לורין הדיילת (אייקונית על פי הגדרתה העצמית, אייקונית על פי ההנהון הזריז והחד של עדן, דיילת-קולגה, ובוודאי אייקונית על סמך העובדה שהיא כיכבה בנסיעה הזאת גם בלי להיות חלק ממשי ממנה) תזכור אותנו שעות ארוכות לתוך המשמרת שלה, סביר להניח שבתור, ובכן, המטורפים שהסכימו לעלות על שלוש טיסות (ומסוק) "בשביל דג".
נתב"ג לווינה, וינה לאוסלו, אוסלו לבודו (לא לפני הליכה מהירה, אולי מהירה מדי, בשדה התעופה המדהים הזה), ואז - בגלל שהחיים הם לפעמים פרק שחצני במיוחד של "יורשים" אחרי שהכיסים נוערו ועוד כמה מיליונים להפקה נפלו החוצה - 45 דקות הליקופטריות ללובאנד.
שלוש טיסות, מסוק, נסיעה קצרה במכונית הגדולה היחידה שבנמצא. הדג הזה צריך להיות שווה את זה.
דרך ארוכה. הטיסה ללובאנד
ההזמנה נשלחה במייל שבועות ספורים קודם לכן, משדרת "ספאם של יורש עצר ניגרי" מכותרתה ("שמחים להזמין אותך להצטרף למסע בעקבות הסלמון הנורבגי") ועד המילים האחרונות בהחלט שלה (משהו כמו "עדכן אותנו אם אתה מעוניין", אני לא סגור על הניסוח המדויק, בין היתר כי They Had Me At "שמחים").
בירורים ארוכים, וטלפונים ארוכים לא פחות, עשו קצת סדר בעניין. מסתבר שהמדינה הסקנדינבית הענקית צפתה מרחוק במתרחש כאן, כימתה מספרים וחישבה חישובים, רק כדי לגלות שצריכת הסלמון המקומית מזניקה את ישראל למקומות בלתי פרופורציונליים ביחס לגודלה האמיתי, ולמעמד שראוי, וצריך, וכדאי להתחשב בו - עד כדי הזמנת עיתונאי אוכל כדי לדבר קצת על הנושא.
הסדר נעשה, ההיגיון חילחל, אבל העסק עדיין תויק במעמקי הראש כבלתי נתפס. למעשה, ביומן הפרטי שלי הוזנו התאריכים תחת הכותרת "נורבגיה, לכאורה". עד לורין, עד שהרגליים נחתו בלובאנד, ולמעשה גם הרבה אחר כך.
תחנה 1: Lovund
ספירת התושבים האחרונה על האי הצפוני הזעיר הזה הותירה את המונה באזור ה-530 בני אדם, ועם כמות דומה לפחות של פאפינים, תוכי ים קסומים שמקננים במרומי הצוקים ומניעים בלי לדעת מיקרו-כלכלה מרשימה וחמודה של מרצ'נדייז, פולקלור בוהק-מקור והרבה מאוד סיפורים על איך *כמעט* ראו אותם בעיניים.
מלבדם, דרושות למבקרים ולמטיילים דקות רכב בודדות כדי להקיף את האי, ושעות רגליים בודדות כדי ליהנות מנופיו. "אנשים גרו כאן מתקופת האבן, והאוכלוסייה שלנו למעשה גדלה בשנים האחרונות", סיפרו לנו תושבים אחדים, "זה מקום שמספק אפשרות טובה לחיות על החוף הנורבגי".
אתה מביט מסביב, מתחיל להנהנן בזמן שאתה בוהה בפנורמה שכולה טבע, אבל מהר מאוד עובר לשאלות שעיקרן דמוגרפיה אחרת ותרבות אחרת. לחלוטין.
למשל, מה הסיפור פה עם השמש?
אנחנו מגיעים ל-Lovund Hotell בסביבות שבע בערב, נכנסים לחדרים (הנורדיים, ברור שנורדיים, כולל הנדסת אנוש שמתחשבת בבני אנוש ופלטת צבעים שמפחדת לחרוג מ-120 גווני אדמה) מעט לאחר מכן, ונפגשים לארוחת ערב אחרי התארגנות קלה, ובזמן שהשמיים בהירים יותר מכל שעת בראנץ' ישראלית שגרתית.
המארחים שלנו מוכנים לשאלות האלה. השמש שוקעת בחצות וחצי וזורחת שוב באחת וארבעים, אבל גם השעה וקצת הללו אינן חושך ובטח לא *שקיעה* אלא יותר הפסקת קפה. כל היתר, ובמשך חודשיים, הוא אור יום.
הבהירות הזאת מכסה כאן כמובן על קיץ שמסרב לטפס בשיאו למעל עשרים ומשהו מעלות, ומטשטשת באופן זמני חודשיים חורפיים מקבילים, שבהם כמובן מתהפכות השעות של האור והחושך. כלומר, חודשיים ללא שקיעה בקיץ, וחודשיים ללא זריחה בחורף. "זה יכול להיות קשה, כמובן", הם מודים, "הדיכאון הוא תופעה אמיתית, ואתה חייב לצאת בחלקים היחסית מוארים של היום כדי לשמור על עצמך חי וחיוני, אבל אורות הזוהר הצפוני מחפים על זה. הם כמו קסם".
ארוחת הערב עצמה היא הראשונה בסדרה מהממת בעקביותה של מטבח מקומי שיודע כמה ים יש לו מסביב, מה אפשר להוציא ממנו בלי להרוס, ובעיקר איך הכי טוב לטפל בכל זה.
במילים אחרות, ברוכים הבאים לעולם שכולו, או רובו, Sea Food, והביטוי הזה כאן הוא מילולי לחלוטין - דגים ופירות ים יחדיו, בבתים וברשתות השיווק, במסעדות ובמזללות.
לשון של דג קוד, למשל, הייתה צלחת הפתיחה בגירסה מהודקת של ארוחת טעימות. באי השולחן הסבירו שמדובר במנה מסורתית, עם הרבה מאוד וריאציות, שעושה עכשיו קאמבק בעזרת שפים צעירים שמעניקים לה פרשנות מודרנית יותר. זאת הייתה פגישת היכרות טובה מאוד לסיפור שלנו, אם כי בשלב כזה של ג'ט-לג קשה היה כנראה לסרב בכל מקרה למשהו מטוגן ופריך.
היה גם לא מעט יין מקומי, עירבובים של ג'ין מקומי מצוין, וגם הסיבה העיקרית שלמה התכנסנו - נתח גדול של סלמון (מקומי, נו מה) בקערה עמוקה, ועם הרבה דברים מלמטה (פירה שורשים) ומלמעלה (ירוק עלים טרי), שדי מהר הבהירו שזה אולי אותו סלמון, אבל זה ממש לא אותו הסיפור.
ארוחת בוקר שהייתה באמת. Lovund Hotell
ארוחת הבוקר היטיבה להדגיש את הנקודה הזאת, עם כמה וכמה משחקי דגים מעושנים וכבושים, ועם השווצה ראשונה במנעד הבלתי אפשרי של פירות יער. ריבות וממרחים, או כך סתם, כף וקערה, עם תלולית של שמנת חמוצה ליד, כי חופש, אבל גם מבט חמור סבר באותה שמנת חמוצה, כי נסיעת עבודה.
העניינים מתחילים להתחבר מיד אחר כך, בביקור מקיף במפעל Nova Sea, חברה בשליטת משפחת אולאיסן המקומית, שמעסיקה פה כ-150 עובדים (וגם דואגת להם לקורת גג שהייתה יכולה לככב בקלות בכל מיני סדרות נדל"ן וחופשות בנטפליקס). היא נחשבת לספקית הסלמון ה-13 בגודלה בעולם, וסיפקה בשנה שעברה 249 מיליון ארוחות. המספרים האלה, התבטאו, אגב, בשורת רווח של 311 מיליון יורו.
פס הייצור החכם, תנועות המכונה (שיודעות להוציא דג בכל תצורה ידועה ופחות ידועה, ועוד יותר מזה לחבר אותו לצלחות ישראליות), ובעיקר האנשים מספרים מעשה מורכב למדי במעט מאוד מילים - עוגן כלכלי שהוא גם עוגן חברתי. הזדמנות מסחרית שלא יכולה הייתה להתממש ללא תחושת שליחות. אי ירוק בים.
"לכאורה, לא הגיוני עבורינו להיות כאן, לפעול כאן ולחיות כאן", מוסבר לנו בחדר ישיבות שהנוף ממנו לבדו הוא איך שלא קוראים לההיפך מהפרעת קשב, "אבל זאת הגאווה שלנו. בניגוד לרוב החברות בנורבגיה, אין לנו משרדים או מטה באוסלו ואנחנו מקפידים להיות מאוד לוקאליים. כך אנחנו בונים את החברה, בפנים ובחוץ".
תחנה 2: Traena
הנקודה הבאה דורשת פרידה זריזה מהאי הקטנטן, ומסע ימי מתון לטראנה, אי קטנטן עוד יותר, עם עוד פחות אנשים, שעות פעילות מצומצות אף יותר של בית הקפה היחיד שאיכשהו עובד כאן (אך לא בבוקר, זה לא), ועם אותו עוגן בדיוק, בדמות חוות הדגים של Nova Sea.
