ב-71’, בהיותו בן 37, כבר היה הרקדן והכוריאוגרף משה אפרתי בשיאו. עד אז הספיק להיות הרקדן הסולן של להקת “בת־שבע” ויצר לה יצירות מחול פורצות דרך, כמו “לפתח חטאת רובץ” ו”עין דור”. “אני רואה עתיד גדול לפני אפרתי, ולדעתי הוא הרקדן הישראלי שמציע משהו אינדיובידואלי”, הפליג בשבחו קלייר בארנס, המבקר הנודע של "ניו יורק טיימס”, והזמנות ליצירות מחול נותבו אליו מחו”ל.
אולם, אפרתי, לימים חתן פרס ישראל למחול, לא הסתחרר מכל אלה והעדיף לצאת לדרך משלו, כשבאותה שנה הנהיג חידוש בקנה מידה עולמי. להקת “דממה” שהקים הייתה להקת המחול הראשונה שבה חירשים. כעבור שלוש שנים, הרחיק לכת כשמיזג להקה זו עם להקתו השנייה, “להקת מחול אפרתי”, שכל רקדניה היו שומעים. “קול ודממה” קרא ללהקה המאוחדת, שהוקמה מתוך אידיאל ולא כדי לצוד כותרת.
“אם אני מוכיח שהמוגבלות הפיזית של הרקדנים החירשים היא חסרת משמעות, זה מראה שאין סוף ליכולת של כל אחד מאיתנו, ועם אמונה אפשר להשיג דברים שמעבר למצוי”, ביטא אותו אידיאל בראיון שהעניק לי בשנת 80’. “זה מדויק. כיום אני עומד מאחורי כל מילה, שאמרתי אז”, הוא אומר עכשיו. “רוח האדם היא מעל לכל מגבלה, ובלהקה שלנו התבטאה בכך שלא ניתן היה להבדיל בין הרקדנים השומעים לבין הרקדנים החירשים”.
היכן נמצא כעת אפרתי, שחגג בדצמבר את יום הולדתו ה־83 עם הבשורה שהוא נמנה עם הזוכים בפרס שרת התרבות לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין? הוא חי בדירה מוזיאונית בתל אביב, בין מזכרות המעידות על תהילת העבר לבין ציוריו, המסגירים את עיסוקו הנוכחי. אפרתי למד זה מכבר שעם תהילה לא הולכים למכולת. לדבריו, נאלץ למכור את דירתו ולשכור אותה מהרוכש, “כדי שיהיה לי ממה לחיות”.
“גם כיום אני משתדל ליהנות מהחיים, אם כי בצורה אחרת”, הוא מספר, “בדרכי נשארתי נאמן למחול, ובציורי האקריליק שלי יש הרבה תנועה, וגם מוטיבים מיצירות הכוריאוגרפיה שיצרתי בעבר. עם כל הכאב, זה מה שנשאר מהריקוד”.
שיטת המקל
אפרתי, יוצר עצמאי, החליט בשנת 2000 לפרוש מעיסוק באמנות המחול עם סגירת להקת “קול ודממה”, “מה שהיה בשבילי כמו ליפול לבור עמוק”. כעבור שנה עבר אירוע מוחי קטן, כהגדרתו, שאיים לשתק אותו. “רופאים השתגעו ממני איך זה פתאום חלף לי תוך שבועיים”, הוא מספר. “כשהתחלתי לצייר, לא נשאר זכר מהאירוע”.
הוא ירושלמי דור שישי. שורשיו בסרביה מצד אחד, וביוון ובתימן מצד שני. בהיותו תינוק נטש אביו את משפחתו, ואפרתי פגש אותו רק בהיותו על ערש-דווי. הוא בוגר בית הספר “תחכמוני”. אחיו לחמו במחתרות לפני קום המדינה, והוא החל בנעוריו לעסוק במחול ככלי ספורטיבי לפיתוח הגוף, “דבר לא שכיח באווירה המצ’ואיסטית של אז”. לאחר שירות צבאי בגולני, למד מחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.
מורתו שם, ולפני כן בנעוריו, הכוריאוגרפית הירושלמית חסיה לוי־אגרון, הייתה זו שהפגישה את אפרתי הצעיר עם מרתה גרהם, מי שכונתה “הכוהנת הגדולה של המחול המודרני”, בביקורה בארץ ב־57’. “גרהם עשתה רושם של מין אל כזה, טיפוס סמכותי וממגנט”, הוא מעיד. “לאחר שמרתה ראתה אותי רוקד, היא הזמינה אותי ללמוד אצלה בניו יורק. מכיוון שחסרו לי דולרים למימון כרטיס ההפלגה באונייה, זה חיכה חמש שנים”.
