מבשלות ומתגעגעות: מתכונים לחג עם שפיות מעוטף עזה ומהצפון‎

שומר ממולא בבורגול ובירקות, פרגיות ממולאות במנגולד, בג'ינג'ר ובתפוזים ברוטב פטריות ורימונים, עלי גפן ובצל ממולאים, קרם לימון עם מרנג שרוף וקוקוס קראנצ'י. יעל שמיר ושולה גלעדי מבשלות לפסח גם במלון

07:10 23/04/2024

יעל שמיר ושולה גלעדי, שפיות | צילום: אלוני מור

גלריה

עד 7 באוקטובר ניהלו יעל שמיר מנתיב העשרה ושולה גלעדי ממושב שתולה עסקים קולינריים מצליחים, אלא שבעקבות המלחמה הן פונו מבתיהן והשאירו מאחור גם את הפרנסה שלהן. כיום שתיהן מתגוררת במלון רויאל ביץ' בתל אביב, ולקראת פסח הן נפגשו במטבח בית המלון כדי לספר על הרצון לחזור הביתה ולעסק שלהן ועל מה שעבר עליהן מאז שנאלצו לעזוב את בתיהן, וגם כדי להכין ביחד ארוחת ליל סדר.

האהבה למטבח מחברת

"מושב נתיב העשרה, המשתייך כיום למועצה האזורית חוף אשקלון, הוקם בתחילת שנות ה־70 באזור פתחת ימית. לאחר הפינוי עזבתי יחד עם ההורים שלי, וב־1982 המושב הוקם מחדש במיקומו הנוכחי", מספרת שמיר, 49, שפית, בעלת הקייטרינג "יעלי'S." "במשך 12 שנים חייתי בחו"ל, עבדתי כשפית על יאכטות וגם במסעדות בספרד ובאנגליה. ב־2012 חזרתי ארצה, לנתיב העשרה, ומאז אני שם".

העסק של שמיר כולל שירותי קייטרינג בוטיק לאירועים משפחתיים ועסקיים עד 100 איש; סדנאות וארוחות שף; חוגי בישול לילדים וגם קו ארוחות צהריים לעסקים בכל אזור צפון העוטף. בשגרה, מדי יום הייתה מייצרת 50־70 מנות צהריים ומשנעת אותן לעסקים. בבישולים שלה אוהבת שמיר להסתמך עד כמה שאפשר על תוצרת מקומית מהעוטף.

"להיות עסק עצמאי בעוטף זה לא קל גם בימי שגרה. מספיק שיש צבע אדום אחד ואירועים מתבטלים לך", היא אומרת ומספרת על מה שחוותה ב־7 באוקטובר: "הייתי בבית עם הבן הצעיר (8 וחצי). הבן הגדול (14) היה עם משפחה אחרת במושב. בשעה 6:30 החלו האזעקות, כניסה לממ"ד, סגירת חלונות, יריות מסביב. שכן הרג מחבל ממש ליד הבית שלנו. המשפחה האישית שלי לא נפגעה פיזית, אבל איבדתי חברים טובים, חלקם מהמושב, חלקם ממקומות אחרים בעוטף. אחרי שכבר יצאנו באותו לילה מהמושב, הבית שלי חטף פגיעה ישירה".

גלעדי, 71, המוכרת כ"שולה משתולה", גרה במושב מגיל 16, אז הגיעה לשם עם אמה. היא אלמנה, אם לארבעה ילדים, סבתא לנכדים. "אף אחד מהילדים שלי לא נשאר לגור בשתולה, אבל אני בשתולה. שולה לנצח בשתולה", היא אומרת ומספרת כי עבדה בעברה כגננת 33 שנים, וכשיצאה לפנסיה החלה לחפש במה הכי נכון לה לעסוק. אחרי שלוש שנות התלבטות החליטה.

"דייקתי את עצמי, חיברתי בין כל האהבות שלי, ויצא אירוח ביתי לקבוצות", היא מספרת. "במהלך האירוח אני מכינה ארוחה כורדית מאוד עשירה ואותנטית, מספרת את הסיפור האישי והמשפחתי. אני גם שרה, מחזנת. חיברתי את האוכל עם הסיפור האישי והחוויה, וזה מאוד הצליח. דרך מדריכי טיולים וגם מפה לאוזן היו מגיעים אליי קבוצות של מטיילים. כל שנה העסק גדל עוד קצת ועוד קצת".

