"בתיאטרון יש אמרה כזו שאם כל מה שיש על הבמה זה שולחן ושני כיסאות, הולכת להיות הצגה משעממת", מתריע בהומור ישראל (סשה) דמידוב, כוכב תיאטרון גשר. בנו, דניאל, צוחק גם כן. "אבל בהצגה לא יהיו צחוקים", הם מבטיחים. דמידוב ודמידוב. אב ובנו בהצגה אחת. כמו לפני שנתיים, בהצגת "קדוש מעונה" במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של יפו, הם חוזרים לאותה מסגרת בשישי־שבת השבוע, והפעם בהצגה "מוצרט וסליירי" מאת אלכסנדר פושקין ובבימויו של יונתן אסתרקין.

זה יהיה קונצרט־משחק, הם רומזים. דמידוב האב, פיטר פן הנצחי של התיאטרון הישראלי, כבר בן 61 (לא להאמין), קופץ מאולם הבית של גשר לאולם "התיבה" המוזיקלי הסמוך של אנסמבל המאה ה־21, כדי לחזור ולשתף בו פעולה עם בנו, שבגיל 29 מנבאים לו גדולות. וזאת, עם כל האהבה ביניהם, דווקא בהצגה המביאה לבמה את אחת היריבויות המרות ביותר של עולם המוזיקה כל הזמנים, שעליה הם מספרים בראיון משותף.

"מוצרט וסליירי" עוסקת ביחסי קנאה-הערצה בין אנטוניו סליירי, מלחין החצר האיטלקי של הקיסר, לבין הגדול מכולם, וולפגנג אמדאוס מוצרט. עד היום אופפת עננה של מסתורין את דמותו המורכבת של סליירי, שאגב, היה מלחין לא רע. "יש שמועות שסליירי שם את הרעל בכוס של מוצרט", אומר סשה, "כלומר, עלי להרעיל את הבן שלי. מזל, שאנחנו, השחקנים, יודעים לעשות הפרדה".

סשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשור סשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשור

אתה מצליח להבין את סליירי?
"בהחלט. זה איש שמשיג את המעמד שלו בעבודה קשה ופתאום מופיע מולו איזה בחורצ'יק שקוראים לו מוצרט, מתהולל צעיר כזה, שבלי כל מאמץ נופלים עליו מהשמיים תווים מופלאים. איך אפשר לא לקנא? בקיצור, בן אדם לא כל כך סימפטי, אבל בן אדם".

דניאל: "כשאני יוצא קצת מהדמות של מוצרט, שהוא מעין אלוהים בתחום הזה, אני דווקא מבין את סליירי. כולנו במידה כזאת או אחרת סליירי. אנחנו מנסים להשיג דברים וברוב הפעמים זה לא ממש הולך לנו, חוץ מאי אלה רגעי אושר מזוקקים, שהם רגעי מוצרט כאלה".

סשה: "אושר כזה יש לנו לשחק שוב ביחד. למעשה, נשאר לנו טעם של עוד מההצגה הקודמת, 'קדוש מעונה', שם שיחקנו כומר ואחד התלמידים שלו. סבטה (סבטלנה דמידוב – יב"א), אשתי ואמא של דניאל, שיחקה את אמא שלו. לא הצענו שנשחק שוב יחד. אנחנו, דמידוב, לא נדחפים. זה היה הרעיון של רועי חן, מתרגם המחזה, להביא את דניאל. שמחתי לא רק מפני שהוא הבן שלי, אלא כי הוא באמת שחקן טוב".

דניאל: "נראה לי שהפעם אני בא יותר מוכן מאשר כששיחקתי לפני שנתיים עם אמא ואבא, ואנימבין את היותי ממשיך דרכם בתיאטרון, שגדלתי בו כילד ובמובנים מסוימים היה בשבילי כמו בייביסיטר".

סשה: "זה לא במקרה. כשהיית קטן, אמא ואני היינו לבד בארץ, וכשהיו חזרות או הצגות לא הייתה ברירה, אלא לקחת אותך איתנו, כשלזכותך אפשר להגיד שלא עשית שטויות ולא הפרעת לנו. היינו שמים לך וידיאו מכל מיני הצגות של גשר, שאותן ראית בלי סוף, לא סרטי אנימציה כמו ילדים אחרים. עכשיו אתה, התינוק הזה, משחק בהבימה".

