"שנים אנחנו מכתתים רגלינו לפריפריה", אמרה השחקנית גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון הישראלי – והקימה מהומה. שרת התרבות מירי רגב מיהרה להגיב בפייסבוק שלה: "אמירתה מזלזלת ומתנשאת. הגיע הזמן לעשות צדק ותיקון תרבותי בפריפריה. הייתי רוצה לראות את התיאטראות מהפריפריה מכתתים רגליהם למרכז הארץ עם רפרטואר מקומי, מקצועי מרגש ונוגע".

השחקנית לאורה ריבלין אמרה: "אני מופיעה בכל מקום כאילו הוא תל אביב". ואילו הבמאי רון כחלילי נזדעק וכתב מנגד: "אלמגור, המכונה לעתים 'הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי' ומי שמתפרנסת לא רע מסבסודו האוטומטי של אחד ממוסדות התרבות המנותקים והמתנשאים ביותר בישראל, משוכנעת שהתיאטרון, כמו התרבות כולה, הוא נחלתם של מתי מעט, אשכנזים בדרך כלל, תל אביבים לרוב, שאחד מתפקידיהם, המעיקים יש לומר, הוא לפזר את 

'מתת האל' שלהם על תושבי הפריפריה, ולא חלילה, לתת לפריפריה לעשות את תרבותה בעצמה".


אז מי מגדיר מהי פריפריה? לפני הכל, כדאי לזכור שבכל הנוגע לתרבות, ישראל היא פריפריה, נקודה. לפי דוח של קואליציית ארגונים שונים, ביניהם "אחותי" ו"הכיוון מזרח" הנתמכים על ידי הקרן החדשה, בשנים 2008־2013 אחוז ההקצאה הממשלתית לתרבות מתוך סך התקציב הכללי היה בין הנמוכים, בהשוואה למדינות אירופה. במספרים, היקף ההוצאה על תרבות לאדם בישראל בשנת 2012 עמד על 16.6 יורו, לעומת 438 יורו בנורווגיה ו־36 יורו בפולין.   

שווה להציץ גם במחקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שמראה איך משרד הפנים מהי פריפריה בקרב ערי ישראל. הלמ"ס לקח 252 רשויות, והגדיר אותן בעיקר לפי המרחק שלהן מתל אביב (לצד הגדרה נוספת של פריפריה חברתית). לעומת זאת, כ"רשויות המקומיות המרכזיות ביותר" ממוקמות ערים כמו רמת גן, גבעתיים, פתח תקווה, חולון ובת ים. זה לא שכל מה שמחוץ לתל אביב וגוש דן זנוח לגמרי, אבל כל עוד שלל יישובים ממשיכים לשבת תחת ההגדרה "פריפריה", סביר להניח ששום דבר לא ישתנה.

צריך פיס בחיים
שרת התרבות והספורט היוצאת לימור לבנת טרחה רבות למען מה שמוגדר כפריפריה. המחלקה לתרבות ולאמנות בקהילה במשרדה, למשל, תומכת בפעילות קהילתית רב תחומית המתבצעת על ידי גופים מקומיים באמצעות רשויות מקומיות, עמותות ומתנסים. ניקח לדוגמה את תוכנית "תרבות לישראל", שעבדה בשנה החולפת עם 200 יישובים בפריפריה הגיאוגרפית. "כיום פועלות יותר מ־750 סדרות מינויים, ביניהן סדרות זהב ופלטיניום", נכתב בדוח המסכם את שנת 2014, והודגש: "ביום חשיפה לאירועי התרבות בעבור מובילי התרבות בפריפריה, צפו הנוכחים בקטעי מופעים מכל תחומי האמנויות ונחשפו בפניהם תוכניות המוצעות לפריפריה". 
 
בהמשך, תחת ההגדרה "שיתופי פעולה", מסתתרים האמת והכסף הגדול: "במסגרת תוכנית 'נותנים במה' התקיימו שמונה שיתופי פעולה ברשויות בין מוסדות תרבות מובילים. התוכנית מעניקה הזדמנות שווה ליוצרים בפריפריה ומאפשרת להם להגיע לקדמת הבמה של התרבות בישראל". ואיפה קדמת הבמה? תבינו לבד. 

על כתפי משרד הפיס, כך נראה, מוטלות משימות רבות הקשורות בקידום התרבות בפריפריה. ראש אגף תרבות במפעל הפיס דולין מלניק מסבירה כי הפיס פועל בשיתוף פעולה עם כלל הרשויות המקומיות בהתאם למספר עקרונות מובילים. "אנו מאמינים שנחוצה העדפה מתקנת לפריפריה החברתית־גיאוגרפית, ולפיכך מרבית פעילותנו מתרכזת ביישובים המדורגים 7 ומטה על פי דירוג הלמ"ס. גם לכלל זה יש חריגים, שכן גם בערים גדולות ישנם אזורים ושכונות שעל פי שיטתנו מוגדרים כפריפריה: יפו, דרום תל אביב וכדומה וזאת. ככלל, תחום התרבות סובל ממחסור גדול מאוד של תקציבים, ולכן מפעל הפיס הגדיל את ההקצאה לתרבות ואמנות מ־12 מיליון שקל בשנת 2010 לכ־65 מיליון ב־2015. חשוב לוודא שבוועדות המחליטות יהיה ייצוג הולם, מקצועי ואיכותי, לכלל הגוונים בחברה הישראלית. זה לא מונע ויכוחים, אבל זה מבטיח מגוון דעות".

