מכל טרפת פיצול ערוץ 2, בין שלל פיסות קונפטי, סרטים שהוסרו, ומיליון פרומואים, הבשורה הטלוויזיונית האמיתית הגיעה דווקא מהפורמט הפחות זוהר מבציר הטלוויזיה של סוף 2017: "אבודים" עם צופית גרנט, שחוזרת בעונה עשירית, ומרגישה מרעננת הרבה יותר מכל תוכניות הריאליטי החדשות שהפציעו על המרקע לפני פרק וחצי (ומשדר "לקראת" מיוחד). דווקא עכשיו, גרנט מוכיחה שסיפור חזק עבוד טוב יותר מכל חתונה עם אדם לא מוכר או מסך מתרומם.



בכישרון יוצא דופן מצליחה אשת הטלוויזיה הוותיקה להפוך גם את האדם הכי לא טלוויזיוני שניתן לדמיין, לכוכב הפריים טיים: מרי פרץ, קשישה בעלת פזילה שלא מדברת עברית, מושכת יותר רגשות חיוביים מאחת משלוש הדוגמניות צחורות החיוך שמנחות ריאליטי שירה באחד הערוצים.



בסיפור טראגי, מלא תהפוכות, שבקלות היה יכול להיות לקוח מתאוריית קונספירציה הזויה, לוקחת אותנו גרנט אל לב הסלאמס של קזבלנקה בשנות ה-60. שם מרי, אמא צעירה וענייה, חוזרת הביתה ומגלה שבתה הקטנה נחטפה על ידי המטפלת הערבייה. משם הסיפור רק מסתבך, כאשר, על פי הנרטיב של "אבודים", העובדים הסוציאליים המקומיים של הסוכנות היהודית לוקחים ממנה את שלוש ילדיה האחרים של מרי, בטענה כי היא מכרה את בתה וטוענים כי היא יצאה מדעתה. מאז, במשך 50 שנה, מתוכם 20 שנה במרוקו, עד שעלתה ארצה, מנסה מרי לברר מה עלה בגורל הילדים אל נתקלת בחומה מבוצרת של בירוקרטיה מרוקאית.



גרנט לוקחת את מרי ושני ילדיה, שנולדו שנים מאוחר יותר, למסע אל קזבלנקה, שם היא מקווה למצוא את ילדיה האבודים, ומכאן הסיפור מסתעף לקונספירציה של חטיפה למכירת ילדים ושלל כיווני חקירה בלשיים.



המגישה, שחוזרת בפעם העשירית להפגיש בין קרובים שאיבדו זה את זה, עושה זאת תוך מעורבות רגשית עמוקה. היא צועקת, בוכה, ומתרגשת מארבעה גורי חתולים בקופסת קרטון, ומצליחה להוציא את הרגש גם מהאנשים שהסתגרו בתוך עצמם במשך שנים. בניגוד לדמעות שנשפכות חדשות לבקרים על במות תוכניות הריאליטי, בעקבות מתמודד שנפרד מדודו בן ה-93 שנפטר ממחלת העששת, כאן הדמעות לא נובעות מלחיצה על כמה כפתורים מוכרים, אלא מסיפורי חיים קשים ומטורפים כאחד, שגם הציניות הקשה ביותר בה ניחנו מבקרי טלוויזיה, לא עומדת בפניהם. 



ולחשוב שמדובר רק בחלק הראשון.



לקחו לה את השפיות. מרי וצופית גרנט. צילום מסך