דניאל: "נכון, אני משחק בהבימה בהצגה 'התקווה' של רוני פינקוביץ'. בחלק הראשון, בסיפור אהבה שלא מתממש, אני משחק גוי אוקראיני. בחלק השני אני קיבוצניק צבר בשנות ה־40 שלו, אחד מאנשי האדמה שחרשו את הארץ הזאת וייבשו את הביצות. נהדר לשחק שם עם שחקנים כמו גבי עמרני ורבקה גור, אמנון וולף, ריקי בליך ותומר שרון. טוב לי איתם".

סשה ודניאל דמידוב. צלם : יונתן אסתרקיןסשה ודניאל דמידוב. צלם : יונתן אסתרקין

תמשיך שם, או אולי תיקלט באופן טבעי בגשר?
"אני אוהב את המצב הנוכחי כמי שרוקד על כמה חתונות, לאחר שבין לבין גם שיחקתי באנסמבל 'עתים' של הקאמרי. הרי בסופו של דבר יהיה מי שייקח אותי. ככל שמקבלים אותי בהבימה באהבה גדולה, גשר תמיד בלב שלי. כעת, כשאין לי בחירה קונקרטית. היכן שייתנו לי לפרוח, אשמח".

סשה: "אני אומר לדניאל שבתור מי שמתחיל את הקריירה שלו, הוא צריך להיות פתוח לכולם. כשחקן של גשר, ברור איפה הייתי רוצה שדניאל ישחק".

היה לך מובן מאליו שדניאל ילך בעקבותיך?
"עד שראיתי את דניאל בבחינת הכניסה לסטודיו יורם לוינשטיין, בכלל לא הייתי בטוח שהוא שחקן. הוא הפתיע אותי באותה בחינה. וכשראיתי אותו שם בהצגת 'קליגולה', היה תענוג לראות אותו והבנתי שיש אצלנו במשפחה עוד שחקן מקצוען".

לקח לך זמן לגלות את דניאל.
"לא במקרה", דניאל מתנדב להשיב במקום אביו. "הייתי ילד ביישן ומופנם. זאת אחת הסיבות שאבא לא כל כך ראה את השחקן הנוסף במשפחה. כשהיינו נפגשים עם שחקנים של גשר, מרוב בושה הייתי בורח ומתחבא מאחורי ההורים שלי.

"תמיד רציתי להיות שחקן כמותם, עם כל השוני ביניהם, כשלעומת הרוגע שאבא מביא לבמה, אמא היא תזזיתית וקופצנית. מעניין לי למצוא בי כל מיני פרגמנטים מהם".

רצית להיות כמותם?
"רציתי קודם כל להיות אני ולבטא את מה שקיבלתי מהם בצורה הכי טובה שאני יכול. העיקר שזה אצלי בדם".

סשה: "אף פעם לא דחפנו את דניאל להיות שחקן, אפילו לא בדיוק עודדנו אותו. אני לא חושב ששחקן זה המקצוע הכי טוב בעולם. ציפיתי שלילדים שלנו יהיה מקצוע יותר נורמלי, יותר מאוזן. שחקן הרי רגע שמח יותר מדי ורגע עצוב יותר מדי, והוא צריך לדעת לנגן על כמה שיותר מנענעים בפסנתר של המשחק. אבל אם לדניאל, שגדל בגשר, היה ממי ללמוד, בילדות שלי בכלל לא חשבתי שאהיה שחקן. אם כבר, הייתי אז זמר רוק".

סשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשור סשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשור

משהו חדש

דניאל (29), הגיל שבו היה שרוי אביו במהפך בחייו הצעירים, כשהגיע ללימודי משחק עם תואר של מהנדס בניין, כפי שרצו הוריו, ואחרי שירות בן שנתיים בצבא ברית המועצות. הוא כמעט צבר - בגיל שנה עלה ארצה; כמעט נטול מבטא רוסי; מתנסח ברהיטות; ודומה מאוד לאמו. כמו לאביו, הייתה לו אפשרות אחרת, לאחר שבתיכון למד במגמת מדעים.

