הייתי רק בת 10 כשצפיתי באיזה בוקר שבו לא הלכתי לבית הספר, באחד הפרקים של “זינזאנה". ידעתי שאסור לי, אמי ניסתה לחסוך מאיתנו זוועות שהחיים גם ככה יציגו במלוא הדרם לכולנו בהמשך. אבל היא דיברה עם השכנה, אז ניצלתי את ההזדמנות. התיישבתי על הספה החומה שנתנה לנו דודתי, שקיבלה מסבתי, בתנוחה נונשלנטית, והחזקתי איזו חוברת צביעה ביד כדי שאם תבוא פתאום, יהיה לי אליבי מגוחך.
הייתה זו הסצינה שבה השחקן אלון דהן ז"ל (שיחק את ברדוגו בסדרה) יושב באיזו חנות רהיטים, על מיטה זוגית גדולה יחד עם המוכרת ומפלרטט איתה. בהתחלה היא לא נענית לו, מספרת שיש לה חבר, שהוא מאוד קנאי, שזה לא יכול לעבוד. ברדוגו שואל: “את האמת, זה בגלל שאני שמן?". היא מחייכת ואומרת משהו כמו “ממש לא, האופי הרבה יותר מעניין אותי", ומכפתרת איזה כפתור בחולצתה. “למה סגרת?", הוא מקשה. וכמה משפטים אחרי זה אונס אותה על מיטת התצוגה ההיא וחונק אותה בכרית.
סצינה מזעזעת. החוברת נפלה מידי, קמתי לכבות את הטלוויזיה, אמי בדיוק נכנסה הביתה ושאלה “מה קרה?". בטח מכרתי לה איזו שטות שבדיתי מדמיוני (הקיצוני כל כך, שבבוא העת יפרנס אותי ואת בתי) והלכתי אל החדר.
רק בגיל 25, לפני שמונה שנים, כשגרתי לבד ביפו, ניגשתי שוב לסדרה הזו והבנתי כמה גאונית היא. היה להם טקסט אבל הם דיברו רגיל, הוסיפו מילים, נכנסו אל הדמויות, חיו אותן. כשחקרתי קצת, קראתי כתבה על אחד השחקנים שכל כך נכנס לדמות סוחר הסמים ששיחק, שהתנהג ככה במציאות, התמכר לסמים ונכנס אל הכלא.
דבר אחד ידעתי אז, שכל סדרה או סרט שייתן חיים בוזגלו - אקח.
בשבוע שעבר צפיתי בפרומו לסרט החדש שביים "שער הפרחים". את הסרט אגב, יצר וכתב אריק משעלי, שגם מככב בו בשיתוף עם חיים בוזגלו וסמי שלום שטרית. אפילו לא נכנסתי לקרוא את התקציר, מיד קניתי כרטיס אחד, לעצמי, וטלפנתי לבייביסיטר שתבוא. כבר התרגלתי לעובדה שכל בילוי עולה לי פי שלושה, אבל אני חייבת לנשום, וזו הדרך היחידה שבה אני יכולה לעשות זאת.
לא הזמנתי אף אחד איתי. בפעם האחרונה שהלכתי לסרט מסוים עם חברה ובן הזוג שלה, הם יצאו באמצע, הסרט באמת היה גרוע, חמש דקות אחר כך יצאתי גם אני והרגשתי לא בנוח. גם אם לא אמרו, האווירה הייתה כזו, כאילו אני כתבתי את הסרט ועליי להתמודד עם הביקורת. לא עוד.
נכנסתי לסינמה סיטי, קניתי פופקורן גדול (אני מתקנאה באנשים שיושבים בסרט רק עם בקבוק מים, לו הייתה לי רמה כזו של קשב וריכוז, הייתי היום הסופרת הכי מצליחה בעולם) וכוס גדולה של זירו והתיישבתי באולם.
לידי ישבה עוד אישה, בת 45 בערך. רזה, יפהפייה, היא לבשה שמלה שחשפה רגליים ארוכות, נעלה עקבים קטנים, והיה לה על צווארה ועל חזה שאל נעים כזה שנגע בי מדי פעם. מימיני ישבו אם ובתה. הן דיברו צרפתית מתובלת בעברית. כמו הצרפתית של בנות הדודות שלי מנתניה. כשאני שומעת אותה, זה מחזיר אותי הביתה, ואת הדרך אל אותו הבית מלווים אנריקו מסיאס או שארל אזנבור, אם אני במצב רוח תיאטרלי יותר.
ככל שחלפו הפרסומות, שמתי לב שרוב הקהל כזה, צרפתי! אבל לא צרפתי שהתכנס עכשיו כדי לצפות בדפארדיה משתטה או במורה לפסנתר כמו ברוב הסרטים הצרפתיים עם הסצינות שגורמות לך לחשוב שעד עתה לא חווית תשוקה באמת. אלא צרפתי עם ניחוח אחר, יהודי, ביתי, מעורבב כל כך, בין אירופה לאפריקה. והם דיברו בלי הפסקה, ומלבד האישה הקלאסית שישבה על ידי, כזו שאף פעם לא אהיה, אכלו מלא פופקורן ונאצ'וס וממתקים שהביאו איתם. הלארג'יות הידועה. פתאום הרגשתי סגפנית.