וכך, אנחנו מטפסים קלות על כלי שיט אחד, מפגינים יכולות דיג בינוניות ברובן בים הפתוח, עוגנים בנמל, מטפסים בזריזות יחסית על כלי שיט אחר (חשמלי כמובן, חרישי ויעיל כמו שספינה נורבגית מרגישה לכם בדמיון), שותים הרבה מאוד קפה ("Construction Coffee", הוא מכונה כאן, בצירוף מילים המעיד על הטעם הנרכש שלו, כנראה) בין לבין, ולבסוף עוצרים סמוך לקובץ הבריכות הראשון.
פרידה מגלויה. לובאנד
View this post on Instagram
מהאוויר, זה היה נראה כמו חישוקי הולה-הופ קטנים שמישהו הטיל בסימטריה למים. מקרוב, זה יותר בכיוון של גלגלי ענק בפארק שעשועים, אם פארק השעשועים הזה היה מגיש בדוכני המזון שלו את רוב תצרוכת הסלמון העולמית.
הגודל מהפנט ("בחלק מהבריכות אפשר להכניס מטוס ג'מבו", תואר), והכמות המטורפת של הדגים - עשרות אלפים בכל בריכה - לא נותנת לראש לעשות דבר מלבד חישובים. אבל בעיקר מדהימה התעשייה, הקידמה, הטכנולוגיה - וכיצד הן מצליחות לבוא לידי ביטוי, ולהשפיע אך לא להפריע, על מארג הטבע הפראי הזה.
שאלות נשאלות, כמובן, לרבות מורכבת יותר ונוחות פחות. לשאלות האלה יש תשובות מוכנות, אך לא ציניות. כן, אנחנו חושבים על "רווחת הדגים". לא, הסלמון הזה הוא לא הסלמון הפראי, זה שקופץ בנהר נגד הזרם. למעשה, הטעם שלהם שונה לחלוטין. כן, הוא ורוד כי הורגלנו לקנות אותו ולרצות אותו ורוד, והוורוד הזה, בחלקו לפחות, הוא תוצאת מה שנתנו לו לאכול. לא, כבר שנים אין שום אנטיביוטיקה בתזונת הדגים. לא, זה לא צפוף מדי, וההנחיות מאפשרות לנו כמעט להכפיל את הכמות בכל בריכה.
בפשטות, מה שנאמר לך פה ישירות ובעקיפין, זה שאתה שט כרגע בתוך "המקום המושלם לסלמון". נחשו מה יש לארוחת ערב?
האי הזה, שמתפעל בקיצים האחרונים ממערה קדמונית את מה שמוגדר כפסטיבל המוזיקה הכי מיוחד באירופה (כן, מערה קדמונית ומוזיקה חיה, ברצינות ואפילו מתרחש בדיוק בסוף השבוע הזה), מציע אפשרויות לינה מוגבלות בהיקפן, אך מטריפות ביכולתן לעורר תרעומת בקרב קולגות רחוקות, בעיקר מאזור אבן גבירול 166 בתל אביב, שפחות הצטרפו לנסיעה.
אחת מהן מכונה House By The Sea, מיתוג שבדיוק כמו "נחשים על המטוס", למשל, אינו נדרש ללהטוטי שפה ולא חש צורך בהגזמות. ככה זה כשמספיק. בית מול הים, שהוא בקתות בודדות ומבודדות, כל אחת לעצמה, מול, ובכן, הים, והירוק, והשמיים (השמש עדיין שם, אל דאגה). צמד תיירות פנים ששבו מטיול לעת ערב הפגינו עד כמה טבעית כל הפנטזיה הפוטוגנית הזאת, אבל גם עיתונאי אוכל מישראל הצליחו להתרגל לזה, חלקם אף בטשו ברגליים וסירבו לעזוב עם בוקר.
פנטזיה נורבגית. House By The Sea
הגוף המתקרא Sea Food Council שאף אירח אותנו במסע הזה, נוסד ב-1991 על ידי ממשלת נורבגיה, אבל נותן דין וחשבון לתעשייה החקלאית האמורה, במבנה ניהולי שבהרבה מקומות בעולם היה יוצר אי-סדר, וכאן הוא טבעי והגיוני לחלוטין.
