ברגע מכונן אחד בחייה, באמצע שנות ה־70, הפכה ציפי מור לרגע, הילד הנצחי. "זה קרה באופן לגמרי לא מתוכנן", היא משחזרת. "הייתי אז משוחררת די טרייה מלהקת פיקוד דרום, והצגת 'מועדון הצועני השורק' (בעקבות תוכנית טלוויזיה שנשאה אותו שם בהנחיית דן אלמגור – יב"א) הייתה ההפקה האזרחית הראשונה שלי. ערב אחד נקלעה להצגה הבמאית דניה אביאל, והיא ראתה אותי מבצעת קטע פנטומימה של בובה נמסה בשלג. 'זה מה שאתם מחפשים', היא אמרה לצוות שעמד להעלות בטלוויזיה החינוכית תוכנית ילדים חדשה".

ואלמלא אותה במאית?
"כאחת שהיא מגיל 4 על הבמה, שום דבר לא היה מונע ממני להיות שחקנית. אם לא הטלוויזיה, אולי הייתי משתלבת בתיאטרון, ייתכן שכשחקנית רצינית, אם כי אני לא מאמינה שהייתה אפשרות כזאת".

לפני שנבחרה סופית, נערך לה, שלא חלמה להיות כוכבת ילדים נערצת, מבחן מסך. "לא בדיוק הבנתי מה רצו ממני כשביקשו ממני 'להוציא את הילד שבתוכי'", היא נזכרת. לאחר שהפור נפל עליה, הוזמנו שחקני תיאטרון להיבחן לתפקיד של דודלי, המבוגר שמול הילד רגע. "ובהם אפילו דודו טופז", היא מציינת. בטרם החלו הצילומים מור, שנישאה למתופף אלון הלל, נכנסה להריון, ובגללה הוקפאה התוכנית לשנה, שבמהלכה נולד בנה היחיד, המוזיקאי רונן הלל.

חיכו לך?
"איזו שאלה! כנראה לא הייתה להם שחקנית אחרת שתוכל לעשות פנטומימה כמוני. כשחזרתי, החליפו את השחקן שהיה מיועד לדודלי".

את מי החליפו?
"מטעמי הגינות לא אגלה. הפעם הביאו את שלמה ניצן כדי שייבחן מולי. הוא עשה איזו תנועה מצחיקה עם הכובע שלי והם אמרו – 'הופה, יש כימיה!'"

האם באמת הייתה כימיה ביניכם?
"הייתה, אם כי זה לא היה פשוט. שלמה הגיע עם ניסיון, ידע איך לעבוד עם תסריט, ולי הכל היה חדש. כדודלי הוא היה מאוד פדנט, אכפתי וחכם. לפעמים לא הבנתי את העקשנות שלו על פרטים. אבל ברבות הימים הבנתי שהוא צדק בכל, אם כי אמר את דבריו בנימה קצת חמורה מדי. מובן שהתקשורת עם שלמה לא הייתה הקושי העיקרי שלי שם. כדי שהצופים של התוכנית יאמינו שאני ילד, הסתירו לי את הפרונט במחוך מה זה לוחץ. בשבילי זה היה סבל לא קטן, אבל גם הזכיר לי כל הזמן שאני בתפקיד של בן".

רגע עם דודלי. צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית

התהילה הייתה מיידית?
"לא ממש. לא זיהו אותי ברחוב, כי חשבו שבתפקיד רגע מופיע בן. הפנמתי שרואים אותי בכל הארץ ושאני מפורסמת רק כשיום אחד נסעתי באוטובוס בחיפה, עיר הולדתי. פתאום איזו גברת החטיפה לי שם צ'פחה על הגב וצעקה (מור מחקה את המבטא שלה) – 'יא, תראו מי פה! הנה רגע מדודלי!'. הייתי בהלם. רק אז קלטתי שמהטלוויזיה הגעתי לכל סלון".

והילדים?
"כאן היו תגובות שונות ומשונות. 'את יפה, וההוא בטלוויזיה – קוף', אמר ילדון, שאמו הצביעה עלי כעל רגע. ילד אחר אמר: 'מי שבטלוויזיה, שיישאר בטלוויזיה', כאילו שהפחיד אותו לראות מישהו יוצא מהקופסה. זה כמוני. כשהייתי קטנה חשבתי שברדיו יש רק אנשים קטנים".