הנה דוגמאות לפעילויות שלהם. "מעבדות פיס לתרבות" נולדו במטרה לעודד ולקדם יצירה תרבותית־אמנותית איכותית בפריפריה. המטרה: הקץ ל"ייבוא" של הצגות ותרבות מתל אביב לדימונה. הרעיון הוא לאפשר לגופי תרבות מקומיים לקום, להתפתח וליצור. התוכנית מציעה מודל שבמרכזו הקמת מוסדות תרבות מקומיים ועידוד יצירה מקורית מקומית הנוצרת בהליך עבודה מעמיק של צוות אמנותי השוהה במקום. עד כה הוקמו תשע "מעבדות פיס" – מחממת עיצוב בירוחם דרך תיאטרון פרינג' של שירי ג'ורנו בפרדס חנה־כרכור. ב"ימי תרבות", שת"פ של משרד התרבות ופורום מוסדות תרבות, הקהל מוזמן ליהנות משבוע של מופעי מחול, תיאטרון, קולנוע, מוזיקה ומוזיאונים בעלות של עד 20 שקל לכרטיס, ב־155 יישובים ברחבי הארץ, ויותר מ־400 מופעים. ומלניק מוסיפה: "בנוסף אנו שוקדים על פרויקט בשת"פ משרד הנגב והגליל, לרכישת ציוד הקרנה עדכני שיאפשר הקמת מרכזי קולנוע ביישובי פריפריה". 

ממרואיינים בכתבה ומנתונים מצטברים עולה הרושם כי בפרויקטים רבים, מי שיוצא נשכר במיוחד הם המוסדות המבוססים מהמרכז, הזוכים בהגדלת תקציבים. לדברי ראש הלימודים המעשיים במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, שירה לפידות, המצב כרגע קשה ביותר. "גם כאשר משרד התרבות ומשרדים אחרים דיברו על תיקון העוול, הם הגדירו את העשייה באופן כזה שחיזק, ועדיין מחזק, את המוסדות במרכז הארץ".

למה הכוונה?
"מוסדות במרכז הארץ מקבלים תקציבים כדי להגיע פיזית לפריפריות ולהופיע בהן. נוצר מצב שבו מוסדות מרכזיים מאוד הם אלו שממשיכים גם לייצר את התרבות מנקודת מבטם ולהביא את נקודת המבט הזו אל הפריפריה, כאילו אין לפריפריה נקודת מבט משלה. זהו מצב שמחזק את הפער, גם אם זו לא הכוונה. התקציבים שמוקצים ל'תרבות בפריפריה' עד כה לא עוזרים לחזק או להצמיח עשייה תרבותית שמקורה בדרום ובצפון". 

לא פעם נשמעת טענה שלפיה אין עשייה תרבותית איכותית בפריפריה.
"זה לא נכון בכל רמה שהיא. ישנם מוסדות מצוינים, יזמי תרבות, אמנים ויוצרים ש'חטאם' היחיד הוא מקום המגורים שלהם והמרחק שלהם, גם מבחינה תרבותית, ממקבלי ההחלטות. דרך עבודתי אני נחשפת מצד אחד למוסדות ואמנים דרומיים מעולים שנלחמים על פירורי התקציב, ומצד שני לסטודנטים שלנו שמסיימים את לימודיהם, רוצים להישאר ולעבוד בתחום התרבות בדרום אך לא מצליחים למצוא עבודה בתחום וכך נודדים למרכז. החיבור למקומיות, לתרבות מקומית מקורית, אפשרי יותר בפריפריה מאשר במרכז, והתרבות הישראלית יכולה להתחזק ולהיות עשירה תרבותית הרבה יותר אם תהיה השקעה בסוג הזה של תרבות". 

גם בצפון התחושות זהות. מנכ"לית תיאטרון "מראה" בקריית שמונה, חגית מיכאלי רובין, מכירה את הדברים היטב. "יש לנו תיאטרון יוצר בקריית שמונה עם שחקנים שהגיעו מתל אביב והם רוצים ליצור. השחקנים שלנו מגיעים לכל מקום שמזמינים אותם אליו, בשמחה ובאהבה, והם לא 'מכתתים' רגליהם. לצערנו אנשים מסיימים צבא, הולכים ללמוד משחק במרכז, ופשוט לא חוזרים. הם מוכרחים לדעת שיש להם עתיד ומקום להתקדם. צריך מערכת של יחסי גומלין כדי שהתרבות תתפתח כאן".   

