בין הפלמ"חניקים עטורי התהילה שזכו למחיאות כפיים מהקהל שגדש באחרונה את היכל התרבות בתל אביב בכנס שנערך במלאת 75 שנה להקמת הפלמ"ח הייתה גם דמות אחת, בלתי פייטרית בעליל. זוהי נעמי פולני, כוכבת הצ'יזבטרון, הלהקה שב־48' הרימה ללוחמים את המורל ונותרה מושא הערצתם של אחרוניהם.

בדיוק 40 שנה לאחר שראיינתי אותה בביתה דאז, בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם נראתה נכדתו של הרופא ד"ר חיים חיסין, ממייסדי העיר, כחלק בלתי נפרד מהנוף, עשיתי שוב את דרכי אליה, הפעם לכנרת. כשעברנו את השער הצהוב של המושבה, נפנפה לשלום ממרפסת ביתה שעל הגבעה ודמתה לקפטן של ספינה בלב ים.


טיפסנו אליה. בחוץ חם. מאוד. גם המזגן איננו מציל את המצב. פולני, נערה נצחית גם בגיל 88, ממהרת להשיב את נפשנו במשקה ביטר למון צונן. "שתה, יש בזה כינין וגם אם אין קדחת, זה טוב נגד התכווצויות שרירים ברגליים, כך סיפר איזה דוקטור ברדיו", היא אומרת במאור פנים.


אני מביט סביבי. הבמאית האגדית חיה בצניעות. הריהוט בביתה הוא מימי התרנגולים, אם לא קודם לכן. כונניות של ספרים. "הטור השביעי" של אלתרמן. שירי רחל. כתבי עגנון. "אור הגנוז" של בובר. ספר על תולדות ההגנה. הקונקורדנציה לתנ"ך. "ילקוט הכזבים" ועוד. על השולחן אביזרי מלאכת יד שאיתה היא מעבירה את הזמן. 


על מקרר המטבח מודבק ציור של קדישמן. "נעמי, התרנגולים של היום הם עוף קפוא ליד התרנגולים שלך", כתב לה בהקדשה. חודשים רצתה להודות לו והשתהתה. "אני מלכת המחר", היא מעידה על עצמה בהומור. כשכבר עמדה להתקשר אליו, נודע לה שנפטר. "הצטערתי", אומרת פולני.


 כמה גרושים


מה עושה היום נעמי פולני של הצ'יזבטרון ושל התרנגולים? לא הרבה במיוחד. כעת היא אולי עורכת הרדיו המבוגרת ביותר. מדי שישי, "אחרי ארוחת הערב", היא מציינת, משודרת שעה של שירים בעריכתה ב"רדיו ללא הפסקה", הזדמנות למתן ביטוי לטעמה האישי ו"אפשרות לקבל כמה גרושים על זה". 


נעמי פולני בשנת 1978. צילום: יצחק ישמח
 

בדרך כלל היא מאזינה לקול ישראל. בטלוויזיה הערוץ הראשון זוכה להעדפה. "אני לא אוהבת את ערוץ 2, יש שם הבלים", טוענת פולני. מתוכניות מציאות למיניהן, כולל "מאסטר שף", היא מסתייגת, ובכלל מתרעמת על אופנת המנות, "שבהן מגישים פרוסת צנונית, שני עלים של פטרוזיליה וטיפת רוטב מסתלסל בצלחת של שני דונם. ואיך קוראים לזה? כן, גורמה". 
 

ו"כוכב נולד" ומה שבא בעקבותיה? "אני לא סובלת את זה. זה שואב את הטפל ומעודד את ההורים לדחוף את ילדיהם לכוכבות. אסון טבע, איך שמרמים שם את הילדים".
 