"גדלתי על מחשבים", הוא מעיד, "לא היה חסר הרבה כדי שאלך ללמוד הנדסת תוכנה, אבל עניין המשחק לא הרפה ממני. כשהייתי בטיול בדרום אמריקה, הגעתי להחלטה שאני חייב לבדוק את הדבר הזה, ללמוד משחק ולראות איך זה עובד. וזה עובד, עובדה. אבל לא נפרדתי לגמרי מהעניין ההוא, וכדי להשלים הכנסה, אני מעביר שיעורים פרטיים במתמטיקה".

איך זה לגדול לצד אבא כוכב?
"אני זוכר את עצמי מגיע לסטודיו יורם לוינשטיין, בית הספר למשחק הכי טוב בארץ. מקריאים את השמות וכשמגיעים לשם דניאל דמידוב, יורם שואל: 'אתה האח של?'. ככה זה, כשאבא נראה תמיד בן 30. וכשאני מתקן אותו, שזה אבא שלי, כל הפרצופים נתקעים בי. מאותו רגע הייתי מסומן, מה שדרבן אותי להוכיח את עצמי ובזכותי".

סשה: "לזכותו של דניאל ייאמר שהוא הצליח לסגל לעצמו צבע משחק ופנים משלו. בכך הוא לא דומה לי, גם לא לאמא סבטה. זה משמח אותנו שהוא מביא משהו חדש, לא בדיוק כמונו".

אם כבר מדברים על דמיון והשפעה, כמי שעוסק יותר מ־20 שנה בקבלה, האם ניסית למשוך לשם את דניאל?
"לא הייתי צריך למשוך. דניאל בא לשם מרצונו, אבל לא בקצב שלי, כמי שנמצא כבר 27 שנה בעניין הקבלה. עד היום יש הרבה לילות שבהם אני יוצא לשיעור קבלה בבני ברק בשתיים בלילה וחוזר הביתה אחרי שש בבוקר. השיעורים האלה הם הכל בשבילי. כל מה שאני עושה, הן בתיאטרון, הן בחיים עצמם, זה בא אצלי מההסתכלות על המציאות שקיבלתי בקבלה".

דניאל: "זה מושך אותי, זה משהו שנותן לי משמעות בחיים. אם אני בן אדם חזק, זה במידה רבה בזכות מה שקיבלתי בקבלה וזה בשונה מאי אלה חבר'ה שאני מכיר, ובלי זה הם מאבדים את עצמם".

סשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשורסשה ודניאל דמידוב. צלם : אריאל בשור

החיים תותים

לדמידוב האב יש עוד שלושה בנים: גיא, תלמיד שנה ב' בסטודיו יורם לוינשטיין, שאליו הגיע בעקבות דניאל; עמנואל, הקולנוען של המשפחה, לומד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב ו"כל המשפחה כבר שיחקה בסרטים הקצרים שלו"; ויבגני בן ה־32, בנו מנישואים קודמים, איש עסקים במוסקבה. "יבגני מאוד רציני ויציב", מציין סשה.

יבגני שם והם כאן. "אני לא יכול להגיד שהיינו בברית המועצות משפחה ציונית, אבל היינו משפחה מאוד יהודית", סשה אומר בכנות. "נתקלנו בתופעות אנטישמיות, וכשהיו שם מכות בצבא, הרבצתי חזרה. זה משהו רגיש אצלנו. סבא שלי, אבא של אבא, נרצח על ידי משטר סטלין בשנות ה־30, וזה לאחר שהיה קומוניסט 'טוב', שגם נלחם במלחמת העולם הראשונה והיה פעיל במהפכה הבולשביקית. לעומתו, אני הייתי בכיוון אחר. ברוסיה של אז אהבתי מוזיקה מערבית, בעיקר אמריקאית, ורציתי להיות היפי".

דניאל מתחבר לסיפור המשפחתי ולסבא רבא שלו, שגם אביו לא הכיר. בכתובת המייל שלו אין זכר לדמידוב. הלפרין, הוא כותב ונאחז בשם היהודי המקורי, שהוחלף ברדיפות של אז. "מבחינתי, זה סיפור שקשה לי להתכחש", כך אומר דניאל.

