מאוטהאוזן. הרבה שנים רציתי להגיע אל המקום הזה, שבו אמא השתחררה בסוף המלחמה במאי 1945, לפני 78 שנה. עכשיו החלטנו לעשות את זה. הכביש מתעקל בעלייה. מסביב הכל ירוק. למרגלות הגבעה זורם הדנובה. נוף מדהים. טבע מושלם. הדבר הכי רחוק שאפשר לצייר מהכיעור האנושי שהיה כאן.
בדרך למחנה חוצים את העיירה הקטנה מאוטהאוזן. כן, כן, יש עיירה בשם הזה. גרים בה אנשים שכאשר שואלים אותם היכן הם חיים, הם משיבים: "במאוטהאוזן". לא רחוק מהכניסה למחנה נתקלנו בצימר מקומי. למעלה, ליד החניה, מישהו עם בגדי ספורט עושה כושר. רץ מאיפה שהוא למאוטהאוזן ובחזרה. איכשהו, בלי תכנון מוקדם, יוצא לנו להגיע למקום בשבוע שבו מתלכדים להם יחד שני תאריכים - גם יום השנה לשחרור המחנה וגם יום השנה לפטירתה של אמא שלי.
סיפרתי כאן בעבר על אמא. היא גדלה בסלובקיה, באוקטובר 44' נלקחה עם הוריה ואחותה הקטנה לבירקנאו, ושם, מול הרמפה של מנגלה - הופרדה מהם. הם עלו בעשן השמיימה. היא, שקיבלה עצה של מישהו לשקר ולהציג את עצמה כנערה מבוגרת ממה שהייתה באמת, נשלחה לעבוד עם עוד כמה מאות נשים במפעל לייצור מטוסים בגרמניה. כחצי שנה עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה. בקור מקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה שלא הסירה מעצמה בכל התקופה.
פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל", כפי שתיארה באזנינו. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה. כשחזית הלחימה מול בנות הברית התקרבה, העלו הנאצים את כל הנשים במפעל על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום נדדו בדרכים, עד שהגיעו למאוטהאוזן. "פה ושם", תיארה את הדרך, "היו אנשים טובים שזרקו לנו כיכרות לחם, אבל היינו אולי 70 בקרון. זה לא הספיק".
אמא מיעטה לספר בכלל, ומיעטה לספר על מאוטהאוזן בפרט. "כשהגענו לשם, לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. ודאי לא ידענו שאלה הימים האחרונים של המלחמה". "זוועה", היא הגדירה את המקום הזה. "אוכל כמעט לא היה. הרגשנו רעב, המצב היה גרוע מאוד", פירטה והזכירה מרדף אחרי קליפות תפוחי אדמה. "המזל שלנו היה שזמן קצר אחרי שהגענו לשם המלחמה נגמרה, אחרת אני לא יודעת אם היינו מחזיקים שם מעמד", הסבירה.
למאוטהאוזן היו מחנות משנה רבים, אבל המחנה המרכזי שבהם מצומצם בגודלו. הכל קרוב להכל. פה הצריפים שבהם נדחסו האסירים, בחזיתם רחבת המסדרים שבה נפלו ומתו מי שלא החזיקו מעמד, והנה המקום שבו היו מגורי הנשים. אי אפשר שלא לעצום עיניים ולהרגיש את אמא, אז בת 14, מסתובבת פה, כמה עשרות מטרים מהקרמטוריום, ילדה בודדה בעולם.
"יום אחד", סיפרה לנו, "נכנסו טנקים אמריקאיים עם דגל, ואז ידענו שהם באו לשחרר אותנו. השמחה הייתה גדולה, וגם התוהו ובוהו היה גדול. החיילים האמריקאים היו המומים. הם לא ראו דבר כזה בחיים שלהם. אנשים שנראו כמונו, רזים, לבושים בסמרטוטים".
אחרי השחרור הסתובבה בכפרים שמסביב וחיפשה אוכל. "נכנסתי לעיירה ליד מאוטהאוזן עם עוד חברה וביקשנו אוכל. עכשיו הם כבר היו מוכנים לתת", העירה בציניות. "אני חושבת שאם היינו באים אליהם לפני זה, היו זורקים אותנו. נתנו לנו לחם וקצת תפוחי אדמה. הזהירו אותנו לא לאכול הרבה בבת אחת, מכיוון שהקיבה שלנו הייתה מצומקת. היו כאלה שהתנפלו על האוכל ומתו מזה".
אמא תיארה באוזנינו כיצד ישבה עם חייל אמריקאי ושיתפה אותו בקורותיה. "כבר דיברתי אז קצת אנגלית, וסיפרתי לו מה עברתי. הוא היה המום". בסוף השיחה נתן החייל לאמא חפיסת שוקולד. "זה היה רכוש ענקי", הסבירה לנו בכל פעם מחדש. "אתם לעולם לא תבינו מה זאת קוביית שוקולד". ביום רביעי שעבר, בדרך למאוטהאוזן, הצטיידנו בחבילת שוקולד. כשסיימנו את הסיור הקשה במחנה, התיישבנו לאכול אותו. לסגור מעגל. להתחבר לאמא.
"אמא שלי, אביבה ליבסקינד, מגדה רקובסקי כשמה אז", כתבתי בספר האורחים במאוטהאוזן, "נולדה בברטיסלבה בשנת 1931. אחרי שמשפחתה נספתה בבירקנאו, והיא עצמה נלקחה משם לעבודה בפרייברג שבגרמניה, היא הובאה לכאן לקראת סוף המלחמה, וכאן שוחררה. השבוע, לפני חמש שנים, היא נפטרה כשהיא משאירה אחריה שבט יהודי שהקימה. עם ישראל חי".