מטרתו העיקרית, בקווים כלליים ומעט גסים, היא לאו דווקא הגדלת כמות, אלא יותר העלאת ערך של ענף הייצוא השני בגודלו במדינה (אחרי נפט, יש מדינות שקיבלו קלפים טובים יותר). "אנחנו חייבים לייצא, יש לנו המון", מוסבר בישירות, "אנחנו מספקים 40 מיליון ארוחות ביום ל-147 מדינות, ויודעים לתעד 8 דגי סלמון שעוזבים את נורבגיה מדי שנייה. יש לנו את הטבע וגם את הטמפרטורה, את האנשים וגם את הקיימות. זה לא רק הכלובים. אם תיקח אותם ותציב אותם במים של ישראל, הדגים ימותו תוך יממה".
מקומות עבודה שקורים באמת. בריכות הדגים של Nova Sea
View this post on Instagram
ישראל הגיבה, ומגיבה, ללוגיקה הזאת בהסתערות רבתי שנמשכת כבר יותר משלושה עשורים, ושנתנה לדג הכי פופולרי בעולם תעודת זהות כחולה ואישור מעבר חופשי למדי בנתב"ג.
כבר כעת, כשלושת רבעי מדגי הסלמון בישראל מגיעים מנורבגיה, ומציבים אותה כשוק ה-18 בגודלו בכמות. פר בן אדם, עם זאת, היא מזנקת, משום שהישראלים אוכלים סלמון כמו אזרחי הארצות הנורדיות.
כשמתמקדים עוד יותר בהרגלי הצריכה הכחולים-לבנים, מתגלה הגביע הקדוש של התעשייה, בדמות צריכת פילה. זה מחזיר אותנו לאותם פסי ייצור במפעל, שיכולים לשנע דגים כמו שהם, לחצות אותם לשני נתחי ענק (בדומה למה שרואים בחנויות הדגים, שם מתאפשר לך לחתוך על פי דרישה), או ללכת כמה צעדים רחוק יותר, ולארוז בוואקום פילה אחד, מוכן לפעולה. הגירסה האחרונה, שלא במפתיע, היא הגירסה המועדפת עלינו.
תחנה 3: Hurtigruten
את הדרך לטרונדהיים במרכז נורבגיה אנחנו עושים על פני ספינת קרוזים אימתנית אך סימפטית, בקו שהתחיל עשרות שנים אחורה כהכרח ממשלתי לחיבור יישובים נידחים, והתפתח עם הזמן, ועם כוחות השוק, לכדי "אוטובוס תענוגות".
האטרקציה המרכזית כאן - נורבגית ככל שנורבגית יכולה להיות - היא קומה 6, מפלס מקורה, מוקף זכוכית ועתיר מקומות ישיבה שצופים החוצה, למים, לבתים המגיחים מדי פעם בין הסלעים, ואז שוב למים. בר מפתיע משקה את כל המשקיפים, ולפחות שלושה חללי אוכל דואגים לסגור שילוש שהוא אינו קדוש, אך הוא כן מקודש.
פעם בכמה שעות, הספינה נכנסת לתחנה, ושעון אדום בוהק מכריז על הזמן החופשי שיש ליורדים המעוניינים לראות קצת יבשה. זהו גם - אל תשאלו איך גיליתי - זמן מצוין לבדוק את הג'קוזי הפתוח, ולבחון מתוכו את בנייני המשרדים המתרוקנים ביעילות. בכל זאת, כבר 16:00.
עולם אחר. תחנות המסע בנורבגיה
תחנה 4: Trondheim
נקודת הירידה שלנו היא עיר של ממש, השלישית בגודלה בנורבגיה, ומחזה אורבני כיפי למדי אחרי כל הטבע המתעתע הזה, וכל הגודל שאליו לא נתרגל כנראה לעולם.
ככזאת, היא מתחזקת See salmon, אחד מכמה עשרות מרכזים לימודיים ברחבי המדינה, שעובדים בקשר ישיר עם בתי ספר ואוניברסיטאות, ופועלים להסביר, ולהבין, את המערכת הסלמונאית כולה.
ניתן לצפות כאן בסרטוני תדמית, אך שיחה עם מנהל המרכז אינה נגררת לשיווק נמרץ מדי. להיפך. "אנחנו מאמינים שהכול יכול להיות טוב יותר", ענה כשנדרש להיקפי התעשייה ולנקודות הדמיון שלה עם גידולי הבקר, "אך בהשוואה לחלבונים אחרים, המצב כאן טוב יחסית. 1.1 ק"ג אוכל נדרשים לגידול קילו סלמון, לעומת 1.7 ק"ג לעוף, ו-6.6 ק"ג לבקר".