כעת שומע דניאל מאביו כיצד לאחר לימודיו באקדמיה "גיטיס" במוסקבה וההצגות שבהן שיחק בתיאטרון "מאיאקובסקי" בעיר, הוא וסבטה ארזו ב־90' את עוללם בן השנה ועלו עמו ארצה. "היה פיתוי לעבור לארצות הברית", מודה סשה, "אבל העדפנו לעלות לארץ בעקבות המורה שלנו באקדמיה, יבגני אריה. באנו מהשלג ומהקור אל השמש הישראלית, והיה מאוד נעים למרות כל הקשיים, כשסבטה עבדה בהתחלה בניקיון בבתים ואני קטפתי תותים כדי להתפרנס".

דניאל איננו מסתיר את התפעלותו מדברי אביו. "זה לא פשוט כפי שזה נשמע", הוא סבור. "בעיניי זה דבר מדהים, כששחקן מעז לעזוב את המקום שבו גדל ועובר לשחק במדינה אחרת בשפה אחרת. אם חושבים על זה לעומק, זה דבר מטורף שספק אם הדור שלי מבין אותו. הם באו להקים תיאטרון במדינת היהודים, שבו שיחקו בעברית שבהתחלה בכלל לא הבינו אותה וכתבו אותה באותיות רוסיות. כשדבר כזה קורה, זה לדעתי רגע בהיסטוריה שאין כמוהו".

סשה בתיאטרון גשר מראשיתו, למן היותו אלפרד בהצגת הפתיחה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד, "שם שיחקתי בבגדי אישה תפקיד דרמטי ומצחיק". מאז אי אפשר לתאר את תיאטרון גשר בלי ישראל-סשה דמידוב, שכיכב ברוב הצגותיו.

מבין שלל תפקידיו, הוא דולה את הרוזן מישקין ב"האידיוט" של דוסטויבסקי את יוסי ב"כפר" של סובול, תפקידים מראשית הדרך שמהם הוא מנתר בקלילות אל דון קיחוטה, אחד מחמשת התפקידים, שביניהם הוא מתמרן בימים אלה בווירטואוזיות דמידובית טיפוסית, בהצגה, שרועי חן כתב בהשראת סרוונטס.

סשה דמידוב ב"כפר". צלם : דניאל קמינסקיסשה דמידוב ב"כפר". צלם : דניאל קמינסקי

במקביל, לצד סליירי, הוא מגלם את מאירל בהצגה "קיץ במריאנבד", המועלית על פי שלום עליכם, כשבתפקיד חנצ'ה, זוגתו, משחקת סבטה שלו, ולצד הופעתו כניקולאי קירסאנוב בהצגה "אבות ובנים" מאת איוואן טורגנייב. אלה מצטרפים, כמובן, אל יוסי הטמבל, תפקיד ששיחק כבר לפני יותר מ־20 שנה. "זה אחד היתרונות הגדולים שיש לשחקן, שהוא יכול להיכנס למצבים שבמציאות הוא לא יכול להיכנס אליהם", הוא מציין, "כך, אחרי גיל 60 אני משחק את הילד. בכל זאת, יש גבול למספר ההצגות ששחקן יכול לקפוץ ביניהן. אצלי הגבול עובר היכן שזה עלול לפגוע באיכות המשחק שלי. אני מאמין שלא נולדנו בשביל לעבוד הרבה".

דניאל מקשיב בקשב רב לדברי אביו ומגיב: "אני מתפעל מאיך שאבא קופץ כאילו עם אבקת פלאים מדמות לדמות ושואף להגיע גם לכך, בפרט שכמות התפקידים לא פוגעת באיכות המשחק, והניואנסים ביניהם לא הולכים לאיבוד. הרי יש מעט שחקנים בארץ שמסוגלים לקפוץ בין דמויות כה שונות. הלוואי שגם אני אעשה את זה".


