חג הפסח הוא חג נגד שעבוד. כל משמעות החג, מהותו ומנהגיו נועדו לערער, להפריך ולסכל שעבוד - ולהחדיר אמונה במציאות שאין בה שעבוד.
זאת הסיבה שבגינה יציאת מצרים נחשבת לאירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל, קודם אפילו לאירוע מתן תורה. יציאת מצרים מוזכרת ונאמרת כמה וכמה פעמים כמעט בכל התפילות הנהוגות בכל יום. בתוך תיבות התפילין טמון קלף שרשום עליו סיפור יציאת מצרים. עשרת הדיברות מתחילים במילים "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בברכת המזון מוזכרת יציאת מצרים. זהו אירוע שהפך למכונן ברמה שאין דומה ואין מתחרה לה בחשיבותו במקורות.
יציאת מצרים הייתה האירוע המהפכני הראשון בהיסטוריה שבו אלוהים פעל נגד שעבוד, כאשר פרעה מלך מצרים הושפל והוכה. פרעה היה השליט הראשון בתולדות האנושות ששעבד בני אדם, שרמס את כבודו של עם. לא רק בגזירות ו"בעבודה קשה", אלא בשליטה פיזית, טוטלית. הוא בגד בעיקרון הקדוש של הבריאה שהונצח בפסוק "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א, כו).
לבן אדם מותר לשעבד רק את דגת הים, את עוף השמיים, את הבהמה. בבריאת העולם, בטרם נוצר האדם, נאסר על ילוד אישה לשעבד בני אדם. אסור לאדם באיסור חמור לשלוט על מי שצלמו כצלם אלוהים. פרעה, כאמור, היה הראשון שדרס ברגל גסה את העיקרון הקדוש של הבריאה, ועל כך נענש.
חג הפסח הנחוג כזכר ליציאת מצרים, הוא חג שכל מהותו שמחה על הניצחון נגד שעבוד ותזכורת קבועה של האיסור החמור בשליטה על בני אדם. למשמעות השלילית והפסולה של חטא השעבוד יש אסמכתה במאמר קצר בתלמוד: "דאמר שמואל, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, לד). האמרה מוסברת במקורות, שבימות המשיח יזכו בני ישראל בעצמאות ולא יהיו משועבדים למלכויות זרות. מותר להוסיף, שיש באמרה תלמודית זו גם שלילה של שעבוד בכלל. כלומר, בימות המשיח ייעלם רוע השעבוד מהמציאות. זה יהיה עידן שלא תיתכן בו שליטה בבני אדם.
בכמה ממנהגי חג הפסח שאנחנו נוקטים יש יותר מרמז לפסילה ולריחוק ממצב של שעבוד. מה שגרתי יותר מאכילת לחם? חג הפסח אוסר על אכילתו, אולי בכוונה, כדי להורות ליהודי שלמשך שבעה ימים רצוי שישתחרר מהשעבוד לתפריט מסוים. לא די לבטל חמץ בדיבור, חייבים לשרוף אותו. לא די לגנות ולהוקיע שעבוד בהצהרות, חייבים לבער אותו מקרבנו.
בליל הסדר הבן שואל את אביו ארבע קושיות. בלילה החגיגי ביותר, המשפחתי ביותר, רשות הדיבור ניתנת לבן ולבת, אולי כרמז לשחרור ארעי מציות עיוור, מביצוע מוקפד של כיבוד אב ואם. שחרור זמני וסמלי משעבוד לאבא, לראש המשפחה. עם ישראל נקרא בנים, "בנים אתם לה' אלוקיכם", וחג הפסח נותן כבוד למעמד הבן.
בתחילת ההגדה אנו אומרים "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". בעל הבית מזמין אורחים לשולחן ליל הסדר, נותן מקום לכל מי שרוצה ליהנות מסעודת החג. הרמז החבוי ברוחב הלב המוצהר הזה, בחסד המופגן שבהזמנת אורח זר, הוא ויתור מרצון של בעל הבית על שליטה בזהות המסובים לשולחנו. האורח מערער באופן זמני על מעמדו המשעבד של המארח, ובליל חג הפסח אין מקום ואין נוכחות לשום סימן של שעבוד.
למזמור הידוע בהגדה "דיינו" אולי כדאי להוסיף את המשפט: אילו לא בא חג הפסח אלא להזכיר, לתעד ולהנציח את התיעוב בשעבוד של בני אדם, דיינו.