התל אביבית מדימונה
חזרה דרומה. רגע לפני עליית המחזה "בקופסאות הבטון", בהשראת ספרה של פרופ' פנינה מוצפי־האלר ובבימויו של יפתח קליין, מספרת המנהלת האמנותית של תיאטרון דימונה נועה רבן: "עברתי לפני שבע שנים להתגורר בדימונה כדי להקים את התיאטרון. כאזרחית המדינה לא הרגשתי שאני כובשת או מתנחלת במקום לא שלי, אבל תמיד נשארתי 'התל אביבית שהגיעה לדימונה'. חייתי  כאן שבע שנים, התגרשתי כאן, גידלתי את הילד שלי, יצרתי כל שנה הצגה מקורית בדם לבי עם אנסמבל שחקנים מקומיים. קניתי בית, הייתי חלק מהקהילה, מהחברה המקומית, ועדיין נשארתי 'התל אביבית', אף על פי שבכלל נולדתי בחיפה. 

"אישית, אני חושבת שתל אביב שבה גדלתי אפשרה עבורי להתמקצע בחום התיאטרון. לדימונאים, נכון להיום, קצת קשה להיחשף לאפשרויות האלה. והלוא המכרז של מפעל הפיס להקמת מוסדות תרבות בפריפריה היה מופנה לכולם. הוא פורסם בעיתונים ושום 'דימונאי מקורי' לא הרים את הכפפה".

נעה רבן-קנולר. צילום: אריאל בשור

ומה המסקנה שלך מכל זה?
"שאין פסול בכך שמישהו בעל ידע מקצועי יקים וינהל תיאטרון בפריפריה, כל עוד הוא לא מתנשא וחושב לשכפל את התרבות המקובעת גם שם. המעבדה שלי בדימונה הובילה אותי לאט־לאט להכיר בקולות שלא הכרתי קודם כי לא היה מי שייצג אותם, הפגישה אותי עם קהל שלא הבין עד שהגענו מהי חשיבותה של האמנות בחברה, שעד שהגענו טעו לחשוב כמו רוב האנשים שנמצאים מחוץ למדינת תל אביב שמדובר ב'לחם ושעשועים'. אני לא מאשימה אותם, זה מה שעולם התרבות גרם להם לחשוב בכך ששיווק לפריפריה עוד ועוד מחזות בעלי אופי מסחרי ולא הצגות מעוררות דיון של ממש בחברה מקוטבת כמו שלנו".

ואולי קשב ורלוונטיות הם־הם לב העניין. ד"ר ליאת שטייר לבני, מרצה לתרבות במכללה האקדמית ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה, לא פחות מנדהמת. "המדינה סערה מכל נאומי הבהמות והקמעות למיניהם ונערכו סימפוזיונים שלמים על ההתנשאות של השמאל האשכנזי התל אביבי וכדומה. אבל כשמירי רגב מדברת בטקס פרסי התיאטרון שמתקיים במרכז על הפניית כספים לפריפריה ונתקלת בקריאות בוז, כולם שותקים. איך ייתכן? זה לא פחות גרוע. זה משקף עיוורון אדיר של המרכז כלפי כל מה שמתרחש מחוץ לגבולות נתיבי איילון. כשגילה אלמגור יושבת וצועקת שהיא כבר שנים הולכת להופיע בפריפריה, היא מפספסת כאן את כל העניין. לא ייתכן שתיווצר תרבות במרכז אחד, שמדי פעם 'ילווה' אותה לאזורים אחרים. כל הרעיון בהשקעה בתרבות בפריפריה הוא לייתר את הצורך לייבא אמנים ולחזק את הכוחות התרבותיים בתוך מקומות שאינם תל אביב. יש מספיק כוחות כאלו, אבל ללא תקצוב מתאים הם לעולם לא יצליחו לעלות ולפרוח". 

תגובת משרד התרבות: "המשרד שם לעצמו כמטרה עליונה את נושא הנגשת התרבות לפריפריה החברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל, מתוך אמונה מוחלטת בכוחה של התרבות להוות גשר המחבר בין תרבויות ומגזרים, נושא הנמצא בראש סדר העדיפות של הממשלה בשנים האחרונות. כפועל יוצא, תומך המשרד בעשרות פרויקטים, בכל תחומי האמנות והתרבות, בעלות כוללת של מיליוני שקלים.  ראויה לציון באופן מיוחד תקנת הפריפריה: תמיכה נפרדת בסך חמישה מיליון שקלים שנועדה לתת העדפה מתקנת למוסדות התרבות בפריפריה.

זאת ועוד, על מנת לייצר מעבר דו כיווני של אמנות ותרבות מהפריפריה למרכז, וכדי לעודד פריחה ביצירה התרבותית המגיעה מהפריפריה, מצא המשרד לנכון כבר מזה שנים, לעגן במבחני התמיכה ניקוד המתייחס למשתנה המיקום הגיאוגרפי של מרכז הפעילות של הגוף המבקש תמיכה. באופן זה זוכים גופים המרוחקים מהמרכז לתמיכה גבוהה יותר. נקודות זכות נוספות מועברות לגופים בהתאם להרצות המופעים ברחבי הארץ, וזאת על מנת ליצור אמנות הטרוגנית הזוכה לחשיפה בכל חלקי המדינה".