לנצח בן 30

לאור כל האמור לעיל, מדהים לגלות ששחקן בשיעור קומה כשל סשה דמידוב זכה עד כה בפרס התיאטרון רק פעם אחת בלבד, ב־96', על משחקו ב"כפר", וזאת בשנה הראשונה של הפרס. כשהוא נשאל על היעדרות תיאטרונו זה שנים מהפרס, הוא נהפך לדיפלומט. "אני לא כל כך בעניינים האלה", הוא מבהיר, "פרסים הם חלק מהחיים שלנו כשחקנים, אבל הם לא כל החיים".

מצנפת הדיפלומט נותרת על קודקודו גם כשהוא נשאל מהו תפקיד חלומותיו. "אם אני חולם על איזשהו תפקיד, כנראה זה במחזה שעוד לא נכתב", הוא משיב.
"לי יש רשימה ארוכה", מגיב דניאל, "כמה שזה לא יישמע מפתיע, המלט של שייקספיר הוא חלום חיי".

סשה?
"אני אף פעם לא שיחקתי את המלט, רק כתרגיל של שתי דקות בבית הספר למשחק במוסקבה".

אתה בגשר לנצח?
"היו אצלנו מצבים שבהם חשבתי שאולי כדאי לי ללכת למקום אחר, אבל העדפתי להישאר בגשר עם יבגני אריה. עם זאת, ככל שאנחנו מבינים אחד את השני, אני לא סוגר את עצמי במקום אחד ופתוח להצעות".

דמידוב האב הוא בין השחקנים שלא משנה מה שיעשו בטלוויזיה ובקולנוע, תמיד יזוהו לפני הכל עם התיאטרון. "לקשר הישיר עם הקהל אין תחליף ויש בו איזה קסם", הוא אומר, "עם זאת, אני אוהב הופעות בקולנוע ובטלוויזיה, אם כי לי חשוב מהו החומר, מה אני צריך לעשות שם, איזה תפקיד ומי הבמאי. הצעות של תפקידי סטיגמות של רוסים וכדומה דחיתי לא פעם".



דניאל: "היום הכל מתחבר חזק ושחקנים חייבים לעשות הכל מהכל. אישית, אני מאוד אוהב תיאטרון, עם החיות שעל הבמה ועם התגובות המיידיות של הקהל. בעיניי זה דבר מדהים. עם זאת, מעניינת אותי ההופעה מול מצלמות".

סשה: "אני אוהב לראות קולנוע, אבל לא משהו שטחי שראינו מיליון פעם, אלא סרטים עם משמעות. כמי שהיה זמר רוק, אני מאוד אוהב מוזיקה קלאסית, רצוי שוסטקוביץ' או בטהובן, שאני לא יכול להתנתק מהרביעיות האחרונות שלו".

אולי תופתעו להיוודע לאן נוהה לבו של דניאל מחוץ לקריירה. "אני נורא אוהב היסטוריה וארכיאולוגיה", הוא משתף, "וקורא המון בנושאים האלה. זה ממלא אותי, אני לא יודע להסביר עד כמה. אם לא הייתי שחקן, אולי הייתי ארכיאולוג".

מעבר לכך, דניאל נטוע בהווה. "יש לי חברה מקסימה", הוא מגלה, "שמה עמנואל, והיא לומדת קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. ככה זה במשפחה שלנו - לאן שלא פונים, נתקלים באמנות".

אתה מתעניין בפוליטיקה?
"בטח, מאוד. אני יודע שאנחנו בסיטואציה לא פשוטה. אם נצטרך לפנות שטחים כמו אלה שנמצאים בגדה המערבית, נמצא את עצמנו בסיכון מטורף. לך תדע איזה שלטון ישתלט שם, ואנחנו בגוש דן נמצא את עצמנו תחת איום של טילים".

סשה: "פוליטיקה זה משהו שלא קשור אלי. איך אומרים? - מפלגה אחרת".

עד מתי תשחק בני 30?
(צוחק): "כשהייתי צעיר וראיתי שחקנים בני 60, חשבתי שיש להם משהו שאני לא מבין מהו. עכשיו, כשאני מעבר ל־60, אני מבין, אבל עדיין לא אסרב לשחק בתפקידי צעירים. אם קיבלתי את המתנה הזאת, למה לוותר עליה?"