ב-16 במרץ 48' הסתמן שביב של תקווה.

ועידת ארבעת הגדולים שטיפלה בבעיית ארץ ישראל פנתה בקריאה ליהודים ולערבים להסכים לשביתת נשק. אבל סחרחורת האירועים של מלחמת העצמאות לא נבלמה. בעודה נפרדת בקיבוץ בית קשת מאהובה עלי בן–צבי, ראתה פנינה דרומי את אחד מחברי המשק מגיע במרוצה אליו, המוכתר המקומי, ומודיע כי פרות ערביות רועות בשדות המשק, על הגבעה ליד עץ החרוב.

דרומי עלתה למשוריין, בדרכה לעבודתה בגן הילדים במושב שלה, נהלל. באוזניה הדהדו דבריו האחרונים ובהם הבטחה להיפגש למחרת. בבואה לנהלל, ראתה את אביה, יוסף, מגיע עם עגלה עמוסה בשולחנות ובספסלים. ההכנות לנישואיה עם עלי כעבור תשעה ימים נכנסו להילוך גבוה. "פנינה, תהיה לך תאורה כמו בסינמה", הבטיח השכן קרסיק ומתח כבל חשמלי בין שני עצי אורן.

מהמטבח נישא באוויר ריח מגרה של מרק עוף מעורב בריח שטרודלים ופשטידות. דרומי בת ה־20 וחצי חשה ברקיע השביעי לקראת חגיגת כלולותיה רבת המשתתפים. "ההייתי או חלמתי חלום", זמזמה לעצמה את שירה של רחל, ושטופת אושר התעופפה בדרכה לגן הילדים. לפתע פילח הד של ירייה מרחוק את חלל האוויר. "הרגשתי שקרה משהו רע", היא זוכרת את עצמה ממהרת הביתה מהגן. "אולי זו פליטת כדור", חשבה.

"אחד הבמאים רצה להביא את סיפור האהבה שלי מתש"ח כמחזה פוליטי נגד הממשלה. נדהמתי מהרעיון המוזר". גרי ודיוקנו המפוסל של בן־צבי. צילום: אריאל בשור

בעודה במרוצה, נתקלה בחברתם של הוריה. זו חיבקה אותה ופרצה בבכי. הכלה המיועדת לא נזקקה להסברים. כשפתחה ביד רועדת את דלת הבית, ראתה את אביה ואת אחיה, מנחם, בוכים. אמה, צפורה, הייתה בהלם. אז נודע לה כי עלי, בנו של יו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן–צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, היה בין שבעת חברי בית קשת שנפלו בהתקפת פורעים ערבים.

בשורת איוב זו לא הייתה ודאית. השכן, משה דיין, התנדב להסיע אותה עם אביה לקיבוץ. לידו היה מונח אקדחו, לכל צרה שלא תבוא. בהגיעם לשם, פגשו את עמרם, אחיו של עלי, מבוסס בבוץ. הוא חיבק אותה והם בכו חרש. היא נכנסה לחדר שחלקה עם אהובה בביקוריה בקיבוץ וחיבקה את החולצה השחורה שרקמה לו. תם החלום ונגוז.

בעזרת הנכד

יותר מ–67 שנה, חיים שלמים, חלפו מאז, אבל פנינה גרי, מהדמויות הבולטות בתיאטרון הישראלי, אינה שוכחת לרגע. זמן רב הבליגה. "לא סיפרתי, לא כתבתי, לא שיתפתי. רציתי להיות חזקה כמו דור ההורים שלנו, אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית", היא מסבירה. היה זה נכדה, מיכאל, שבהיותו בן 12 פרץ את הסכר. כשנדרש לכתיבת חיבור "שורשים" בבית ספרו, פנה לסבתו וביקש ממנה שתספר לו על שנות ילדותה ונעוריה בנהלל.

כששמעה ממנו על תגובת חבריו לכיתה על חיבורו, הבינה שאולי שגתה בשתיקתה רבת השנים וקלטה שיש לספר לדור הצעיר על הקורבנות שגבתה הקמת המדינה. "זה כמו סכין שננעצת בלב ואף פעם לא עוזבת אותך", אומרת גרי. בהשראת הסיפור לנכדה כתבה מונודרמה, מחזה לשחקנית אחת והטמינה אותו במגירה. "תריסר שנים לא היה לי האומץ לעשות עם זה משהו", היא מספרת.