כשפולני הייתה ילדה, בתל אביב של שנות ה־30, לא חלמו על דברים כאלה. אמה עודדה אותה ללמוד פסנתר, תחילה אצל רבקה הוז־שרתוק ולאחר מכן אצל רבקה גווילי, מלחינת "שיר ליקינתון". "כתלמידה לנגינה הייתי רעה מאוד, עצלנית כזאת", היא מודה, "העצלות הייתה מחלה כבדה אצלי. בדרך לשיעורי הנגינה הייתי מתעכבת ורוכנת כדי להתבונן בשיירות נמלים".
 

מאז שרד אצלה פסנתר ענתיקה, ש"בו אני מנגנת לעתים דברים קלים, כל מיני מנגינות עם כאלה". פסנתרנית לא יצאה ממנה, אבל משיעורי המחול אצל גרטרוד קראוס, ובעיקר אצל נועה אשכול, יצאה כדבריה עם חשיבה תנועתית, שהתבטאה בדרכה כבמאית.
 

היא בוגרת גימנסיה הרצליה ותנועת הצופים, "שם הייתי מרכזת השירה בציבור וזאת שהייתה עושה הצגות ומצחיקה". שנתיים הייתה בהכשרה של הפלמ"ח באפיקים, משם היא זוכרת חיזיון מרטיט, כדבריה, של קיבוץ שלם נסחף בהורה סוערת.
 

פולני חזרה לתל אביב מתוך כוונה להיות שחקנית באהל, תיאטרון הפועלים. אז פרצה מלחמת העצמאות. "כשחיים חפר התחיל לאסוף חבר'ה לצ'יזבטרון, בהנחיית מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שייקה אופיר, שהיה גם כן אהליסט, אמר שיש באהל אחת מצחיקה ובעלת קול ערב", היא מעידה. 
 

וזה לא היה פשוט: "כמי שרצתה להיות שחקנית, עזבתי את ליווי השיירות לירושלים. אני מודה שהייתי לגמרי חצויה. הלב שלי נשבר לעזוב את חברי, המלווים, שכונו רזרביסטים. הרגשתי בגידה עמוקה בהם, כאילו שעזבתי את המערכה בשביל קריירה". 
 

"שייקה אופיר היה פרטנר נפלא", היא לא תשכח לו. "הופענו בעיקר במשלטים, שבהם היו לא פעם פחות חבר'ה מאשר בלהקה שלנו, כשמולנו אנשים מזוקנים ומאובקים עם עיניים אדומות. לא אחת עשיתי גם תפקידים של בנים, כשהייתי מחליפה בחיפזון למכנסיים של חייל, מכפתרת, אוספת את השערות לתוך הכובע וקדימה. גם במצבים של סכנה, קרוב לחזית, הרגשתי מוגנת. היינו בטוחים שמאומה לא יקרה לנו".
 

שורות יוצאי הצ'יזבטרון הולכות ומידלדלות. לא מכבר הלך לעולמו גדעון זינגר. "הוא היה ארוך, לוקש כזה, עולה חדש מצ'כוסלובקיה", פולני דולה את דמותו ממרחבי הזמן, "לשיר עם גדעון דואט היה תענוג. וההומור שלו - תאווה לאוזניים".


בלי פוליטיקה


להקת הצ'יזבטרון התפרקה ב־50', לאחר תוכניתה החמישית שכבר הייתה אזרחית. "התוכנית הזאת לא הייתה יותר מדי מוצלחת", מודה פולני, "גם זוהינו כשופר של מפלגת אחדות העבודה, וזה לא היה לטובתנו. מי שרוצה לעסוק באמנות, אל לו להיות שופר לדעות פוליטיות. צריכה להיות הפרדה בין הדברים".
 


נעמי פולני והצ'יזבטרון. צילום: לע"מ

מהצ'יזבטרון עברה לקאמרי. המבקר חיים גמזו קטל את משחקה שם. אל תהילתה הגיעה שלא ביוזמתה. היא עברה לבימוי להקות צבאיות. ב־60' פנו אליה אחדים מחניכיה בלהקת הנח"ל, ובהם יהורם גאון, בהצעה שתמשיך איתם באזרחות. החזרות לתוכנית הראשונה של הלהקה, שאת שמה, "התרנגולים", המציא דן בן אמוץ, חברו של התמלילן העיקרי שלה, חיים חפר, נמשכו כשנה, והחומר נשאב בעיקרו מתוכניות של להקות שהיא הדריכה בהן קודם לכן.