ומצד המבוגרים?
"כאן היו גילויי הערצה מוגזמים, עד כדי כך שלהצגה בעקבות התוכנית נאלצתי להגיע עם שומר ראש. מרוב התלהבות, היו שהתנפלו עלי, תלשו שיער וקרעו את הבגדים. הכי חמור היה דווקא בגבעתיים, העיר שלי. ביום עצמאות אחד פילסו לי דרך אל הבמה. פתאום מישהו החטיף לי זץ מטורף על הגב. דני רובס, שהיה המלווה שלי באותה הופעה והלך אחרי, נתן לו סטירה כה מצלצלת, שההוא התחיל לגמגם מתוך מבוכה וברח".

מה קורה לאמן כשתופעת ההערצה נמוגה?
"אף פעם לא ייחסתי לה חשיבות. מה שעשיתי היה בעיני עבודה שהרגשתי שאני יודעת לעשות אותה הכי טוב. עד היום אני מתייחסת לזה ככה, אפילו שגם אנשים די מבוגרים אומרים לי: 'גדלתי עלייך'".

"רק עשיתי עם השפתיים"

מור, 61, לבית מושקוביץ', גדלה בחיפה על הכרמל למשפחה יוצאת רומניה. אמה ניצולת שואה ואביה היה במלחמה במחתרת. "בבית לא דיברו על השואה עד שהייתי בת 12", היא משחזרת. "סביב העניין הייתה שתיקה, וכדי לעקוף אותה התחלתי להצחיק. כבר אז קלטתי שאם אני מצחיקה, אנשים אוהבים אותי. תלמידה טובה אף פעם לא הייתי, אבל הייתי אהובה".

הופעותיה הראשונות של מור היו בגיל 4, בלהקת הבלט של רנה שחם, מול אולם מלא. שמונה שנים היא למדה בלט, ומכל החלומות להיות פרימה בלרינה נותרו קטעי ריקוד המשתלבים בהופעותיה, חרף גזרתה העגלגלה, "מה שמפתיע את הקהל".

מור, שבגיל הנעורים עברה עם משפחתה לתל אביב, למדה בתיכון האמנותי "רננים" ושירתה בלהקת פיקוד דרום עם חנה לסלאו, אביבה אבידן וברייני בריינשטוק – חברותיה הטובות עד היום. לא מוכרחים להתאמץ כדי לשמוע אותה בהקלטות של להיטי הלהקה, "אלעד ירד אל הירדן" ו"ארץ ישראל יפה". "רק עשיתי עם השפתיים כדי שלא יתפסו אותי בזיוף", היא מגלה.

התוכנית "רגע עם דודלי" צולמה בשחור־לבן בין 76' ל־81'. כשניצן החליט לפרוש, הפכה התוכנית ל"בבית של פיסטוק". בתוכנית הזאת, שצולמה בצבע בין 81' ל־83', ספי ריבלין, בעל התפקיד המשני ב"רגע עם דודלי", זכה לקידום מול מור.

"כפרטנר, ספי היה מאוד זורם", מור מספרת בהמיית געגוע. "היה כיף לעבוד איתו. פעם, לתוכנית שצולמה לפורים, הביאו לאולפן סוס אמיתי, ואני ממש השתתקתי מרוב פחד. אז ניגש אלי ספי־פיסטוק ולחש לי – 'אם הוא עושה לך משהו, אני יורד עליו במכות רצח!'. זה כל כך הצחיק אותי, שעל המקום שכחתי את הפחד".

הבית של פיסטוק. צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית

מאז "רגע עם דודלי" היא מופיעה בעיקר מול קהל של ילדים, עם גיחות מעטות לתחום המבוגרים. "כך נשארתי", השלימה עם המצב. "אם רק אנסה לשנות כיוון, לא יסלחו לי על זה. הדבר עד כדי כך נכנס לדנ"א של האנשים, שאיך שרואים אותי, ישר מתחילים לחייך. בכל זאת לא קיפחתי לגמרי את קהל המבוגרים. הרי הופעתי לפני המון זמן במחזמר 'הבזאר הגדול', וכעבור שנים – בסרט 'מכתבים מאמריקה'. פעם יצא לי לדבר על הנושא עם יוסי גרבר, ושאלתי אותו למה לא יעזור לי להיכנס לקאמרי, התיאטרון שלו. 'את, הנשמה שלך מאוד עדינה', הוא השיב. 'לא תשרדי את כל התחמונים בתיאטרון'".