מהיכן קוששת את הכסף?
“מחפירת בורות לעמודי טלפון בהרי ירושלים, וגם הייתי פועל במחצבה. וכשהיה הכרטיס ביד, זאת הייתה מהפכה בחיי לעזוב לראשונה את ירושלים הדיכאונית והקרה דאז. מרתה הייתה בבית ספרה מעין מורת־על, שממנה למדתי המון וגם מאחרים. בניו יורק אף נחשפתי לתרבות האפרו־אמריקאית והושפעתי ממנה. גרתי שנה בהארלם, כשאף אחד לא העז להיכנס לשם, ומה שספגתי בכנסיות של השחורים בשכונה התבטא אחר כך בעבודות המחול שלי עם אווירת בתי הכנסת בירושלים, שבה גדלתי”.
אפרתי היה בניו יורק האיש הנכון במקום הנכון. כשהברונית בת־שבע דה רוטשילד באה אל גרהם וגייסה אותה להיות המנהלת האמנותית הראשונה של להקת “בת־שבע”, אפרתי למד בעודו שוהה בתפוח הגדול את תפקידי הסולו שלו ביצירות הבראשית של הלהקה החדשה.
מדוע בדרך אל “קול ודממה” נחפזת לעזוב בגיל צעיר את “בת־שבע”, להקה שבה היית במעמד של סולן וכוריאוגרף בכיר?
“זאת שאלה קשה שכולם שואלים אותי. אכן, הייתי עדיין צעיר, אבל הרגשתי שזה הזמן לעשות משהו אחר שרציתי לעשות. הרי את הקרדיט בעולם קיבלתי על להקת ‘קול ודממה’, שאיתה עשיתי המון סיורים מחו"ל”.
אגב כך הפסקת לרקוד. יש גיל שבו פג התוקף של רקדן?
“קריירה של רקדן לא נמשכת לנצח, ועליו לדעת לפרוש מהבמה בזמן. היא משהו שבא ונעלם, היה והתאדה, כשבהגיעו לגיל מסוים הבמה מקיאה אותו. מכל אמנויות הבמה זו אמנות הרגע, בניגוד לשחקנים ולזמרים. הם יכולים להמשיך להופיע אף בגיל מבוגר, לא כן לגבי הרקדן שהאמנות שלו מתבטאת בתנועה. לכן, אין מה לעשות נגד זה, כשהבמה שמורה לצעירים”.
בניגוד לדבריך, סיפרו על גרהם שהיא לא נפרדה מהבמה אפילו בהגיעה לשיבה טובה.
“איתה זה היה סיפור אחר. היא לא עלתה לבדה, אלא תמיד הייתה מוקפת בהרבה רקדנים מדהימים שהיו סביבה, ואז היא יכלה להתנועע על הבמה איך שרצתה גם כשהייתה שתויה. בגיל מאוחר, היא יותר טיילה על הבמה מאשר רקדה. היא יכלה להרשות לעצמה את זה, כי היא הייתה מרתה גרהם”.
את ההצלחה הייחודית עם הרקדנים החירשים קצר אפרתי באמצעות “שיטת הוויברציה” החדשנית שהמציא. “הגעתי לשיטה הזאת במקרה”, הוא משחזר, “כשרקדנית כבדת שמיעה שרקדה אצלי, סיפרה לי ששמעה את באך. זה הפליא אותי. הרי הם לא בדיוק שומעים. כשמיד קראתי לה בשמה, היא לא ענתה לי, ואז, כשהיא התרחקה מעט ודפקתי בטעות עם מקל על הבמה, ממרחק של 30 מטר, אולי אפילו 40, היא סובבה אלי את הראש. מכאן צמחה השיטה. למדתי מהרקדנים האלה לא פחות ממה שהם למדו ממני. הרקדנים החירשים הם פשוט פנומנים וחקיינים ממדרגה ראשונה. לדעתי, יש להם בתוכם מטען אדיר שאנחנו, השומעים, לא מכירים. הם מוכיחים שאפשר ליצור קשר בלי לדבר ודי בסימנים, במבט, או בתנועת ראש”.
