מ' שמרצה בימים אלה מאסר עולם לא קצוב על רצח, ונמצא בכלא זה 17 שנים, הוא אחד האסירים שעבודותיהם יוצגו בתערוכה "תחנה 9", שתיפתח היום (רביעי) בכלא שטה שבמועצה האזורית גלבוע - פרי שיתוף פעולה של אסירים וסטודנטים לצילום ואמנויות המסך מהמרכז האקדמי ויצו חיפה.

"אני אסיר ותיק בכלא", אומר מ'. "הייתה לי הזדמנות לראות איך היה בכלא בעבר ואיך עכשיו. לפני עשר שנים כמעט שלא היו שיתופי פעולה כאלה. אני בן אדם מאוד סגור, קשה לי להאמין באנשים, לסמוך על מישהו, אבל לאט־לאט עם ההשתלבות בקבוצות לימודיות ראיתי את החיים שלי באופן אחר וזה שינה את החשיבה שלי". 

הקורס המשותף של הסטודנטים עם שירות בתי הסוהר, אפשר לאסירים להשתמש במצלמות אנלוגיות, לצלם נגטיבים ולהציג מבחינתם את המתרחש מאחורי הסורגים: איך החיים בכלא נראים בעיניהם, איך אפשר לצלם את הפער בין העולם שבפנים לעולם שבחוץ, כאשר העבודות עוסקות בין היתר בשאלות של חופש, זיכרונות ילדות ועוד. בנוסף לכך, הסטודנטים בקורס קראו במחברות של האסירים סיפורים ורגעים מחייהם וצילמו תצלום או רגע שמשקף בעיניהם את הסיפור. תצלומים אלה צולמו מחוץ לכלא ונתנו ביטוי והדהוד לפער בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.

"בסדנה עזרתי לתכנן את הקומפוזיציה כמעט של כל התמונות של החברים שלי", מספר מ'. "גם ביקשו ממני לכתוב איזה צילום הייתי רוצה שהסטודנטים יצלמו מחוץ לכלא. ביקשתי שיצלמו ילדים בגן ילדים או במקום פתוח, כאשר הילדים האלה עוזרים אחד לשני ומתגברים על הקשיים שלהם". 

למה ביקשת שיצלמו דווקא את זה?
"החיים שלי היו מסובכים. גרתי אצל סבתא, אמא עזבה אותי כשהייתי ילד. לא הייתי בגן, וכשנכנסתי לכיתה א' היה לי קשה מאוד. הייתי אומר לעצמי שאם הייתי הולך לגן כמו כל ילד, אז היה לי יותר קל לפתח קשרים עם אנשים. קשה לי מאוד להתחבר לאנשים, להרגיש שיש לי חבר שיכול לעזור לי בשעת צרה. לכן ביקשתי שיצלמו תמונה של מה שהייתי רוצה שיהיה לי בילדות. בתמונה הזו שצילמו הסטודנטים מחוץ לכלא מופיע גם כתב יד סרוק שלי". 

"שמעתי על הסדנה, הייתה לי סקרנות לדעת מה יהיה שם, החלטתי לנסות וזה מצא חן בעיניי", מספר האסיר נ' שמרצה זה שנה מאסר בכלא שטה בגין עבירות אלימות, ועתיד להשתחרר בעוד ארבע שנים. "צילמתי חבר שיושב ליד שולחן, הידיים שלו מונחות על השולחן, רק הידיים באור, הפנים חשוכות, ויש צל של הראש על השולחן. זה היה רעיון שחשבתי עליו, כאילו אנחנו נמצאים באמצע החושך ויכולים לנצל את החושך הזה גם לדברים טובים. בחיים לא חשבתי שאהיה במקום הזה של שיתוף פעולה עם ויצו. פחדתי משטה, חשבתי בהתחלה על מוות, על צינוק, לא חשבתי שיש גם חינוך בשטה. זה נותן לי קצה חוט לצאת לאור. החושך הוא היומיום שלי בינתיים, אבל האור מסמל את החיים, את העתיד שאני מחכה לו כשאסיים את המאסר. האור מסמל את החיים שלי מחוץ לכלא".