"בשנה האחרונה גדלתי בצורה משמעותית, הפכתי גם מאוד מוכרת בכל הרשתות, הפכתי לגמרי למוסד. אחד הדברים שנתן לי יציבות בעסק הוא העובדה שהצטרפתי לעמותת 'זמן גליל מערבי' בהנהלתה של מיכל שילוח גל־נור. התחלתי לקבל עבודה נוספת, הגיעה אליי תיירות חוץ, אמריקאים, אנגלים, גרמנים".

מאז תחילת המלחמה מתגוררת שמיר עם ילדיה במלון רויאל ביץ', ואילו גלעדי עברה להתגורר שם לפני כחודשיים. הפגישה במטבח המלון היא בעצם הפגישה הראשונה ביניהן. אף שהן גרות באותו מקום, לא יצא להן לפני כן להכיר באופן אישי. עכשיו האהבה למטבח חיברה ביניהן.

"מושב שתולה פונה בשבוע הראשון למלחמה. התושבים פונו למלון בנצרת, ואילו אני הלכתי לבת שלי ביישוב הושעיה, הייתי שם כחודשיים וחצי", מספרת גלעדי. "למלון רויאל ביץ' הגעתי בעקבות הזמנה מאוד מחבקת שלהם. בינואר הם פתחו לי פופ־אפ שבמהלכו מכרו בישולים שלי ופרגנו לי בגדול. הייתה לזה חשיפה מאוד גדולה. בעקבות זה אנשים מהמרכז התחילו להזמין אותי לבשל אצלם בבית, ואז עברתי לגור במלון. יש לי סוג של תעסוקה. עשייה היא דבר חשוב, כדי להשאיר אותנו שפויים בזמן הזה".

"העבודה נעצרה לחלוטין מאז ועד היום", המשיכה. "אנחנו לא יודעים כמה זמן יימשך המצב, רוצים לחזור הביתה. אני רוצה לחזור לעסק שלי, הפן הכלכלי גם מאוד מדאיג אותי. פתאום נעלמת שנה עסקית שבה הייתי אמורה להתפתח. מצד שני, איך אפשר להתלונן כשיש אנשים שאיבדו בני משפחה"'.

"גם לי לא פשוט בכלל בימים אלה", מציינת גלעדי. "זה קשה, אבל צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. נכון שזה קשה להיות מפונה, אבל את החלונות והתריסים בבית שלי שנשברו מההדף אפשר לתקן. את החייל שנהרג אי אפשר להחזיר. כרגע יש מלחמה וצריך לדאוג קודם כל שהחיילים יחזרו בשלום, שהחטופות והחטופים יחזרו בשלום ושתהיה אחדות בעם הזה. לא משנה דעה פוליטית, כולנו עם אחד, אין לנו ארץ אחרת. אני מקווה שהמדינה תצא מהמצב הזה כדי שאוכל לחזור בביטחון לפינה שלי, שהתיירות תחזור ושאוכל להמשיך לעבוד".

"מחשבות על העתיד"

במטבח הענק והמאובזר של המלון הן מסתדרות מצוין. שמיר בחרה להכין מנה עיקרית וקינוח, ואילו גלעדי את מנת הפתיחה והתוספת. "זה מרגש לחזור פתאום לבשל", אומרת שמיר, תוך שהיא ממלאת פרגיות. "זה גם גורם לך לחשוב על היום שאחרי, על האופציות שיש בתל אביב לעומת הפריפריה. יש הרבה מחשבות על העתיד. מצד אחד, יש במרכז הרבה יותר הזדמנויות עסקיות, אבל מצד שני יש משהו מאוד תמים ורגוע בעוטף".

"מטבח זה אחד הדברים שנותנים לי הרגשה של בית. מטבח משאיר אותי עם איזושהי תקווה. מטבח זה הדבר שהכי חסר לנו היום", מוסיפה גלעדי.

בימי שגרה נהגה שמיר לחגוג את ליל הסדר בנתיב העשרה עם אחותה. "יחד אנחנו מכינות את המנות. הפעם נעשה את החג במושב מישר, שם אחותי נמצאת עכשיו", היא מספרת.

ואילו גלעדי מודה שאינה יודעת להתארח. "אני יודעת רק לארח. כל הזמן היינו עושים את החג אצלי בשתולה, אבל הפעם נעשה כולנו את החג אצל הבת שלי בהושעיה", היא אומרת תוך כדי מילוי וגלגול עלי גפן בקצב מסחרר.