אמרו עליך שלעתים היה נדמה שעשית כמעט הכל ב”קול ודממה”.
“מודה באשמה. לא רק שניהלתי את הלהקה, אף מעבר לצד האמנותי, אלא גם הייתי לא פעם התאורן, תכננתי חלק מהתלבושות, עבדתי על המוזיקה, כולל שימוש בקולות שלהם, מבלי שהם ישמעו אותם”.
אפרתי הפשיל שרוולים ב”קול ודממה”, גם בשל המצוקה ששררה בה. “אין ממה לשלם לרקדנים”, הוא סיפר לי בראיון בקיץ 86’. “הבנק כבר לא מוכן לשחרר כסף לקיום שלנו. כבר קרה שהוצאתי ללהקה צ’קים מהחשבון הפרטי שלי”.
ההתמסרות שלך ל”קול ודממה” עלתה לך בקריירה הבינלאומית. איך אמרת לי לפני שנים? “אני מוצף בהזמנות לעבודות כוריאוגרפיה בעולם, אבל מעדיף להשקיע את הכישרון בלהקה שלי ולא לפזר אותו”.
“כך אמרתי, כי מבחינה מצפונית הרגשתי מחויב ללהקה שהקמתי. ‘איך אעזוב את האנשים שלי?’, שאלתי כשקיבלתי הצעה מאוד מפתה לפעול באנטוורפן שבבלגיה. הרי בין רקדנים אלה היו כאלה שעזבו מקומות אחרים ובאו אלי. ולא שלא פעלתי באירופה; עשיתי לבלגים שתי יצירות, שלוש יצירות לגרמנים בבית האופרה בברלין, ושלוש יצירות גם לצרפתים. זה הספיק לי”.
האהבה לבת החורגת
שלוש פעמים התחתן אפרתי והתגרש. שנתיים היה נשוי לתמר גוטשלק, פסיכולוגית במקצועה. כנ”ל לאביבה פז, הרקדנית שהייתה לה קריירה בינלאומית כזמרת. בנם המשותף, דן, הוא בנו היחיד של אפרתי. אחריהן היה נשוי שנים רבות לאסתי נדלר, מי שרקדה כמוהו בלהקת “בת־שבע”, ועמה שיתף פעולה ממושכות במישור המקצועי בלהקת “קול ודממה”.
לכאורה, שיא הקריירה של אפרתי היה בזכייה בפרס ישראל ב־96’, השנה שבה התכבד בפרס גם המחזאי נסים אלוני. לדבריו, כשהתקשרה אליו שרת המדע והאמנויות דאז שולמית אלוני כדי לבשר לו על הזכייה, לא יצא מגדרו. “בשבילי פרסים הם עוד מחיאות כפיים”, אמר.
לטענת אפרתי עטור הפרסים, התרגש לא פחות, ואולי יותר, כשזכה בפרס אייזיק שטרן עבור תרומתו לעיצוב המחול בישראל. “אתה יודע מה זה היה בשבילי, כשהכנר הגדול הזה בא לנגן לכבודי?”, הוא שואל ונשמע נפעם.
פרסים הוענקו לאפרתי גם על הקו הישראלי־יהודי, שעבר כחוט השני ברבות מיצירותיו, ובהן “קאמינה־אי־טורנה” ו”מיתוס”. זאת, כשלפי עדותו ביצירותיו הקפיד לא להיות תקוע בעבר: “כשיצאתי עם ‘עין־דור’, יצירה שהתבססה על הסיפור התנ”כי של שאול המלך ובעלת האוב, השתדלתי לתת לה אינטרפרטציה עדכנית”.
איך אתה רואה את המחול בישראל של שנות האלפיים?
“ממשיכים לעשות מחול בארץ וטוב שעושים, אם כי כמו בזמני חסרים תקציבים. מהבחינה הזו אמנות המחול הייתה ונשארה בת חורגת של אמנויות הבמה”.
ומילה אחרונה על הפרס על שם אריק איינשטיין: משה אפרתי רואה בכך סגירת מעגל עם הלהקה שממנה זינק לקריירה העשירה שלו. “לא ביקשתי לעצמי את הפרס הזה”, הוא מבהיר. “כשמלהקת ‘בת־שבע’ הציעו אותי, אמרתי תחילה ‘לא רוצה’, אבל במחשבה שנייה אמרתי שאם הפרס נושא את שמו של אריק איינשטיין, זמר שאהבתי לשמוע אותו, לא מסרבים”.