לדברי נ', ההשתתפות בסדנה עזרה לו להיפתח: "קשה לי להאמין באחר, אבל לאט־לאט התחלתי להיפתח לעולם, להחליף מילים עם אנשים. כשהסטודנטים היו מגיעים, הייתי מרגיש שאני כאילו מחוץ לבית הסוהר. עכשיו כשהקורס הסתיים זה כואב לי. התרגלתי לקורס, הייתי מחכה ליום הזה לפגוש את הסטודנטים. הייתי רגיל לראות רק כתום בעיניים, והסטודנטים הכניסו צבע אחר, קצת עניין לחיים".

תמונה שצילם האסיר נ'  (צילום: אסירי כלא שטה)תמונה שצילם האסיר נ' (צילום: אסירי כלא שטה)


"עזרתי לחברים שלי בתכנון התמונה, הרקע, לעשות את הפריים שאנחנו רוצים", אומר האסיר ל', הנמצא בכלא זה שנה וחצי, וכעת מתנהל נגדו תיק נוסף על עבירות אלימות. "יש תמונה אחת שאני מצולם בה יחד עם חבר נוסף, ובה אנחנו מדמים רגע שבו אבא ובן נפגשים אחרי השחרור. אני האבא בתמונה. גדלתי בלי אבא. יש אבא, אבל לא חוויתי אותו. חיבוק של אבא זה לא משהו שהיה מוכר לי. אבא זו מילה שקצת קשה לי לעיכול, לא חוויתי זאת מעולם. חיבוק של אבא הוא דבר שנראה לי בגדר חלום, ויכול להיות שבצילום רציתי לדמיין זאת".

בנוסף לכך, מספר ל', "ביקשתי מהסטודנטים שיצלמו מחוץ לכלא את נוף הילדות שלי, פנימייה חקלאית. מאוד אהבתי את נוף הילדות הזה וכתבתי על הנוף זיכרון ילדות מאוד טוב שהיה לי. זה היה מקום שהרגשתי בו בטוח, שייך לחברים, הייתה בו מסגרת של עבודה במשק משולבת עם לימודים וחוגים. זה מקום שנתן לי כוחות בתור ילד. אני נזכר בחיים היפים ההם, התקופה לפני שהתחלתי להידרדר. אני זוכר שהיינו עושים א"ש לילה, את האהבה למולדת, לאדמה, זה היה בשבילי בתור ילד דבר גדול. זה עושה לי טוב להיזכר ברגעים היפים ההם, במקום שכן אהב אותי, כן חיבק אותי ואסף אותי. קשה מאוד למצוא את זה בחיים בחוץ. בקורס הזה הצלחנו בעצם להביא לביטוי מה שרצינו, למרות המגבלות". 

למרות המטען

"יש פה סוג של פרדוקס בכך שהתערוכה אינה נגישה לקהל הרחב, למרות שאנחנו כן מנסים לארגן סיורים לאנשים שיהיו מעוניינים להגיע לכלא ולראות את התערוכה עצמה", אומר ערן חדד ברק, ראש המחלקה לצילום ואמנויות המסך במרכז האקדמי ויצו חיפה, מנחה הקורס "מחברות הכלא" ואוצר התערוכה. "עם זאת, הרעיון של תערוכה בתוך הכלא שהמתבוננים בה הם אסירים ועובדי הכלא הוא שיצירה צריכה להיות זמינה בכל מקום ולא רק לאנשים שהאמנות נגישה להם". 

לדבריו, שיתוף הפעולה בין הסטודנטים והאסירים התחיל מ"רעיון של 'צילום מפגש', כלומר איך אני יוצר מפגש בעזרת אמנות המצלמה עם אנשים שביומיום אני לא רואה אותם. במקרה הזה מדובר במפגש בין סטודנטים ואסירים, חלקם נשפטו למאסרי עולם".

