בהבימה תוצג היום (שני) הצגת היחיד "רואים את הרגליים" של השחקנית והיוצרת, ענת זאוברמן. זהו מופע יחיד תיאטרלי, סיפורי ותנועתי, שבמרכזו מאבקה של אישה צעירה להיפרד מהשדים ההרסניים של התמכרויות נעוריה. ריטואל של פרידה מאותם שדים, נרקם מסיפורי ילדותה העוסקים ביחסי כוחות, פערי דורות, סמים, הפרעות אכילה ואהבה ראשונה. הסיפורים מתנקזים לטקסי היפרדות והיטהרות שונים ומשונים שמבצעת הגיבורה בשיתוף הקהל.
 

מי את ענת זאוברמן?

"שחקנית ויוצרת בת 29. תל אביבית. תיאטרון הוא עיסוקי המרכזי. בימים אלו אני עובדת על תואר שני (M.F.A) במסלול שחקן־יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בחרתי בדרך שונה מהמקובל בעולם המשחק, ולקחתי את נושא התיאטרון ברצינות יתרה. לצד המשחק, שאני כל כך אוהבת, יצאתי גם לדרך אקדמית".
 

סבלת מהפרעות אכילה?

"כשהייתי בת 15 התחלתי לדגמן. ההתעסקות האובססיבית של דוגמניות בגופן, במיוחד בגיל נעורים, העלתה בי את התחושה שעלי להתאים את עצמי לסטנדרטים הגבוהים של עולם האופנה. כתוצאה מכך, לקיתי באנורקסיה. בזמנו, המודעות למחלה הייתה נמוכה, ולקח זמן לסביבה שלי ולי להבין שבעצם אני אנורקטית. חוויית הנעורים שלי כללה חוויות קיצוניות שבחרתי לעבור מתוך חיפוש עצמי וטלטלת התבגרות, בעידן שבו יש התעסקות בלתי פוסקת בהגדרה של מה יפה ומה נכון. בעצם כל הזמן היה בי מין רצון בלתי פוסק להיות מושלמת, יפה יותר, ואתה לא שם לב שאתה פוגע בעצמך בדרך להשיג זאת".

למה בחרת לספר את סיפורך האישי ככה, על הבמה?

"בחרתי לספר את סיפורי על הבמה, כי זו בעצם הדרך היחידה שאני מכירה. הבמה וחדר החזרות הם הדבר החשוב ביותר עבורי. הקריירה שלי כשחקנית ויוצרת, מגיעה מתוך מקום תראפויטי לחלוטין, וממקום שמאמין כי ליצירה יש כוח גדול לשנות מציאות, ולחדור ללבם של אנשים. הכוונה שלי מאחורי ההצגה, הייתה להוריד את הסטריליזציה והמגע הבלתי אמצעי שקיים בעולם התיאטרון, ולנסות להשריש את ההבנה שתיאטרון, במיוחד בארץ, תפקידו לא רק לשעשע את הקהל, אלא גם לספק תוכן משמעותי הכולל בתוכו חוויית הנאה. אני לוקחת מאוד ברצינות את המקצוע שלי ואת הדרך שלי. יחד עם זאת אני מאמינה שתיאטרון הוא לכולם ולכן חייב להיות קומוניקטיבי".
 

יש דרך למנוע את האנורקסיה?

"למודעות והסברה לבני נוער יש חשיבות עליונה. היום, מתוך עבודתי כשחקנית ויוצרת, אני מעבירה סדנאות תיאטרון לבני נוער, ממקום שמאמין כי חובה להשריש בהם את האמונה שהם טובים כפי שהם, והצורך הזה לשפוט כל אדם סביבך, הוא פוגעני. זהו עידן שבו נערות ונערים נחשפים למודלי יופי בלתי אפשריים, שהפוטושופ והאנורקסיה הסמויה יוצרים, לכן אני מאוד מאמינה בחשיבות ובדרך שלי בפנייה אל הנוער". 
 

חזרת לא מזמן ממילאנו. מה עשית שם?

"נסעתי למילאנו כי ליהקו אותי לשחק באחד התפקידים הראשיים במחזה האחרון של המחזאי הגדול ביותר באיטליה, דריו פו. לא תאמין אבל נפגשתי איתו ושוחחנו רבות על ישראל. הפרמיירה הבינלאומית נערכה כחלק מאירועי פסטיבל 'אקספו' המפורסם. בהצגה לקחו חלק שחקנים, רקדנים ואקרובטים מארה"ב ומאיטליה, וכמובן שגם אני. ההצגה הייתה באיטלקית ובאנגלית, מה שנתן לי יתרון, כי אני דוברת איטלקית בסיסית בשל העובדה שסבתי הגיעה מאיטליה. העבודה על הפרמיירה ערכה כשנה וכרגע יש דיבורים על להמשיך את ההצגה בכל מיני מקומות שונים בעולם".
 

"רואים את הרגליים", 21.12, שני (היום), 20:00. 27.12, ראשון, 20:00. תיאטרון הבימה, תל אביב