חג הסוכות, על שלל האושפיזין שבו, מסמל בין היתר אחדות. במרכז לתיאטרון עכו לא זקוקים לחג כזה או אחר כדי לחוש מאוחדים. מיום היווסדו של התיאטרון בדצמבר 1984 עובדים בו יהודים וערבים, שהפכו למשפחה אחת.

בימים אלה מסתיימת עבודת השיקום של המרכז, לאחר שבמהלך המהומות שהתרחשו בחודש מאי הוא הוצת בידי פורעים ערבים. רגע לפני שישתתפו בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, מנהל המרכז ושניים משחקניו מספרים בשיחה גלויה על החזרה לשגרה לאחר הטראומה שחוו, וכיצד הם מצליחים במה שלדבריהם הפוליטיקאים כשלו בו.

"המרכז לתיאטרון עכו נוסד על ידי הבמאים דודו מעין ושולי כהן ואנחנו הצטרפנו. אני עצמי התחלתי כשחקן", מספר מוני יוסף, 64, מנכ"ל המרכז. שנים רבות הוא גר בעכו, וכיום מחלק את זמנו בין עכו לקיבוץ תובל שבגליל העליון. "עובדים פה כ־40 שחקנים, חלקם קבועים וחלקם פרילנסרים, ובהם יהודים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים ודרוזים. אנחנו תיאטרון שעובדים בו יהודים וערבים, אנחנו לא תיאטרון יהודי־ערבי", הוא אומר.

הסמנטיקה מאוד חשובה להם. "מבחינתי אני לא חושב על המילה דו־קיום, אני לא סובל אותה בכלל", אומר השחקן מייסרה מסרי, 51, יליד ותושב עכו. "אנחנו בני אדם ואני בא למקום שעובדים בו בני אדם. המילה דו־קיום נותנת לי הרגשה שיש מאבק בין אנשים, שיש כמה סוגים. אנחנו סוג אחד, אנחנו בני אדם, אנחנו אחד, לא דוּ".

השחקנית מריה רוזנפלד, 35, מתגוררת בעכו משנת 2009 וארבע שנים לאחר מכן הצטרפה לשורות התיאטרון. "הגעתי למרכז תרבות שעובדים בו כולם", היא מספרת. "זה אולי מנותק מהמציאות הישראלית, אבל אין פה הגדרות של ערבים ויהודים ו'בוא נעשה משהו ביחד'. אנחנו קבוצת אנשים שרוצים ליצור. אנחנו כן מדברים על נושאים פוליטיים, יש בינינו שיח ויש לנו גם שיחות על החיים האישיים. זו חברות אמיתית שנוצרה בינינו. זה ללכת לאירועים משמחים האחד של השני, זה לתמוך אחד בשני בעת הצורך".

"אנחנו חיים פה ביחד כקיום", מבהיר יוסף. "מה שמאחד אותנו זה התיאטרון ונוצרו בתיאטרון חברויות בין משפחות. אנחנו משפחה, הולכים יחד לים, למסעדה, וזה בעצם הקיום. העובדה שאנשים רואים אותנו כדוגמה זה מצוין, אבל אנחנו עובדים ועושים את התיאטרון שלנו במסירות מתוך אמונה באדם עצמו ובאומנות שלנו. כשאתה מכיר את האדם אתה לא יכול לשנוא אותו. כשאתה לא מכיר אתה מפחד מהשונה, מהאחר. ביצירות שלנו אנחנו מתעסקים עם חומרים אישיים של שחקנים, ולכן אתה גם רואה שלכל אחד יש את החבילה שלו. כל אחד פותח את עצמו ואתה לא יהודי או ערבי, אלא בן אדם".

בכל זאת, לא בכל מקום זה מצליח.
רוזנפלד: "העניין הוא החברויות שנוצרות מעבר לשעות העבודה, השיח המעמיק שנוצר בין אדם לאדם. זה להכיר לעומק את האדם שעומד מולך, לא רק לדבר איתו על הנושא הפוליטי, אלא ליצור חברות".

יוסף: "מילת המפתח היא כבוד הדדי וקבלה. אם אתה מכבד את החבר שלך אתה מקבל אותו גם אם הדעות שלכם שונות. הסוד הוא לכבד. אני גם אשמח אם לא ישוו אותנו בדרך כלשהי לפוליטיקאים, שאני לא מאמין להם. האינטרס של רבים מהם הוא לגרום לנו לריב אחד עם השני, זה הקיום שלהם".