השכול שהותירה מלחמת לבנון השנייה הניע אותה, בעודה מתקרבת לשנתה ה–80, לעשות מעשה: "לאחר שבאותה מלחמה שמעתי על נערות שאיבדו כמוני את יקיריהן בקרב, הבנתי שדווקא בתקופה צינית כשלנו, כאשר צעירים מתפתים לעזוב את הארץ, חשוב להעלות הצגה כזאת. היה לי ברור שזאת ההזדמנות האחרונה שלי להביא את הסיפור מתש"ח, שבאמצעותו יובן עד כמה חשוב לנסות לעשות שלום.

"אזרתי אומץ, הוצאתי את המחזה מהמגירה, שכתבתי, שיפצתי והתחלתי לחפש שחקנית", מעידה גרי שמצאה באחד מבתי הספר למשחק את השחקנית עדי בילסקי כמתאימה לגלם את דמותה בצעירותה. מאז שעלתה לראשונה בקיץ 2008, מוצגת ההצגה בפני אולמות מלאים, בארץ ובחו"ל, כשבאופק מסתמנת ההצגה ה–600. בפריז מציגה השחקנית היהודייה אסטל גרינשפן גרסה צרפתית של ההצגה. הבמאית של שתי השחקניות איננה אלא גרי. לאחר קריירה מפוארת כשחקנית, כמנהלת אמנותית וכדרמטורגית, היא פנתה אל הבימוי.

כשבילסקי יצאה עם ההצגה "סיפור אהבה ארץ–ישראלי", לא חשבה גרי על ספר: "מדובר בשני סוגי כתיבה שונים לגמרי. בספר יש להרחיב ולהביא את מה שרואים בהצגה. כשד"ר יעל הדס מהנהלת הוצאת שוקן צפתה בהצגה והציעה לי לכתוב ספר, נרתעתי. חשבתי שזה רעיון משוגע לגמרי, אבל כמי שאוהבת אתגרים, אמרתי 'בסדר, אנסה'".

לדבריה, היא, שהייתה מעורבת בהפיכת עשרות ספרים למחזות שהוצגו בתיאטראות, לא האמינה שתעמוד באתגר ההפוך שהוצב בפניה. "מה לי, הקטנה וחסרת הניסיון, מול ענקי ספרות כמו ש"י עגנון ויהודה עמיחי, שספריהם הופיעו בהוצאת שוקן", היא מעירה. כדי לקפוץ למים, קראה מספרי סופרים מנוסים ממנה, בהם מאיר שלו, בנה של בתיה, חברת הנפש של אמה בנהלל.

בספרה מפליאה גרי להחיות את הרוח החלוצית דאז, "שבה אנשים כמו רחל ינאית ויצחק בן–צבי, הוריו של עלי, אנשי העלייה השנייה, חיו כדי לתת ולא כדי לקבל". בגיל 88, שאינו ניכר בה ובסגנון כתיבתה הצעיר, היא מביאה את פרטי העלילה בבהירות מעוררת השתאות. "ברוך השם יש לי זיכרון", היא מעירה בחיוך, "אבל הסתייעתי בדברים שנכתבו בתקופה ההיא. שום דבר לא המצאתי".

לאחר נפילתו של עלי, המשיכה גרי במהלך חייה, נישאה, הביאה לעולם שתי בנות ו"עשתה קריירה", אבל הוא נשאר עמה לאורך כל הדרך. פסל דיוקנו, מעשה ידיה של דודתו, הפסלת בתיה לישנסקי, ניבט אליה כל הזמן בדירתה בתל אביב ומזכיר לה את הרומן בהמשכים שהיה להם עד הסוף הטרגי.

פנינה גרי בצעירותה. צילום: ללא

גבוה ושזוף

ראשית המעשה בחופש הגדול של קיץ 42'. גרי בת ה–15 יצאה מנהלל עם שתי חברותיה לכיתה, בתיה'לה וציפור'קה, לסמינר של תנועת המושבים בירושלים. בעלותן לאוטובוס הכמעט ריק, הבחינה בו - "מקסים, גברי, גבוה, שזוף, תלתלים שחורים ועיניים ירוקות", כפי שהיא כותבת. "לידו ישבה אישה מבוגרת, שתסרוקתה גבוהה ומשקפיה צ'כוביים", היא מציינת. זו הייתה אמו, רחל ינאית בן–צבי.

מלכתחילה הייתה מכוונת מטרה. היא התיישבה מאחוריהם ודאגה שישימו לב אליה, אבל לכלל שיחה לא הגיעו. "שלום בנות חמודות, הצלחנה בסמינר", אמרה אמו בהגיעם לירושלים והוסיפה "להתראות". האומנם תתראה שוב עם מי שהתאהבה בו במבט ראשון?

