אדולף: "הייל, האני!".

אווה: "אל תגיד לי 'הייל, האני'".

אדולף: "או, הכנת שניצלים. איזה אידיוט אני! את בטח ממש כועסת עליי. אני היטלר רע מאוד".

אווה: "איחרת לארוחת הערב כל יום השבוע".

אדולף: "היי, אני הפיהרר. אני אדם עסוק, אני לא יכול פשוט לצאת מהמשרד בחמש".

אווה: "ביום שני היית צריך לפגוש את הגבלסים. בשלישי, את פון-ריבנטרופ...כולם יותר חשובים מאווה. אז תן לי לומר לך משהו, אתה אולי דבר גדול בגרמניה עכשיו, אבל אני מכירה אותך מאז שהיית צובע בתים".

("הייל, האני, איים הום", פרק 1, דיאלוג הפתיחה)

האם דמותו של האדם הנתעב ביותר בתולדות האנושות יכולה לשמש כבסיס ליצירה קומית? האם ליצירה כזו יכול להיות ערך מלבד הרצון להכעיס ולזעזע? התשובה לשאלה הזו אינה חד משמעית. בשנים האחרונות ראינו מספר סרטים שניסו להתמודד עם האתגר בהצלחה לא מבוטלת, כגון "תראו מי חזר" מ-2015 או "ג'וג'ו ראביט" שיצא בשנה האחרונה. שני הסרטים האלה הצליחו להציג זווית מקורית ואינטליגנטית על דמותו של הצורר הנאצי, ביטאו אמירה סאטירית או אנושית מסוימת, והתקבלו בהערכה בקרב המבקרים והקהל.

אך לא זה המקרה בו נעסוק הפעם. כי בתחילת שנות התשעים, דווקא בבריטניה בעלת המסורת הסאטירית ארוכת השנים, עלתה לשידור (ובאותו ערב גם ירדה משידור) סדרת טלוויזיה שנחשבת עד היום לנקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית. זוהי ההזדמנות לחזור אל סיפורו של הסיטקום הידוע לשמצה "הייל, האני, איים הום".

בגרמניה לפני המלחמה

"הייל, האני, איים הום" עלתה לשידור ביום ראשון, ה-30 בספטמבר 1990, בערוץ "גלקסי" של רשת הכבלים BSB, רשת קטנה שזמן לא רב לאחר מכן התאחדה עם ונבלעה על ידי רשת "סקיי" המוכרת. שידורי הכבלים היו אז בתחילת דרכם, וייתכן ורצו להתבלט באמצעות שידור תכנים פרובוקטיביים ומזעזעים, כאלו שלא יכלו לקבל במה ב-BBC הממלכתי. אבל מהר מאוד הסתבר שגם לתעלול הזה היה גבול.

לסדרה, שנוצרה בידי הסאטיריקן ג'ף אטקינסון, שהיה אחד מכותבי "ספיטינג אימאג'" (המקור הבריטי ל"חרצופים"), היה קונספט פשוט: היא התנהלה על פי כל חוקי הסיטקום האמריקאי המשפחתי הקלאסי, זה שב-1990 כבר נחשב למיושן ומעט נלעג. בני הזוג תמיד רבים, האישה כועסת על בעלה שהוא לא בבית, ואם יש סוד כמוס שהבעל משביע את אשתו לא לספר, אפשר להיות בטוחים שהוא יתגלה תוך זמן קצר ויגרום לצרות.

ההבדל היחיד היה שהדמויות הראשיות בסדרה היו אדולף היטלר ובת זוגו, אווה בראון. דמויות המשנה היו השכנים היהודיים של הזוג, הגולדשטיינים. עלילת פרק הבכורה, שבמהרה התברר גם כפרק הסיום, מתרחשת ב-1938, כאשר אדולף מתכונן לביקורו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, לקראת החתימה על הסכם מינכן ופירוק צ'כוסלובקיה. ביקורו של האורח החשוב גורם לתכונה רבה בקרב אווה והגולדשטיינים, שמנסים כל אחד לנצל את המצב לטובת קידום האינטרסים האישיים שלהם (למשל, לנסות לשדך לו את בתם של הגולדשטיינים).