הוא מציג בפנינו חוות עתידניות, פיתוחים שמסוגלים לנוע במים וגם אתרים יבשתיים, אבל מסכם הכול בנתון מספרי שהוא תמצית כל ההיגיון. "זאת הזדמנות כלכלית, אך גם סביבתית, לשינוי משוואת החלבון העולמית. רק 2% מהמזון ברחבי העולם מגיע כיום מהמים, שמכסים כמובן 70% משטחו. העולם מתחיל להבין ולהתקרב לזה. אולי נגיע, כי זה חייב להיות חלק מהפתרון".
כל המילים האלה, וכל המספרים, עולים על צלחת לעת ערב, במסעדת Credo הממושלנת. 22 צלחות, למען האמת, בארוחה שמתחילה ב"איך נחזיק כאן 4 שעות לעזאזל?" ומסתיימת אחרי הרבה יותר מארבע, ועם תחושה עזה של "אנחנו לא רוצים לצאת מכאן לעולם, אבל בואו נתחיל מלדחות את הטיסה".
החלל מרהיב כמו שרק חללים שלא רוצים להיות מרהיבים יכולים להיות. הוא נטוע בלב שכונת מגורים שקטה יחסית, ויודע לתפעל גם ביסטרו צמוד וקז'ואלי יותר, ובר ראמן. קרדו, עם זאת, היא ספינת הדגל, שמתווכת כבר 25 שנה את הים לאדמה, ואת שניהם לעיר, ולאנשיה, תוך קשר מרגש עם חווה סמוכה, והלך רוח מוסרי שיצר פה, כדוגמה, "קיר זיכרון" שמצדיע לפרות שאותן אכלו פה.
מופת. Credo
View this post on Instagram
היו שם, כמשחקי פתיחה בלבד, צלוחיות קטנות של ארטישוק ירושלמי ודג, למשל, קרוסטדה עם לנגוסטין, לביבת תפוחי אדמה עם הרינג ושמנת חמוצה, וגם טארטלט כבד אווז קטנטן, מהסוג שאינו מגיח בהצהרות פומפוזיות, ובכל זאת משתיק את החדר.
הארוחה המשיכה לקומה התחתונה, באווירת "מישלן שאינו מישלן" מקסימה וצעירה, שרק חלקה נגזר מכמויות היין הבלתי הגיוניות שליוו אותנו. סקאלופ ועגבניות, ביצת שליו עם ביצי הרינג וכרישה, לחם וחמאה שאינם רק לחם וחמאה אלא יותר משלחת נחמה ויקינגית וכן יצירת מופת, לא פחות, בדמות מנת לנגוסטין עם קצף חמאה חומה, שוט של ציר לנגוסטין, בתוך כלי הגשה שנעשה ממה שהותיר אחריו הלנגוסטין. כן.
הקינוחים מתחילים כאן, ומחזירים אותך למעלה, במדרגות שלא אכפת לך לטפס עליהן לנצח. סורבה רובארב מנקה, גלידת חלב עם שמן אצות מגבירה, ואז מין גירסה הום מייד לוופל עם שמנת חמוצה ודבש מטמטם, שהיא פצצת קומפורט פוד שמדברת מאוד לנורבגים, אבל יודעת גם להגיד לך בעברית להישען, להיאנח, לחייך.
הדרך לשדה התעופה של טרונדהיים לא מרפה מהנראטיב. מסורתית זה תמיד ציר התנועה הכעור ביותר, וזה מסתדר היטב עם הראש המבין שהחופשה הגיעה לסיומה. כאן, זה עוד ועוד ירוק, עד כדי כך שמתחשק לך לזרוק את המזוודה מהרכב ולהתגלגל יחד איתה, עד שתיעצרו. אם כי שקיות הקניות המתפקעות מהסופר לא היו נותנות לה להשתולל יותר מדי במורד.
ימים לא רבים לאחר הנחיתה, מתרחשת התנגשות אירועים קוסמית, בתצורת תור ענקי (מיטיבי הלכת תיזמנו שעה וחצי המתנה) אך מתורבת שהתפתח בעקבות מבצע סלמון בסופר המקומי. אני עושה דאבל-צ'קינג לעובדות הללו, שהרי אין כמעט דבר שהישראלים יסכימו לעמוד ולחכות עבורו כל כך הרבה, אבל מבין מהר מאוד שזאת לא הגזמה, ושסלמון הוא כוכבית מנטרלת חיכוכים, חריגה מוסכמת מהתבניות, בדרך לתבנית.
שלושה מטוסים (ומסוק אחד), לפחות ארבע ספינות בגדלים מגוונים להפליא, ועוד שתי טיסות חזור. אבל רק עכשיו המסע הושלם.