כאן החלה סדרה של מפגשי אקראי, עד שיום אחד הבחינה בו בנהלל. הג'יפ שבו נסע נתקע, המוסך כבר היה סגור והיא הזמינה אותו לביתה בחוצפה של בת נעורים. בהמשך התראו פעמים אחדות, גם בהיותו עם עלמה זו או אחרת, עד שהגיעה אליו לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון של הפלמ"ח. השניים הפכו לזוג, והיא התלוותה אליו בנסיעתו לירושלים, לצריף של הוריו, מראשי היישוב.

בד בבד התפתחה אצלה אהבת התיאטרון. כבר בהיותה בכיתה א', כשהמורה שאלה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה, אמרה "שחקנית", מה שלא הלם את הרוח החלוצית דאז. "הייתי ילדה חולמנית", משחזרת גרי. "מדי צהריים הייתי מטפסת על עץ התות שבחצר ומספרת לעצמי סיפורים. לא החמצתי הצגה של הבימה שהגיעה למושב. חנה רובינא הייתה גיבורת הילדות שלי. בסוף כל הצגה אצלנו הייתי מגישה פרחים לה ולשחקנים האחרים. אחרי ההצגות היינו שרים עם השחקנים עד אמצע הלילה".

לדבריה, עלי אהב לשמוע ממנה על אהבת התיאטרון שלה ואגב כך נשק לה נשיקה ראשונה, שטעמה השתמר אצלה במרוצת השנים. הוא עודד אותה גם כשפנתה ללמוד בסמינר בתל אביב, מתוך כוונה להיות גננת בבית קשת. בסופי השבוע הייתה מבלה איתו אצלו בקיבוץ.

היא מספרת שביום הולדתו ה–24, האחרון בחייו, עלי היה עצוב. שלושה מבין חבריו הקרובים היו בין הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון. מבין באי מסיבת יום ההולדת הצנועה שנערכה בחדרו היא זוכרת את חיים גורי, החבר מכדורי ומהפלמ"ח. "נער בן גזע עברי קדמון, שעלה מבין דפי התנ"ך", כך היא מצטטת את הדברים שכתב על עלי, שהיה נבוך נוכח המחמאות שהורעפו עליו. לצד העוגה שאפתה, שלפה מתנה - חולצה רוסית שחורה, רקומה בירוק, מעשה ידיה.

הם היו אמורים להינשא בפסח, אבל הייתה זאת רחל ינאית בן–צבי, שמתוך הערכה שהמצב יחמיר הציעה להקדים את החתונה לפורים. באחת השבתות יצאו להזמין לחג כלולותיהם את ה"שכן", שייח' עלי נימר, ששכן עם שבטו במרחק שני קילומטרים מהקיבוץ. בעודם לוגמים מהקפה המר שהוגש להם, ביקש ממנו עלי שעדריו לא יעלו על שדות המשק הצעיר. האם השייח', הכביכול ידידותי, היה מעורב במות אורחו?

גרי: "עד היום זה בגדר תעלומה. הוא נעלם. יש השערה שהכנופיות של קאוקג'י איימו עליו שאם לא ישתף פעולה עם אנשיהן, יואשם בשיתוף פעולה עם היהודים".

עלי, מוכתר הקיבוץ, דובר הערבית, יצא עם שבעה מחבריו להניס את הפולשים לשדות. אחד מהשמונה, פליט מהשואה, הצליח לברוח כשהחלה ההתקהלות. הנותרים כותרו, לחמו עד הכדור האחרון ונפלו בקרב.

עלי בן-צבי ז"ל בצעירותו. צילום: ללא

לפני שמשתגעים

מהלוויה בבית קשת חזרו לנהלל. ארוחת הכלולות הפכה לסעודת אבל. יצחק בן–צבי שלף ספר תנ"ך מכיסו וקרא "הצבי ישראל, על במותיך חלל". גרי, הכלה שלא נישאה, הסתגרה בחדרה. היא לבשה את שמלת הכלולות ואת ההינומה, ענדה את הטבעת ומול המראה מיררה בבכי.

כשקראו לה להיפרד מהוריו, הציעה שתצטרף אליהם בדרכם לתל אביב, לשם היו אמורים להביא את דודתו, הפסלת בתיה לישנסקי, אחות אמו. "נסענו בטנדר משוריין", היא מעידה. "רחל חיבקה אותי, רכנתי על ברכיה וכל הדרך בכיתי בשקט".