"הלב שלנו השתקם"

ב־14 במאי, במהלך מהומות קשות ואירועים אלימים שפרצו במספר ערים מעורבות במדינה, שבהם היו מעורבים ערבים ויהודים, נשרפו חלקים מהמרכז לתיאטרון עכו על ידי פורעים ערבים. בין היתר עלו באש מחסן התיאטרון ומשרדו של יוסף. "אנחנו, אנשי התיאטרון, היינו כגוף אחד. עמדנו ביחד לעבור את המתקפה הזאת ועברנו אותה", מתאר מסרי. "באותם הימים דאגנו להיות נוכחים בתיאטרון ומסביב לו כדי לשמור עליו. כשהאש בתיאטרון התחילה לעלות הצלחנו לעצור את המשך שריפתו".

איך הרגשת לנוכח העובדה שהתיאטרון הוצת על ידי בני המגזר שלך?
מסרי: "99% מתושבי עכו לא עשו את זה ולא רצו שהתיאטרון יישרף. ההתססה הייתה מחוץ לעכו ומי שהצית עשה זאת לא בגלל לאומנות, אלא בגלל הסתה מבחוץ, כדי לזעזע את הקשר בין ערבים ויהודים ולהחזיר את כל הדברים הרעים של שנאה.

"הסיבה הראשונה מבחינתי לכך הייתה הפוליטיקאים מכל הצדדים - הערבים, היהודים, החרדים, הרוסים - שמסיתים ומדליקים את העם כל אחד מצדו. הייתי מבין הראשונים שהגיעו לתיאטרון כדי לטפל בנושא השריפה ועמדתי שם בגאווה. לא כל עכו ולא כל הערבים שרפו את התיאטרון. מי ששרפו הם פושעים מבחינתי. יש אנשים לא טובים מהמגזר הערבי והיהודי. באותם הימים גם יהודים נכנסו לעכו והחלו לסכסך בין יהודים וערבים".

"כשהם שרפו את התיאטרון הם בעצם שרפו את הבית שלי, של מייסרה, של מריה ושל תושבי עכו", אומר יוסף. "מעבר להצגות, מגיעים לתיאטרון ילדים ערבים מהעיר העתיקה, נשים מבוגרות שחלקן אולי סבתות של חלק ממי שעשו את זה, וזה הדבר הנוראי שהיה. זה היה סכין בלב, הרגשנו סוג של בגידה".

איך ממשיכים הלאה מהנקודה הזאת?
יוסף: "שבועיים בכינו על המצב ואז התחלנו להסתובב בעכו, קיבלנו אהבה מבחוץ, כולם הרגישו אשמים ואמרו שהם נגד מה שקרה. עשינו גיוס המונים לצורך שיקום המקום. מלבד הקירות נשרף גם ציוד בעשרות אלפי שקלים. בגלל הקורונה קנינו ציוד לשידור מקוון, עשינו למשל פסטיבל שצפו בו 70 אלף איש מכל העולם, כולל סוריה, מצרים ומרוקו. הציוד הזה נשרף. ציוד חדש אפשר כמובן לקנות, וגם הלב שלנו השתקם".

איך משקמים את הלב?
רוזנפלד: "כשהתחילו הפרעות בלוד אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה יגיע לעכו. הרגשתי הכי מוגנת שיש, כל כך בחממה, בתיאטרון. כשהדברים התחילו לבעבע זה קצת הכניס אותנו להלם. זה היה שוק שאלה היו תושבי העיר, הייתה פגיעה באמון.

פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2021, מתוך ההצגה חוואג'ה ביאליק (צילום: אושרי כהן)פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2021, מתוך ההצגה חוואג'ה ביאליק (צילום: אושרי כהן)


"לאחר המהומות, בפעמים הראשונות שהגעתי לעיר העתיקה, הייתה איזו תחושה של חשש, תחושה לא נעימה. הייתה מתיחות, כי זה היה לא צפוי מבחינתי וגם לא מבחינת סביבת האנשים שאני נמצאת בה. אבל באים לתיאטרון, מתחילים לשוחח, לא מפחדים לגעת בפצעים, כל אחד שופך את הלב. משני הצדדים הרגשתי תחושה ראשונית של גישוש, איזה מקום של חוסר נעימות. זה אילץ אותנו לדון במי היו הפורעים, מי מתויג איתם, מה המניע. זה הכריח אותנו להתמודד עם שאלות לא פשוטות".

רוזנפלד מספרת שבתקופה שבה אירעו הפרעות הם היו אמורים לעבוד על שתי הצגות. "חזרנו לעבוד על ההצגה שמייסרה ביים וזה אילץ אותנו להיפגש", היא אומרת. "זה נורא קל שכל אחד יישאר בפינה שלו וליצור את הנפרדות, אבל מפני שזה מקום של עבודה משותפת זה יצר מפגש ושיח, וזה המקום לשיקום. ברגע שכל אחד מציג את הצד שלו יותר מבינים אחד את השני".

