דוד יהונתן יקר, היית מורה רוחני בעולם סוער מרוחות ומשורר בעולם שזקוק לחרוזים. לימדת אותנו שאם אנחנו רואים זמן בסביבה כדאי לקחת אותו ושאין מדינה לאהבה ושצריך לקום להתעורר, ללכת למקום אחר, ובאופן אישי ציידת אותי בכמה מהעצות הטובות ביותר שקיבלתי.
מגיל צעיר עשית לי סיור מודרך בחוש הדמיון. כשהייתי ילד הבאת לי את ״הכבש השישה עשר״ שממנו למדתי איך שיר נולד ושיש כבשים שלא הולכות עם העדר. אחר כך הבאת לי את ״הדרקון הלא נכון״ ולא נשרפתי מהעשן שהוא נשף, וכשהגעתי לגיל 19 קראתי את ״אשה יקרה״ ועולמי התהפך. הכרת לי את המשפחה המשונה שלנו מנקודת המבט של הפצעים, ובזכות המילים שלך יכולתי להרגשתי קצת יותר בנוח להרגיש לא שייך. אמרת לי שזה בסדר להרגיש שהעולם מקום זר ושאני לא היחיד שמרגיש כך.
תמיד הרגשתי שאתה פנס שמאיר את האדם היחיד ולא את הקבוצה, את הפלוגה, האוגדה או העדר.
"סורי שהרסתי לכם את ההלוויה של אבא": שירה גפן מגיבה לביקורת
זוכרים את השירים: "שבת עברית" מצדיעה ליהונתן גפן ז"ל
בשגרה ובמלחמות: טוריו הבולטים של יהונתן גפן לאורך השנים
לפני כמה שנים, כתבת לי מכתב שנפתח ב: ״ליאור בנבנדודי האהוב, כשהייתי ילד פרוע ושובב במושב מה־יגידו, השכן שלנו, סבא חבינסקי הזקן, היה קורא לי מדי יום בקולו הרועם ואומר: ‘נו יותי, מתי כבר תהיה בנאדם?!!׳. אני בן 73 ועדיין לא ממש מבין למה הוא בדיוק התכוון״.
המכתב היה אמור להיות ספר מכתבים שהיינו אמורים לכתוב ונשאר פרויקט פוטנציאלי בלבד. בגללי. אני זוכר שהתקשרת והצעת לי שנעשה את זה ואני לא האמנתי שיהונתן גפן הציע לי דבר כזה. בכלל, יש לי כל מיני בני משפחה שגרמו לי להאמין שיש אלוהים והוא סידר לי חיים עם בני משפחה שהם האנשים המוכשרים, הייחודיים והמעניינים בעולם כולו.
זכיתי. בגדול. אני זוכר שפעם אחת הייתי באיזה אירוע משפחתי וישבתי ביחד איתך ועם אבא שלי בשולחן והסתכלתי על שניכם יושבים וחשבתי לעצמי שאם נופל פה טיל, הנה הלכו להם 60%־70% מהתרבות הישראלית. אין ״גבעת חלפון״ וסרג׳יו קונסטנצה, החיים כבר לא על פי אגפא ואין "הכבש השישה עשר" ואין ״מקום לדאגה״ ואין לנו גן - שלא נעים לראות אותו כשהוא סגור - ואין בו הילדה הכי יפה בגן. באותו הרגע הבנתי שזו זכות גדולה להיות חלק ממשפחה שיש בה כל כך הרבה כישרון. וגם שיגעון. אבל יש שיגידו שזה הולך יד ביד.
במכתב עצמו כתבת לי על התקופה המשונה שבה אתה נמצא. ״שנינו אנשים כותבים״, כתבת לי, ״אבל בתקופת הקורונה המקוללת הזאת אני במחסום כתיבה, וקשה לי מנשוא השתיקה הזאת, והשאלה שלי אליך ואל שאר חבריי הסופרים והמשוררים - האם גם אתם משותקים כמוני? 50 שנה כתבתי. הכתיבה הייתה המחלה והתרופה שלי, ועכשיו אני לא חולה וגם אין לי תרופה. יש לך איזו תרופה או סם שיכולם לעורר אותי?״.
אחר כך המשכת וכתבת ש״הימים ריקים. כל חיי התעוררתי כדי לכתוב, וכעת שאיני כותב, אין לי בשביל מה לקום. וזה לא שאין לי על מה לכתוב, רק שפתאום אין לי את הצורך הזה. כמשורר וכסאטריקן, אני עדיין מזהה את כל העוולות שמסביב, וחשוב לי להשמיע קול זועם. התחלתי לכתוב ולהופיע כי הרגשתי והזדהיתי לגמרי עם הילד של אנדרסן ב'בגדי המלך החדשים' שצעק ‘המלך עירום'. ועכשיו, כשאני ילד זקן, המלך עדיין עירום אבל לאן נעלמה הצעקה שלי?״.
אומנם כתבת שאתה מרגיש שהצעקה שלך נעלמה אבל הצעקה שלך היא כל כך חזקה שמשנות ה־70 וה־80 היא מהדהדת ואי אפשר שלא לשמוע אותה. הצעקה שלך היא אחת הצעקות החשובות שנצעקו בתרבות הישראלית והיא הולידה צעקות משנה של כותבים ויוצרים צעקניים לאורך כל העשורים האחרונים. הצעקה שלך הייתה אחת הצעקות החשובות שנצעקו כאן.
והנה לפני כמה חודשים הגיע לפתח ביתי ספר שירי הילדים שלך ״סיפורים ושירים שענת אוהבת במיוחד״ ומאז הבת שלי אלינור יודעת ש״לפעמים אפשר לחלום שהשולחן בכלל אדום, שהדשא הוא ים ושמרים היא לא מרים״.
באמת שהיית מהאנשים שגרמו לי להרגיש שאני בצד הנכון של החיים ושאסור לי לתת לאף אחד להגיד לי שאסור לחלום. חלומות ושירים הם המרכיבים החשובים ביותר של הקיום. חוץ מהם אין לנו כלום. זה מה שלמדתי ממך.
אוהב אותך. בנבנדודך ליאור.