בהגיעם לדירתה הקטנטונת של לישנסקי, באו לנחם ראשי היישוב, בן־גוריון, שרת וגולדה מאיר. גרי נותרה בשבוע האבל בתל אביב. "ערב–ערב הלכתי להצגה 'הוא הלך בשדות' בקאמרי, והאבל שלי השתלב באבלה של מיקה בהצגה על נפילת אורי", היא מספרת. "בתום השבוע חזרתי לנהלל. כאן הזיכרון שלי נעשה מעורפל. אינני זוכרת דבר מיום הכרזת המדינה. מהימים ההם זכורות לי רק הלוויות במושב, שאיבד 14 מבניו".

"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", מוסיפה גרי. "חששתי שאשתגע. אם לא היה לי האופי האופטימי של אבי, אולי הייתי מתאבדת. ואז, כשראומה ויצמן חזרה משליחות בקרב שארית הפליטה בגרמניה ובאה לבקר אצלנו במושב את רות דיין, עלה בי הרעיון להציע את עצמי לסוכנות היהודית. היינו שתי גננות ו־20 מורים במשלחת האחרונה למחנות".

שם, בקרב ניצולי השואה, החלו חייה החדשים של פנינה דרומי מנהלל. תוך כדי פעילותה ההתנדבותית פגשה את רוברט גרי, עיתונאי יהודי שהגיע לאירופה בשליחות סוכנות הידיעות האמריקאית שבה עבד. הוא חלם על קיבוץ, ראה בביקור בארץ שזה לא בשבילו וקיבל כאן הצעת עבודה מ"הג'רוזלם פוסט". כשחזר לגרמניה, הידק את קשריו עם הגננת הצעירה עד שהציע לה נישואים לפני יציאתם לישראל.

הכיצד נענית לו?
"לאט–לאט שכנעתי את עצמי שאפשר לאהוב שני גברים בו בזמן, כמו שאדם יכול לאהוב שני ילדים שלו, שונים מאוד זה מזה. ציפיתי שהאהבה תצמח ותתפתח בבוא העת. אני, שכבר חשבתי שלא אנשא לעולם, מצאתי את עצמי נישאת הרחק מהמשפחה, בין אנשים זרים".

לדבריה, בכל שנות נישואיה עם בעלה היה זכרו של עלי באוויר. "בוב היה איש חכם, בעל נפש אצילה", היא מפליגה בשבחו של האיש שידע להתמודד עם המצב הבלתי שגרתי שאליו נקלע. "זאת, בניגוד לאי אלו מחברותי, שגם הן איבדו את בני זוגן במלחמת העצמאות ובעליהן לא ראו בעין יפה את יציאתן לאזכרות".

הם הביאו לעולם את בנותיהם, דורית שעסקה בתקשורת בעקבות אביה, ומרב, רעייתו של הבמאי אבי כהן שהייתה שחקנית בעקבות אמה. לבוב הייתה קריירה מרתקת כעיתונאי. עם דרכונו הזר היה מתחזה לתייר אמריקאי ומסתכן ביציאתו בשליחות "מעריב" למדינות ערב, שבהן מצרים, לבנון, סוריה וירדן וגם לרוסיה הקומוניסטית. בקיץ 87' נפטר לפתע בשנתו והוא בן 67. כמי שלא אחת נהג לומר שברצונו לנוח מנוחת עולם לצד הוריה החלוצים בבית הקברות בנהלל, מולאה משאלתו שם, על הגבעה המשקיפה על עמק יזרעאל.

אני ומרילין מונרו

קודם לכן היה בוב במשך שנים גורם מעודד ומדרבן בקריירת התיאטרון של רעייתו. זו החלה בניסיון שערך הבמאי משה הלוי, מייסד תיאטרון אהל, להקים בירושלים תיאטרון תנ"כי. ב–53' יצאו לניו יורק, שם למדה משחק אצל לי שטרסברג והרברט ברגהוף. מאותה תקופה היא זוכרת את פול ניומן ואת רעייתו ג'ואן וודוורד, את שלי ווינטרס, אבל הייתה שם אחת שנחקקה בזיכרונה.

גרי: "יום אחד, בדרכי לשיעור, ראיתי בברודוויי התקהלות סביב בחורה לבושה במעיל גשם שגרתי בצבע חאקי, לעיניה משקפי שמש גדולים ועל ראשה מטפחת. היא ברחה מהקהל שהזדנב אחריה ועלתה איתי למעלית שהוליכה לכיתה שלי. זאת הייתה מרילין מונרו. שלושה חודשים היא למדה איתנו כתלמידה שלא מן המניין והייתה מבצעת את הקטעים שהוטלו עליה כמו ציפור מבוהלת. ברגע שהשיעור היה נגמר, היא הייתה נעלמת לנו מהעיניים".