וכששמעתי מאחוריי גבר אומר לאשתו “יא אללה, איך אני מתרגש", והיא משיבה לו “אתה מתרגש גם בקופת חולים", וכל אלו שישבו מאחוריהם ומלפניהם צחקו בקול, צחקתי גם אני וגם קצת חששתי, הצד המתנשא שבי, רק שלא יהיו ישראלים מעצבנים כאלו, שהורסים את הסרט עם הערות. אבל הם צרפתים. והנה התחיל הסרט.
ו־90% מהסצינה הראשונה במרוקאית, ואני שומעת את המילים וקוראת את התרגום, וצוחקת מהבדיחות, מההוויה הזו של גבר ואשתו הולכים בין הקברים כדי לנקות את קברה של אמו ולהניח זר עליו. וכשהיא (אנט כהן) מספרת לו שהיא צריכה כמה אלפי שקלים כי הבת שלהם רוצה לטוס עם כל הכיתה לפולין, הוא (אלברט אילוז) נעצר בהפגנתיות, נשימתו נעתקת למשמע הסכום ואז אומר לה שב־3,000 שקלים הוא לוקח את כל בית הספר ליום שלם אצל רבי שמעון בר יוחאי.
הקהל מחא כפיים. מבדיחה! אישה אחת אפילו אמרה, דמיינו בעצמכם את המבטא: “הוא צודק, מה לעשות? הוא לא משקר. איך קוראים לשחקן הזה?", שאלה את בתה. “אילוז", ענתה לה. “אה, מכירה, יפה־יפה", השיבה לה, והנה הסצינה הבאה.
בפתיח קראתי את שמותיהם של אנשים שאני מאוד אוהבת - המשורר סמי שלום שטרית, שכתב את התסריט יחד עם השחקן אריק משעלי וחיים בוזגלו. ראיתי את שמותיהם של זאב רווח, הילה סעדה, חיים זנאתי, שבו התאהבתי באיזה סרט ששיחק פעם, נדמה לי שקראו לו “אישה יפה", ועוד כל מיני שחקנים שמהם אגמע כל מה שימזגו.
אני לא מבקרת סרטים וטוב שכך. אני אדם קונצנזואלי מדי. אבל הסרט הזה העביר אותי סוג של רכבת הרים, כאילו קושר אותך הבמאי בכיסא ותרצה או לא תרצה, הרכבת נוסעת. ולעתים זה מצחיק, לעתים זה קיצוני, לעתים מקומם, לפעמים קצת מוכר וחרוש מדי, אבל זה באמת מצוין שבסוף, במקום לצעוק על הבמאי שעשה לך את זה, אתה מסתכל על המפעיל ואומר לו “יאללה, עוד סיבוב".
הסיפור הוא על משפחה ממוצא מרוקאי שגרה בפריפריה, מקום שכוח אל ופרוץ כל כך, אפילו מאפיית עבריינים קטנה יש שם. הפעם היחידה שמקבלים מכתב ממשהו שקשור למדינה היא התראה על ניתוק החשמל עקב אי־תשלום. לא קורה משהו ספציפי: אב המשפחה לא מגלה פתאום שיש לו חצי שנה לחיות, והבת לא מתאהבת במוסלמי למורת רוחם של הוריה. זה אחר. יש שם שגרה ששורפת את הנשמה, חלקים שלמים של העתק־הדבק שהכרתי כל כך טוב עד שהעלו לי דמעות בעיניים.
כמה מופתי זה שמישהו מצלם לך שגרה ומצליח להחזיק אותך כל כך הרבה זמן? יש שם תקוות ואהבות ואכזבות וצרחות וקללות, ואמא אחת שמוותרת על התרופות שלה בשביל לחם בבית. יש שם כיבוד אב ואם, מושגים שדי שכחנו מהם, התמכרויות, רצון לצאת מהעיירה הזו וגם חומת ברזל שלא מאפשרת.
את כל זה מלווה נגן העוד ארמונד סבח, ובכל פעם שאני מזהה שזה האקורד האחרון אני מתבאסת, זו מוזיקה שאסור להפסיק.
אני שומעת את הקהל, הוא מדבר, צוחק ומעביר ביקורת תוך כדי. “לא היה צריך להגיד לה את זה", “חראם עליו", “היא מג'ייאנה אה?" (יפה), ואם קודם לכן חששתי שזה יפריע לי, הרי שהפעם אני חלק מהם, יכולה להישבע שגם נתתי כמה הערות פה ושם.
ביציאה מהסרט אני פוגשת את האישה היפה שישבה על ידי. למרות עקביה היא קצת יותר מהירה ממני, כשאנחנו מגיעות אל השער, עומד שם גבר גבוה ורזה ומחכה לה.
“מה עכשיו?", היא שואלת. “סליחה", הוא משיב לה. אני עושה עצמי מחפשת את המפתחות. היא לא מגיבה אליו. “הסרט היה טוב? למי נתת את הכרטיס שלי?", הוא מנסה לרצות. “לפח", היא עונה והוא צוחק. היא מחייכת, כמה קלאסית. אחר כך הם מתחבקים, בטח בבית ישלימו כמו שצריך.
אני נכנסת אל הרכב, גשם מתחיל לרדת, בטח אחד מהאחרונים של החורף המדומה הזה. “היא נרדמה?", אני מסמסת לבייביסיטר. “מזמן", היא עונה לי, “אל תמהרי". אני שמה פלייליסט צרפתי ישן ומתחילה לנסוע, אין מקום ספציפי, סתם לנסוע. החלון שעל ידי פתוח, קצת גשם נכנס וטוב לי, לרגע ספור ויפה אחד - אני שוב נושמת.