פולני: "לא התכוונו לחולל מהפכה בבידור. שילוב של תנועה ושירה לא היה פטנט שלנו. בברודוויי עשו את זה מזמן. מדוע התרנגולים כל כך הצליחו? אולי מפני שיצאו לבמה במצפון נקי. אין פברוקים בדברים האלה. החבר'ה נתנו את הנשמה, עד שכבר לא היה כוח לתוכנית שלישית".
 

לקראת התוכנית השנייה התבצע שינוי מהותי בניהול והשתנה הרכב הלהקה. יהורם גאון ואחדים מחבריה עזבו. במקומם קיבלה הלהקה גוון נשי מרענן עם עליזה רוזן ודבורה דותן, ועמן הצטרפו ליאור ייני וגברי בנאי, גם הוא נח"לאווי, כדבריה. סשה ארגוב הופקד על הלחנת כל השירים.
 

"היה נפלא לעבוד עם סשה", היא מתגעגעת, "הוא היה מוזיקאי עם יצרים בריאים של שחקן. תשמעו את חיקויי החיות ב'שיר החמור', או ב'שיר החתולים' ותשפטו בעצמכם. את המילים של השירים כתבו לנו כותבים נהדרים, בעיקר חפר וגם ע. הלל. אני תמהה על המשוררים האלה, שבלי ללמוד מוזיקה היו כה רגישים אליה".
 

לדבריה, בלהקה אהבו את החזרות גם אם התמשכו עד בלי די. "כשיש לך מוזיקה טובה, יש לך חשק להתנועע", היא מסבירה ומדגימה, "אם מלחין לא עושה שטויות, עם המוזיקה שלו ניתן לפענח את המילים. מלל, ככל שהוא יפה, הוא אילם, בסופו של דבר. עם טקסט בלבד הגירויים שלי בתרדמה, אבל מנגינה ערבה מאפשרת לחדור לכל הגומחות".
 

מסקרנים השינויים שהיו בתוכנית השנייה. בין המצטרפים היה, כאמור, גברי בנאי. "גברי לא ראה עצמו כזמר. בעצם הוא היה מוחזק כליצן", היא מציינת, "לקחתי אותו לתוכנית השנייה כיוון שהיה לו חן אדיר ולא היה אכפת לי אם הוא יודע לשיר או לא. רק בגששים התגלה הזמר שבו".
 

את ליאור ייני, שלא היה בלהקה צבאית והופיע כפנטומימאי, צירפה כמחליף בשלהי התוכנית הראשונה, לאחר שנאמר לה שהוא שר יפה. הוא המשיך לתוכנית השנייה, שבה בלט. "לא ידעתי שמזה נגיע למשהו אחר, מה גם שאני מבוגרת ממנו בתשע שנים", אומרת פולני.
 

ייני זכר אותה מימיה בהכשרה באפיקים. הוא הגיע לחופתו השנייה לאחר שכבר היה נשוי כשנה לשחקנית צעירה. השניים התגרשו כעבור שנים אחדות, אבל נותרו ידידים. לקשר ביניהם הייתה השפעה מכרעת על המשך הקריירה שלה. שני ילדיהם, יותם (51) ואיה (47), חזרו בתשובה. "יותם בשולם עם אלוהים", היא אומרת על בנם השחקן, שהעדיף את האמונה, "הבנתי שזה בא לו בעקבות השירות הצבאי בצנחנים. איה התחתנה עם בחור דתי".
 