מתוך ''הייל האני, איים הום'' (צילום: צילום מסך יוטיוב)מתוך ''הייל האני, איים הום'' (צילום: צילום מסך יוטיוב)

הלוזר האולטימטיבי

כבר למחרת שידור פרק הבכורה התעוררה מהומה רבתי. חיים פינר, שהיה יו"ר ועדת שליחי הקהילות – הארגון המרכזי של יהודי בריטניה, תקף את הסדרה בחריפות: "אנחנו מתנגדים בתוקף לטריוויאליזציה של מלחמת העולם השנייה, היטלר או השואה, וזוהי ללא ספק טריוויאליזציה. הסדרה היא חסרת טעם ופוגענית". חוקרת הטלוויזיה מריאן קלבארו כינתה אותה "הסיטקום הכי חסר טעם בכל הזמנים". 

היוצר אטקינסון, שוודאי צפה מראש שהסדרה לא תעבור לכולם חלק בגרון, ניסה להתגונן ואמר: "הבדיחה היא על היטלר, הוא הלוזר האולטימטיבי". במשך שנים ארוכות הוא ניסה להגן על יצירתו מפני הביקורות, והסביר כי שאב השראה מהסרט "המפיקים" עם מל ברוקס, בו צמד מפיקים מחליטים להעלות מחזמר שייכשל באופן וודאי ומציגים את "האביב של היטלר", אלא שזה הופך לאכזבתם ללהיט מפתיע. אלא שבסרטו של ברוקס, הסאטירה וההפוך על הפוך הם ברורים. במקרה של "הייל האני", הסתבר שלא. הרשת לקחה לליבה את התגובה הציבורית והחליטה להוריד את הסדרה באופן מיידי, למרות ששמונה פרקים נוספים כבר צולמו, ועוד שלושה נכתבו. הפרקים הגנוזים, אגב, לא שודרו מעולם בשום מקום, גם לא באינטרנט.

ג'וג'ו ראביט (צילום: באדיבות א.ד. מטלון פורום פילם)ג'וג'ו ראביט (צילום: באדיבות א.ד. מטלון פורום פילם)

לא מצחיק, לא סאטירי, לא חכם

אז למה, בעצם, התקבלה "הייל האני" בזעם ציבורי כה גדול, ונחשבת עד היום למוצר טלוויזיוני מחפיר? "קודם כל, זו ממש לא טלוויזיה במיטבה. זה לא במיוחד מצחיק", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למנהל, המתמחה בטלוויזיה בריטית ובתכנים קומיים. "זה לא ממש סאטירי. זה לא משאיר אותנו עם איזו תובנה חדשה על השואה או על הדמויות שקשורות אליה, אלא פשוט משתמש בהן לעשות סיטקום לא מאוד מוצלח. אין ממש התייחסות להיטלר כדמות היסטורית", היא מוסיפה.

אלמנט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא נקודת הזמן שבה "הייל האני" נוצרה. אמנם ב-1990 ציינו 45 שנה לתום המלחמה, אך הקהל ככל הנראה טרם היה מחושל ומחוספס כלפי הומור הקשור בשואה כפי שהוא היום. "גם בישראל, עד החמישייה הקאמרית לא נגעו בשואה באופן קומי (חוץ מאשר קצת בבדיחות). היום העור שלנו יותר עבה. זה עדיין נושא רגיש, אבל כבר לא הטאבו שזה היה פעם", מעירה ד"ר ברנשטיין.

פרובוקציה זולה, או יצירה חתרנית שהקדימה את זמנה? "הייל האני, איים הום" זכורה היום בעיקר כאנקדוטה, כמוצר טלוויזיוני שלא ממש ברור איך מישהו היה נועז או טיפש דיו כדי לחשוב עליו, ואיך רשת כבלים, גם אם כושלת, אישרה את הפקתה ושידורה. אבל הסיפור הקצר שלה יכול לחדד את המענה לכמה מהשאלות עימן פתחנו. האם מותר להצחיק באמצעות שימוש בהיטלר ובשואה? התשובה היא, אם להסתמך על תגובות הקהל ליצירות שונות: כנראה שכן, אבל זה צריך להיות מתוחכם, מדויק ונוקב במיוחד. במקרה של "הייל האני", התנאים האלה פשוט לא התקיימו.