"חזרנו לחיים, חזרנו להופיע", מחייך יוסף.

פשוט לחיות

מחר (21 בספטמבר) ייפתח פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, שיחגוג את שנתו ה־42 ויתקיים בחול המועד סוכות. במהלך ימי הפסטיבל יתקיימו ברחבי עכו למעלה מ־30 מופעים, מיצגים, מופעי מוזיקה ומחול, תיאטרון רחוב, מופעי קרקס ולהטוטנות ומופעים לכל המשפחה. בין המשתתפים בפסטיבל יהיה גם המרכז לתיאטרון עכו, שיציג במהלכו שלוש הצגות: "חתולה על פח לוהטת", "חוואג'ה ביאליק" ו"נמל הבית".
ההכנות לפסטיבל בתקופת אי־ודאות, של דיבורים על סגר באוויר, לא היו פשוטות. "בעצם כמעט עד הרגע האחרון לא ידענו באיזו מתכונת יתקיים הפסטיבל", אומר יוסף. "מייסרה הוא חבר זו השנה הרביעית בוועדה האומנותית של הפסטיבל ואני מנהל את התחום הבינלאומי. מבחינת ההכנות היה מסתכל שלא ברור מה הולך לקרות, אבל פסטיבל עכו זה האירוע התרבותי הגדול ביותר בעולם התיאטרון הישראלי, החשיבות שלו היא ענקית ואי אפשר לוותר עליו".

"הפסטיבל", מוסיפה רוזנפלד, "גם מאפשר לגעת בדברים, בפצעים, בדברים הלא נעימים, בנקודות הרגישות, לגעת בדבר האמיתי - ולכן יש בו חשיבות מאוד גדולה. כולנו ממש מתרגשים לקראתו".

מסרי מזכיר ש"בשנה שעברה, בגלל הנחיות הקורונה, עשינו את הפסטיבל באופן מקוון. גם השנה נערכנו לשני התרחישים. אגב, בקורונה, שהיא דבר איום ונורא, אנו רואים שאנחנו מתאחדים כעם אחד - לא כיהודים וערבים - נגד המגיפה. הקורונה לא מבחינה בין יהודי וערבי, וכשאת שמה מסיכה על הפנים לא יודעים מי את בכלל. זו דוגמה לכך שיש משהו נוראי שיכול לזעזע את כולנו, ולכן כולם צריכים להתאחד כבני אדם".

אתה מאמין שזה אכן יקרה?
"אחת ההצגות שלנו היא 'הערבי האחרון', שבה אני אומר שגם אם כל הערבים ייצאו מהארץ, הבעיה של האפליה והגזענות לא תיפתר, כי הבעיה היא בגלל מי שמחוקק את החוקים בכנסת. הבעיה היא בחוקים שמכניסים לנו, לא בין האנשים עצמם. גם אם אנחנו נצא מפה, הבעיות שקשורות לנושא של גזענות לא ייגמרו, כי פוליטיקאים רוצים שיהיה מתח. אם לא יהיה מתח לא תהיה להם זכות קיום".

"יש איזושהי יהירות או קיצוניות מצד פוליטיקאים", אומרת רוזנפלד. "זה או לנסות לפלג, או להתעלם מהבעיה - ואז נוצר הרבה תסכול ולא מקשיבים באמת אחד לשני ואין באמת שיח אמיתי. זה בא לידי ביטוי גם בהתפרעויות הקיצוניות שהתרחשו בחודש מאי, שהן תוצר של חוסר התייחסות. כשאין מחשבה נוצר איזשהו תסכול, והכל גם מגיע מהשיח הפוליטי, שמשמש דוגמה לא טובה לשיח הציבורי".

"הבעיה היא לא אנחנו, לא אני ואת, מוני ומריה", מוסיף מסרי. "אנחנו לא סתם מדינה, אנחנו מדינה בעייתית שרוצה כל יום להפריד בין האזרחים, לומר 'זה יהודי, זה ערבי'. אני לא מרגיש את זה במדינות אחרות. פה בישראל זו מדינת הלחץ, כל יום נותנים לנו הרגשה שאנחנו גרים בפצצה מתקתקת, שכל יום צריכה להיות מלחמה".

"יש בעיה גדולה מאוד, ראינו את זה לאחרונה בכל הארץ, לא רק בעכו", מסכם יוסף. "אי אפשר להתעלם מהבעיה הזאת. שני העמים חייבים להבין שאם לא נחיה ביחד אז לא נחיה בכלל כולנו. לכן צריך פשוט לחיות".