התרנגולים. צילום: לע"מ

לעתים היא תוהה כיצד זה קרה לה. "אני באה מבית חילוני כבד ואף פעם לא צמתי בכיפור", היא מספרת. יותם לא נשוי, ומאיה יש לה שמונה נכדים. "מכיוון שהם כבר לא יכולים להיכנס לאוטו, הם לא באים אלי כמו פעם", היא מספרת, "אז אני לוקחת מונית ונוסעת אליהם, למקום שבו הם חיים בגליל".


למה מונית?

"כי אני סבתא שמביאה מתנות. את זה אי אפשר להביא באוטובוס. כשהם שואלים 'סבתא, מתי את באה?', הם מחכים בעיקר למתנות". ייני עבר איתה ללהקת ההמשך, החמציצים, ועמו שתי בנות הלהקה, דותן ורוזן, וכן צביקה גרטל, יוצא להקת גייסות השריון, שהיה בתוכנית הראשונה של התרנגולים. הוא הרביעי מבין חניכיה שם, שאותם לימדה לקפץ ולפזז וכבר אינם. תחילה הלך לעולמו ישראל פוליאקוב, הוא פולי של הגשש, ובעקבותיו נפרדה מיוסי צמח, יוצא להקת השריון ומתובל פטר, נגן האקורדיון של הלהקה.
 

כבמאית התרנגולים חוותה פולני את שיא הקריירה בגיל צעיר. אבל לפני גיל 40 סימנה להקת החמציצים את ראשית המורד בקריירה שלה - ולגמרי לא באשמתה. זו הייתה להקה כמעט מושלמת, עם שירים נהדרים, שאת כולם פרט לאחד הלחין ארגוב ואת מילותיהם כתבו יורם טהרלב, יעקב שבתאי, ע. הלל, יעקב אורלנד ודן אלמגור.
 

"הלהקה נכשלה סתם כך", סבורה פולני, התולה את הקולר במפיקים שלא רצו לעסוק ב"הולכה", כפי שהיא מכנה את הפצת המופע. מלחמת ששת הימים שיבשה לה את כל התוכניות ו"מאז אני ציידת פרנסות".


להקות צבאיות?

"את זה הפסקתי. כבר לא התאמתי להן עם הסגנון שסיגלו לעצמן (מדגימה תנועות של רוק'נרול - יב"א). הם רצו להיות כמו הוליווד, לא לעבוד על כל תנועה כפי שעבדתי עם התרנגולים. הכל נהיה קשקוש־בלבוש".


פולני נעלמה מהבמה המרכזית. פרידתה מליאור ייני ונסיעתו לחו"ל עם רעייתו הבאה, אביבה, הותירו אותה עם שני ילדים קטנים שהיה עליה לפרנס, בעיקר בבימוי בהתיישבות העובדת ובתוכניות רדיו. כעבור שנים אחדות צצה במופע משירי תנועות הנוער.
 

"כשהציעו לי לביים, הסכמתי מיד בלי לחשב כמה שנים טובות עברו מאז הבימוי האחרון שלי", אמרה לי כשבאתי לראיין אותה ב־75', "בלי דרמות, דחילק. אני לא הולכת ולא חוזרת. כשיש ילדים קטנים, אי אפשר לעבוד כמקודם. אני מביימת את המופע הזה כי אני אוהבת את השירים וצריכה כסף. כשביימתי את התרנגולים בעיית הפרנסה עמדה לי פחות על הצוואר".


מה נשאר?

המילה "כסף" חוזרת לא אחת בראיונות עמה. המצוקה לא זרה לבמאית הדגולה. כדי לסייע לה, נערכו בעבר אירועי מחווה שהכנסותיהם הועברו לה. "ויש שלושה אנשים שעוזרים לי מדי חודש בחודשו בהוראת קבע", היא מספרת. עד כמה שזה יישמע מפתיע, היא עוזרת לאחרים, לרוב באמצעות גיוס מיטיביה.


על המדינה לתגמל אחרת את אמניה הוותיקים?