ארבע שנים שהו בניו יורק, שם דבקו בה רעיונות הפרינג', תיאטרון השוליים הבלתי ממסדי. כששבו ארצה, הקימה גרי ב–58' עם שמואל עצמון ושמואל עומר, את התיאטרון החדשני "זוית", שבו רשמה את שיאי הקריירה שלה בהצגות כמו "בדלתיים סגורות" של ז'אן–פול סארטר, "אהבה שכזאת" מאת פול קוהוט ו"ביבר הזכוכית" מאת טנסי וויליאמס. אגב כך הגיחה ב–61' להצגה השייקספירית "אילוף הסוררת", שפתחה את תיאטרון חיפה.

הרפתקת "זוית" נמשכה כעשור. "היו קשיים כספיים", היא מסכמת עניין. "שר החינוך דאז, זלמן ארן, פעל לצירוף תיאטרונים קטנים לגופים גדולים. בעוד שעודד קוטלר וחבריו מ'במת השחקנים' הצטרפו לתיאטרון חיפה, אני ושני השמוליקים, עצמון ועומר, הצטרפנו להבימה".

בדיעבד, התגלה המהלך כשגוי מבחינתה. "תיאטרון הבימה היה קולקטיב די סגור, שחבריו שמרו את הזכויות זה לזה", היא טוענת. "לא הרחקתי לכת שם כשחקנית וברור למי הלכו התפקידים הראשיים. ההישג הגדול שלי בהבימה היה בהקמת הבימרתף".

כשהופיעה בהצגה "אנה פרנק" בתיאטרון לילדים ולנוער, הציעה לה המנהלת והמייסדת שלו, אורנה פורת, לשמש כמנהלת האמנותית. גרי: "ההצעה הזאת באה בזמן. הבנתי שזה הרגע לפרוש מהמשחק, שדי נמאס לי ממנו. בניהול האמנותי ראיתי יצירה בפני עצמה. פעלתי רבות להעלאת הצגות מקור בתקופה שבה המחזאות המקורית הייתה עדיין בחיתוליה".

גרי, שהודות לה הועלו הצגות מצליחות כמו "שמוליק של זוהרה", "אליעזר בן יהודה", "האי ברחוב הציפורים" ו"תרנגול כפרות" וזכתה בשל כך לפרס מפעל חיים, שימשה בהמשך כדרמטורגית בתיאטרון באר שבע וכלקטורית (קוראת מחזות) בתיאטרון בית ליסין.

כאמור, ב–2008, בגיל שבו נשות תיאטרון כבר לא כל כך זוכרות את הקריירה שלהן, גרי, הנחשבת לתופעת טבע בתחומה, החלה לביים. לאחר הצגת "סיפור אהבה ארץ–ישראלי", שהביאה לה פרס ליצירה בתחום הציונות, ביימה את ההצגה העגנונית "תמול שלשום" ואת "קוראים לי יודה", ערב בעקבות שירי יהודה עמיחי.

איך נהיית פתאום במאית?
"מתוך אילוץ. כשמצאתי את עדי בילסקי להצגת 'סיפור אהבה ארץ–ישראלי', פניתי לבמאים צעירים. אחד מהם רצה להביא את סיפור האהבה שלי מתש"ח כמחזה פוליטי נגד הממשלה. נדהמתי מעצם הרעיון המוזר ופניתי לבמאי אחר. כשהוא הציע ששחקנית צעירה תגיש את ההצגה כזקנה שנזכרת איך היה פעם, הבנתי שלראשונה בחיי עלי לביים בעצמי. פתאום התאהבתי בבימוי. הרי עשיתי בתיאטרון כמעט הכל - שיחקתי, ייסדתי תיאטרונים וניהלתי אותם, סחבתי תפאורות ואפילו גיהצתי. בגילי המתקדם נוכחתי לדעת שלמעשה מה שהכי מעניין אותי זה לביים וליצור הצגות".

מאיפה הכוחות?
"ככל שאני מעסיקה את עצמי יותר, העבודה נותנת לי כוח ושמחת חיים".

תם ולא נשלם. בקרוב יעלה לאקרנים סרטו של דן וולמן בעקבות המחזה, גם כן עם בילסקי בתפקיד הראשי. בין השחקנים אביב אלוש בתפקיד עלי בן–צבי, יצחק חזקיה בתפקיד אביה של גרי ואלכס אנסקי בתפקיד יצחק בן–צבי. הצגה, ספר, סרט. "אני עצמי לא מאמינה", אומרת גרי.