בסוף השבוע שעבר הייתה אמורה להתקיים פרמיירה חגיגית לסרט חדש שביימתי, במסגרת פסטיבל דוקאביב. הפסטיבל המרכזי לסרטים דוקומנטריים בישראל, המתקיים מדי שנה בתל אביב. ההכנות להקרנת בכורה כזו נמתחות על פני חודשים, כדי להספיק לעמוד בדד־ליין. עשרות אנשים מעורבים בעבודה סופר־מאומצת, שכרוכה לא פעם בלילות לבנים, והרבה כסף ומאמץ מושקעים בהזמנת האורחים, ביחסי הציבור, בפרסום וגו'.
לא מדובר רק באירוע חגיגי, שבו אתה מצטלם בבגדיך היפים ביותר, אלא ביריית פתיחה משמעותית מאוד במסגרת השקת פרויקט שעבדת עליו שנים ארוכות. ערב שאמור לסייע לך להתבלט בתוך אוקיינוס של תכנים חדשים שמאיימים לבלוע את היצירה שלך. ולכן כל מי שחווה אירוע דומה ודאי מכיר את התפילה החרישית, שמבקשת - רק שלא יהיו בלת"מים שיגרמו לביטול. מגיפה, הפגנת ענק או מלחמה.
פרמיירה שהייתה אמורה להתקיים לסדרה החדשה על הגשש החיוור, שהייתי מיוצריה, התבטלה למשל אחרי שערב קודם לכן נתניהו פיטר את גלנט, וחצי מדינה יצאה לרחובות. לא פלא שברגע שבו החל סבב הלחימה האחרון מול עזה, כל מה שחשבתי עליו היה - הלכה עוד פרמיירה. מצאתי את עצמי עוקב באובססיביות אחרי כל מבזק בטלפון, מנסה לחשב אסטרטגית את התפתחות המהלכים. אם חיסלנו בכיר ג'יהאד ברביעי בבוקר, האם עד חמישי בערב הגזירה תירגע? מי יותר אמין בדיווח לגבי הפסקת אש, המצרים או הסעודים? וכו'.
אבל תוך שאני טרוד כל כך בסיכויי הביטול, קול טורדני ויציב ניסר בראשי ללא הרף. קול שאמר, איך אתה מעז להתעסק בהבלים כמו פרמיירה בשעה שהמדינה מופגזת, בתים נהרסים ואנשים נמלטים למקלטים. הקשבתי לו ברצינות תהומית, מתייסר מהאגוצנטריות שלי, כשלפתע קלטתי את האבסורד שבעצם הסיטואציה.
הבנתי שאני הרבה יותר מוטרד מהאופציה של נפילת טילים בתל אביב בגלל הפסטיבל, מאשר של כאלה שיתעופפו מעל הבית שלי במודיעין. ובמילים אחרות: כולנו בחזית. כולנו שבעי סבבי לחימה נטולי הכרעה. וכולנו ניצבים בפני סיכונים ושיקולים דומים (טוב, לא בדיוק. תושבי עוטף עזה חשופים הרבה יותר. ועדיין). ועל כן לגיטימי לדאוג מביטול של אירוע שאני עמל עליו כל כך הרבה זמן.
בסופו של דבר, הפרמיירה נערכה. האולם היה מלא, והסרט זכה לחשיפה המיוחלת. בזמן ההקרנה, נפל טיל על בניין ברחובות וגרם להרס ולהרג. ושוב, אותו קונפליקט ארור. מצד אחד, איך אפשר ליהנות ולהתרגש אחרי אירוע כזה. ומהעבר השני, רחובות קרובה לבית שלי הרבה יותר מהסינמטק בתל אביב. כלומר, הסיכון הוא מתמיד ומשותף, ושכל אחד יבחר איך הוא מתנהל מולו.
זה מצטרף לסערה הגדולה שפרצה סביב המופע של אביב גפן בפארק, שהתקיים כמה שעות אחרי הפרמיירה שלי. באינסטינקט, גם אני התקוממתי מעצם ההחלטה לקיים בכל זאת מופע ענק בשטח פתוח. אבל דעתי השתנתה במהירות. כל האנשים שבחרו להגיע למופע בכל זאת, ומדובר ברבבות, מודעים היטב לסיכונים ולמצב.
מרביתם, מן הסתם, חשופים לפגיעה גם בביתם הפרטי. ולכן הניסיון לצייר אותם כמנותקים, נתיני מדינת תל אביב האדישים לסבל אנשי הפריפריה וכו' הוא מגוחך במקרה הטוב, ומניפולטיבי ומקומם במקרה השכיח. אחרי אין־ספור סבבי לחימה, שאיש לא יכול להבטיח שלא יימשכו, נגזר עלינו כישראלים להחליט איך להתמודד עם המציאות ההזויה הזו.
אני לא חושב שהסתתרות בבית וצפייה במצעד האיוולת האינסופי של הפרשנים באולפני הטלוויזיה - היא התנהגות יותר הגיונית או פטריוטית מהליכה להופעה. ואם כבר, בעימות בין מדינת הייטק עם צבא עוצמתי לבין ארגון טרור על גבול הקיקיוני, שיבוש של מהלך החיים התקין בישראל הוא ההפסד האמיתי.
ויש כאן עוד משהו. בסדר העדיפויות הלאומי שלנו, תחום התרבות והבידור תמיד ייתפס כזניח. יש מלחמה? תנו לאנשים הרציניים לנהל את העסק, תבטלו את השטויות שלכם וחכו בבית עד שיירגע. וזו טעות. כי יש כל כך הרבה אנשים שעבורם סרט או הופעה הם עניין חיוני. מרפא. הכרחי. דווקא בזמנים כאלה.
על הסכין
בשבוע שעבר התפרסם בערוץ 7 וב"ישראל היום" הנוסח הבא: “גאווה ישראלית: יותר מחצי מיליון מתגוררים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן". שזה, תודו, מעט מוזר, כי באזורים האלה מתגוררים כמה מיליוני אנשים זה שנים ארוכות. אלא שהכוונה הייתה, כמובן, ליהודים. ואני תוהה, מדוע לא טרחו להוסיף. כו־לה עוד מילה.
ובאותו הקשר. פרסום תמונות של ילדים מעזה שנהרגו כתוצאה מהפצצות של צה"ל הפך - ברוח הזמן - לאקט “שמאלני". שלא לומר, תבוסתני ושונא ישראל. וזה איום ונורא. כי אפשר וצריך להתווכח על מידת ההצדקה של פגיעה באזרחים במסגרת חיסול מבוקשים. אבל להעלים במכוון את התמונות הכואבות האלה, זו כבר הדחקה חולנית ממש.
"השתיקות של גברת ויק" (הוצאת אחוזת בית) מאת צ'ל וסטו הוא ספר נהדר שמוכיח שגם במדינה המובילה במדד האושר העולמי - פינלנד - יש טראומות עבר צורבות של פילוג פנימי ואפילו הרג המוני. הרומן, שעלילתו מתרחשת בסוף שנות ה־30, מתכתב עם מלחמת האזרחים הנשכחת שהתרחשה בפינלנד כ־20 שנה קודם לכן, ומרתק לכל אורכו.