"למה רק אמנים? יש עוד מקצועות שבהם לא יודעים לחסוך לפנסיה. דווקא פתחתי איזו תוכנית חיסכון, בידיעה שאני צריכה את זה בשביל הילדים - וזה לא עזר. למעשה, אף פעם לא הפסקתי לגמרי לעבוד. ביימתי מופעי חגים, בעיקר ביישובי עמק הירדן".


זה סיפק אותך?

"מבחינת העבודה, כן".


אבל זה לא הגיע לציבור הרחב.

"התרנגולים והחמציצים הגיעו, ומה נשאר? בגלל שאני מאוד צנועה, אמרתי שלא צריך לצלם את התוכניות של הלהקות האלו. מהתרנגולים נשאר רק קטע שהוסרט בסיור הלהקה בהולנד, ובמה שצולם מבחינים שהבמאי לא ראה קודם לכן את התוכנית".
 

לקראת המילניום החדש היא צצה לפתע עם גרסת 2000, שנקראה "התרנגולים באים". בין חבריה היו הבן יותם, טרם חזר בתשובה, וגם ירון אלדמע, בנו של גיל אלדמע, המעבד המחונן של רוב התוכנית השנייה. הכישלון המסחרי היה צורם. גם התוכנית של ההרכב הזה לא הונצחה. מסיבות של חיסכון היא צולמה רק בבכורה.
 

לפולני היו שתי גיחות מפתיעות נוספות מביתה בכנרת. ב־2006 נענתה להצעת הבמאי עודד דוידוף לשחק כנזירה בסרטו "מישהו לרוץ איתו". כעבור שלוש שנים קרא לה הבמאי חנן שניר לשחק בהצגת "איולף הקטן", מאת איבסן, שביים בהבימה.


"הייתי מוכנה לשחק בעוד סרטים, בעיקר משום ששם מרוויחים הרבה כסף", היא מעידה.


מדוע במאי סרטים אחרים אינם פונים אלייך?

"כי אני לא מספיק יפה. הם לא יודעים שכאשר אני מרכיבה משקפיים, אני יותר יפה".


ובתיאטרון?

"כאן יש לי פחות ציפיות. לתיאטראות יש שחקנים משלהם. וכידוע, הם לא עשירים. אם יקראו לי שוב, אבוא. כדאי להזמין אותי, כי אני שחקנית טובה".


אולי לא הזמינו אותך לתפקידים נוספים מתוך הכבוד שחולקים לך?

"תודה שאתה מחמיא לי בכך. זה ויטמינים בשבילי. עובדה שלא הזמינו. גם בגילי אני מוכנה לשחק ולביים, אם כי שוב לא אקח על עצמי לעבוד עם קבוצה על תוכנית שלמה".
 

תמיד היא בשיער כסוף אסוף בצמה, קלילת תנועה וקפיצית. מדי פעם היא מנתרת ממקומה להביא ספר זה או אחר. לצדה כלביה גדי וסופה. בחוץ חונה תחת סככה קלנועית, שאותה היא מכנה רוזה, תרומה מקיבוץ אפיקים שבו הייתה בהכשרה בימיה בפלמ"ח. עם הקלנועית קל לה יותר להתנייד במושבה שלה, כנרת.
 

המקום האהוב עליה בביתה, שאליו עברה מתל אביב ב־77', הוא המרפסת עטורת הקשתות שלה. מכאן היא משקיפה אל הנוף של הרי הגלעד ושל הכנרת. פולני צופה אל מעבר לגבול ומהרהרת בקול: "כשהסתיימה מלחמת השחרור, האמנו שלא יהיו מלחמות יותר - והיו. יהיה שלום רק אם שני הצדדים יאמינו שהוא אפשרי. כפי שלא מציאותי שנהיה לבדנו בארץ הזאת, כן לא מציאותי שהם יקבלו הכל".


ומתי את תקבלי את פרס ישראל?

"אני לא צריכה שום פרס, אלא פנסיה לכל החיים".


תסרבי כמו אריק איינשטיין?

"אם ייתנו לי את הפרס, אקח בגלל הכסף. לאריק היה מספיק כסף".