מספרים בשם רב גדול אחד שאמר כי "העצבות אינה עבירה" אבל היא היסוד והחומר המניע לכל העבירות. ה-"שמחה אינה מצוה" אבל היא מרכיב חשוב וקריטי בדרבון למצוות רבות. על אותו משקל ניתן לומר כי ל"ג בעומר אינו חג באמת, אבל באמצעותו ניתן לפתוח שער להבנת חגים רבים ואולי, במידה רבה, ליסודות היהדות כולה.
ל"ג בעומר אינו חג מכיוון שהמסורת ההלכתית של העם היהודי אינה מציינת אותו ככזה, לא בתורה ולא בתלמוד. לא התחולל בו אירוע לאומי או ניסי בממדים שבגינם ראוי להופכו ליום חג ולכן הוא אינו נזכר במקורות המרכזיים ביהדות. אין בו איסורי מלאכה או חיובי מאכל וכדומה שכן הוא אינו חג.
יתירה מזאת, לפי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום זה, ובדרך כלל יום מותם של צדיקים הוא יום אבל עד שאמרו חכמים ששקולה מיתת צדיקים לחורבן בית המקדש. וראו זה פלא, כיצד הפך המספד למחול, והאבל ליום חג. פתאום המוני עם עולים למירון מדי שנה לחגוג עם רבי שמעון בר יוחי בקברו.
לפי חלק מהמסורות פסקו תלמידי רבי עקיבא למות ממגיפה או ממלחמה ביום הזה ולכן פוסקים בו מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. לפי אחרים המשיכו התלמידים למות עד חג השבועות. בחלק מקהילות ישראל נהגו ביום זה לשחק בחץ וקשת ,זכר אולי למלחמות בר כוכבא ברומאים ואולי זכר למלחמות יהושע על ארץ ישראל שהתחילו בתקופה זו של השנה.
אבל דומה שההסבר העמוק לאופן בו נתפס היום הזה אצל המוני בית ישראל קשור דווקא בהסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי. לאותו חכם מיוחסת כתיבת הזוהר שעוסק בתורת הסוד של עם ישראל. זוהר כשמו כן הוא, מבקש להאיר במקום בו נראה כי החשיכה וחוסר המשמעות שולטים. במקום בו הספק מקונן ותחושת הייאוש מאיימת לכלות כל תקוה פותח הזוהר במבט חדש ומאיר על האפשרויות הגנוזות ברגע המשבר לפתיחה של תהליכים חדשים של צמיחה.
בזוהר מסופר כיצד אפילו הסתלקותו של רבי שמעון לוותה באש גדולה שהאירה למרחקים סביב ארונו. מה שלימד את הסובבים שגם כאשר חווים פרידה וקושי ניתן לראות כאן גם אור חדש לדבר שנוצר. ל"ג בעומר אינו חג במובן הקלאסי של המילה אבל הוא מעניק סוג של תקוה לכל מי שבא בשעריו.
גם בלי להזדקק לכל סיפורי הישועות של אלו הבאים לפקוד את קברו, אנחנו יודעים כי עצם העיסוק בתורתו של רבי שמעון מפיחה אמונה ותקווה בלב כל אדם שבור וממילא מביאה מזור לפצעיו. בימים מאתגרים אלו של החברה הישראלית אנחנו זקוקים יותר מתמיד למבט אוהב ומלטף כמו זה של רבי שמעון במירון.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר