפרוח, יש מקום לייחודיות של כל אחת.
ברמה נקרא לזה היותר מאתגרת - היא למצוא אינדיבידואל. מי אני בלי אחותי התאומה. בגיל ההתבגרות זה עוד יותר מאתגר כי גם ללא אח תאום אתה לא בדיוק סגור מי אתה ומה אתה. ובתאומות למצוא את ה-"עצמי" הוא עוד יותר מאתגר. מה גם שאנחנו באותו מקצוע.
ברמה המקצועית יש כמובן הרבה פירגון אבל כן, גם קנאה לפעמים או תחרות - אבל לא במובן הרעיל, במובן הכנה והטבעי. ויש מקום לרגשות האלו ואנחנו מדברות עליהם. אנחנו חושבות שזה הכי חשוב. מה שהכי מרגש בהצגה הזאת לחנך את ריטה שאנחנו מבינות כמה שונות אנחנו, כמה רחוקות אנחנו ב-"ריטות" שאנחנו מביאות. וככל שהן יותר שונות ככה אנחנו מבינות שלכל אחת יש את הלגיטימציה שלה ואת המקום שלה על הבמה.
האם יש בינכן תחרות או השמה?
אז כפי שכתבנו לעיל, יש גם וגם. אלו רגשות בלתי נמנעים מעצם העובדה שאנחנו באותו המקצוע ולא נראות מאוד שונה, שלא נאמר נראות כמעט אותו הדבר. אז יש תחרותיות נאמר כשאחת מקבלת פרויקט והשנייה לא, כשלאחת יש אודישן ולשניה אין, או שאחת מתקבלת לפרויקט שהשנייה נבחנה אליו גם.
בהקשר של הפרייה, אנחנו חושבות שהעבודה המשותפת עכשיו מביאה איתה הרבה הפרייה, גם לעבודה המשותפת וגם לקשר האישי בינינו. דווקא כשאנחנו עובדות על אותו תפקיד אנחנו מצליחות להבין את הכוח האישי של כל אחת וגם את הכוח המשותף. אנחנו מעלות עכשיו סרטונים מצחיקים לאינסטגרם ומגלות שיש עניין. אנשים מאוד אוהבים את איחוד הכוחות שלנו.
לפני הפרויקט הזה היינו אמורות לשחק במופע חנוכה של סינדרלה בכיכובה של עדן בן זקן את האחיות הרעות שלה. בצילום האודישן לתפקיד היה לנו כל כך כייף! וזה כל כך זרם. העלנו אחר כך את הסרטון והיו תגובות מדהימות. אז גם הבנו שאנחנו כוח אחת בשביל השנייה ברגע שלכל אחת יש "עצמי" ברור יותר- ומעבר לכך היה לנו יותר ביטחון לגשת להפקה המשותפת ב- "לחנך את ריטה".
איך עבדתן על הדמות?
דבר ראשון היה לראות את הסרט הבריטי עם מייקל קיין וג'ולי וולטרס המדהימים. אז ניסינו להבין את הניחוח של הדבר ואת העולם הבריטי. מאחר ואנחנו משאירים את המחזה בבריטניה אך מעלים אותו בישראל, ניסינו להבין איך אנחנו עדיין מביאות דמות שהקהל הישראלי יוכל להתחבר אליה. אז בהתחלה ניסינו להתחבר לאמת ולכאב של הדמות ומשם גדלנו לתוך משהו גרוטסקי גדול יותר קומי יותר וכן גם ללא פחד מלגעת בנקודות סטריאוטיפיות. כן חששנו מזה בהתחלה אבל הבנו שחלק גדול מהקומדיה הוא הפער התהומי בין הדמות של פרנק וריטה. ולכן ללכת על משחק "מוגזם" ו"גדול" במקרה הזה הוא כמעט אינהרנטי לסיפור. ריטה היא בחורה חסרת השכלה אבל בעלת אינטליגנציה מאוד גבוהה. כמו ילדה קטנה וסקרנית שרוצה לטרוף את העולם ללא הכלים המתאימים. היא מגיעה לפרנק כדי לרכוש את הכלים האלו. והמפגש הראשוני ביניהם אמור להיות כמעט תאונה חזיתית.
ריטה היא דמות סופר אמיצה שלא מפחדת להגיד בקול רם שהיא לא מתפרשת על עצמה ועל חייה, היא אומרת בהצגה "אני רוצה לחיות את החיים שלי ברמה יותר טובה". מזהה במילותיה את היעדר השוויון המעמדי בחברה הבריטית, מדברת בלשונה על הקפיטליזם ועל הרכיב המרכזי במרקסיזם "התודעה הכוזבת" מבלי לדעת שעל זה היא מדברת. היא מזהה את המציאות בחושיה החדים ואת חוסר הצדק והיא מעזה לפעול נגד זה.
במה שונה הדמות בגילום כל אחת מכן?
גילינו שאנחנו מאוד שונות בדרך שבה כל אחת מביאה את הריטה שלה. ניגשנו לפרויקט בלי לדעת מה יהיה אבל הבנו שאנחנו בהחלט מביאות תוצרים אחרים.
הגר: אני, כפי שאני רואה את הדברים, לנועה יש המון חופש בריטה שלה, היא פחות מפחדת להיות שטותניקית, יותר ילדותית. אני מרגישה שבתהליך היו לי יותר מחסומים, פחדתי לא לצאת אמיתית ופחדתי ללכת עד הסוף עם הגרנדיוזיות של הדמות - באופן מאוד מפתיע כי חשבתי שזה הצד החזק שלי. אני חושבת שיש לי נטייה להיות רגשנית יותר וליפול למקומות אמוציונליים יותר של הדמות (ושל הגר). אני חושבת שיש לי נטייה לעשות רומנטיזציה לסיטואציות בהצגה והרבה פעמים גמא הבמאי היה אומר לי – "היא לא כזאת רגשנית, זאת הגר שרגשנית". מאחר ואני כבר עבדתי בעבר עם גמא הבמאי ובתיאטרון הספרייה חשבתי שאני אראה לנועה את הדרך, והרבה פעמים הרגשתי שהיא בעצם מראה לי. ובעידודה נפתחתי להיות קצת יותר גדולה ומוחצנת בלי לפחד מזה.
נועה: בהתחלה היה לי יותר קשה לעמוד על ההבדלים בינינו חשבתי שרואים את ההבדלים יותר מבחוץ. הבמאי שלנו גמא והפרטנרים שלנו, גיא לואל ודני גבע, שעם שלושתם פשוט זכינו לעבוד אין מילה אחרת לתאר את זה, מעידים שאנחנו שונות. אחד מהם אמר שגם אם אנחנו עושות את אותה הפעולה המשחקית הכי פשטנית שבריטה של הגר בולט יותר הצד הנשי שבה ובריטה שלי בולט יותר הצד הילדי והשובבי שבה. אבל מה שיפה שגם בריטה של כל אחת מאיתנו קיימים הדברים האחרים רק במינונים שונים. כמובן שזה נובע גם משוני שלנו כהגר ונועה ובאיכויות השונות של כל אחת.