מה שיחקת ב"מכתבים מאמריקה"?
"זה היה למבוגרים, כמובן. הופעתי שם בתור ניצולת שואה, אבל בגלל שהיה מדובר בתפקיד פסיכי, הסתדר להם טוב לשתף אותי בו".

"ציפי, את משוררת"

לעתים דומה שהדמות של רגע הולכת אחריה לכל מקום. אבל בסדרה לילדים "בארני", שהפיקה ליבי מנור, חרגה מור מכך כשהופיעה בדמות הבובה בונזה. "בחזרות גיליתי איזה איש מדהים היה אהוד מנור, שתרגם את החומר לעברית", היא מתרפקת. "'את תראי שאכתוב לך הצגה', הוא אמר, אך לצערנו, זה לא התגשם".

פה ושם לימדה משחק. "למבוגרים", היא מדגישה. מור, שפרסמה שני ספרי ילדים, מפתיעה את עצמה בשנים האחרונות, לאחר שעברה לכתוב שירה רצינית. "המורה שלי לכתיבה יוצרת, המשורר ישראל בר כוכב, ממש מרוצה ממני", היא מבסוטה. "'ציפי, את משוררת!', הוא אומר לי. 'עלייך להוציא ספר'".

אהוד מנור. צילום: אריק סולטן

מה עושה לך העיסוק הזה?
"זה מרגש אותי כל פעם מחדש. אני, שכאמור לא הייתי תלמידה מבריקה, מופתעת שפתאום יוצא לי אוצר בלתי נדלה, שכנראה הסתתר לו כל השנים באיזשהו מקום במוח שלי, וכעת עושה חגיגות".

מדי פעם היא מביימת ובין לבין היא גם מציירת, אולי בעקבות אביה המנוח, שהיה צייר. הכתלים בדירתה הצנועה בגבעתיים מלאים בציורים פרי ידה. לעתים היא מגיחה מהבמה לתערוכות, שבהן היא מציגה מה"יבול" הפרטי שלה. מבחינתה, היבול שלה בה"א הידיעה הוא בנה היחיד – רונן (40), מעבד מוזיקלי וקלידן, דמות בולטת בתעשיית המוזיקה כאן, שהתחתן לא מכבר. "אני מחכה להיות סבתא", אומרת מור, שלא נישאה שוב מאז התפרקו נישואיה.

מזה שנים היא מתרוצצת בין מספר הצגות ילדים, שהחדשה שבהן היא מופע מוזיקלי עם החצוצרן רפי דוידוב, אחיו הצעיר של אשף החצוצרה אריק דוידוב. לצד זה יש לה מופע סטנד־אפ למבוגרים, ש"בו אני משתדלת לשמור על הלשון". לצד ההופעות, נעים לה לחלטר באירועים עם בלונים, שהיא ובן זוגה קובי "מפסלים". מבחינתה, זה לא מפחית מערך הכוכבת שהייתה. "אף פעם לא תפסתי את עצמי ככוכבת", היא מצהירה.

מה דעתך על תוכניות הילדים בטלוויזיה?
"תלוי היכן. יש תוכניות לגיל הרך, כמו אלה בערוץ הופ, ששומרות על רמה גבוהה, בעוד אחרות לא בדיוק כאלה. נראה לי שלא היה מזיק לו מישהו היה מעיף מבט לעבר התוכניות לילדים, שכיום הן ברובן לא חינוכיות. לא יזיק אם יפקחו איכשהו על העניינים".

מה החלומות שלך?
"הייתי שמחה לעשות איזה תפקיד מגניב בתיאטרון. לפעמים אני רואה שם הצגות ואומרת על תפקיד זה או אחר – 'וואו, הייתי יכולה לעשות מזה מאסטר־פיס".

אולי זה המחיר שאת משלמת על הצלחתך המתמשכת בקרב קהל הילדים?
"אולי. יש שחקנים שעושים גם וגם ונהנים מכל העולמות. לא הצליח לי להיות כמותם. ואני משלמת. עדיין".