ערן חדד ברק (צילום: רועי ברק)ערן חדד ברק (צילום: רועי ברק)


זה לא היה מרתיע?
"ממש לא. הרתיעה היא יותר בראש שלנו. אנחנו יודעים שהאנשים האלה עשו מעשים קשים, אנחנו גם מזכירים זאת במהלך הסדנה, אבל למרות המטען הקשה והמעשים הקשים, אנחנו כן רוצים לנסות לבדוק אם המפגש מתאפשר - והוא מתאפשר. היו לנו איתם כשמונה מפגשים. זה מורכב. זו סדנה שדורשת הרבה פתיחות, הרבה הכנה, כי אנחנו פוגשים מקום מאוד קיצוני של ההתנהגות האנושית. מצד שני, ערך שאנחנו רוצים ללמד או להאיר בתוך המחלקה שלנו הוא שתמיד נמצא מולנו ומול המצלמה מישהו, גם במקומות המורכבים ביותר. דיברנו על צילום ככלי אמנותי שיכול לתת ביטוי להמון תחושות, זיכרונות. אסירים וסטודנטים תכננו ביחד בכל שיעור צילום שקשור לסיפור החיים של האסירים או לזיכרון שלהם, ואז עבדנו יחד לבנות את הקומפוזיציה, התאורה, ההעמדה, והאסירים עשו את הצילום. לנוכח המגבלות, התצלומים שצולמו היו של חלקי גוף, גב וסיטואציות שבהן פני האסירים מוסתרות או מוחשכות בהדפסת התצלום". 

מה הפתיע אתכם במהלך הקורס? 
"היצירתיות שנבעה פתאום מהאסירים. היה פרץ של יצירה משותפת, אותנטית. אחד האסירים למשל בנה מעין במת תיאטרון שעליה אחד מהאסירים יושב על הברכיים שלו, ומשני הצדדים רואים צללים של אסירים אחרים. הצילום הזה מתעסק בשדים הפנימיים של כל אחד מאיתנו: יש את המופע החיצוני שלנו וגם עולם פנימי טעון שלא רואים אותו. אסיר נוסף צילם את החבר שלו יושב בכיתת לימוד חשוכה לגמרי כשרק קרן אור אחת נכנסת לכיתה ומאירה חלקים מסוימים בגוף שלו. הדיון בקורס היה הרבה על אור וחושך בתור מטאפורה לכל מיני צדדים אפלים או מוארים בנפש של האדם בכלל. היו גם צילומים של שחזור מסיק זיתים שאסיר עשה הרבה בילדותו עם משפחתו, וזה היה זיכרון משמעותי עבורו. צילום נוסף הוא של אסיר שקעקע על היד שלו את היום שבו נכנס לכלא ואז צילמו אותו, ואסיר נוסף שכאילו מושך אותו פנימה". 

להכניס את החוץ

"שיתוף הפעולה הזה נולד כדי לייצר אצל האסירים תחושת מסוגלות, להראות להם שהם מסוגלים לעוד משהו, לא רק להיות עבריינים. להראות להם שקיימות עוד צורות חיים שונות, לתת מוטיבציה להמשכיות", אומרת כלאית מיטל מאיר, קצינת חינוך בבית הסוהר שטה, שהנחתה מטעם שירות בתי הסוהר את הסדנה יחד עם חדד ברק. "זו הפעם הראשונה שנכנסו מצלמות אנלוגיות לתוך הכלא. האסירים צילמו, חוו את חוויית הצילום, התנסו, בנו סצינות. סיימו את הסדנה 11 אסירים שעברו כבר תהליך אישי בתוך בית הסוהר והיו מוכנים לכך נפשית. דיברנו שם בין היתר על תקווה, רגשות. כמו כן, היה העניין של להכניס את החוץ פנימה, לתוך בית הסוהר. בין המשתתפים היו גם אסירי עולם לא קצובים, ולהיות במצבים כאלה בשיח עם אנשים מבחוץ, עם סטודנטים, זה לא מובן מאליו. זה פותח צוהר לצורת חיים שונה, זה נותן תקווה לעתיד, שיש לי לאן לשאוף, אפילו אם זה מבחינת התפתחות אישית ולימודים".

מיטל מאיר (צילום: דוברות שב''ס)מיטל מאיר (צילום: דוברות שב''ס)


איך האסירים הגיבו למפגש עם הסטודנטים?
"בהתחלה האסירים התפעלו מזה שהם בכלל יושבים עם סטודנטים. בשבילם זה היה נראה פער מאוד גדול, אבל עם הזמן הם אפילו מצאו נקודות משיקות בינם לבין הסטודנטים".