לב מנירוסטה | רון מיברג

אני האחרון שיש לו דרישות מהזולת ביום הולדתי. במשך שנים רבות ציינה נעמי את יום הולדתי באפיית טורט שוקולד מאתגר עם דובדבנים וקירש (טורט היער השחור כמדומני), אבל כמו דברים אחרים שדעכו בינינו, מתישהו גם העוגה נעלמה מחיי. אני מכיר חברים ממוזלים שביום הולדתם ה־60 הפיקה להם המשפחה דיסק עם מיטב להיטי פאפא, אלבומי תמונות, וידיאו ושאר דברים מהלב. כפי שלמדתי ברבות השנים, ילדינו לא זוכרים את ימי ההולדת שלנו אלא אם מישהו מההורים מזכיר להם. אני זוכר את ימי ההולדת של הוריי ואת יום הנישואים שלהם. למי שטוען שהולך ופוחת הדור, אין ויכוח איתי.

יום ההולדת האחרון שלי שזכה להתייחסות היה 40. חברים (או אולי אני) סירבו לוותר על ציון דרך משמעותי, אבל לא באמת בא להם להשקיע בו מחשבה מקורית. הם הפתיעו אותי בהרמת כוסית בביתי. אחרי שהזמנתי אותם. לכן הם לא קפצו חבושים כובעים מצחיקים ממחבואם וצעקו "Surprise!".

אינני טוען ששכבתי ער בלילות הוגה במתנות שחבריי יביאו לי. העובדה שביום ההולדת ה־40 של מי מחבריי נתתי לו ליתוגרפיה ממוספרת של משה דיין מאת פנחס ליטבינובסקי, חתומה בידי הצייר ודיין, לא אמורה הייתה להציב רף. את המתנות היפות והקולעות ביותר תמיד קניתי לעצמי, אבל פה ושם, ברגעי חולשה, תהיתי כיצד יראו לי חבריי המעטים והקרובים את ההשתאות והאושר שהם חשים נוכח העובדה שהגעתי לגיל 40 העגול והמלנכולי.

שום דבר לא הכין אותי לסצינה הסוריאליסטית שנגולה בביתי. ממרחק הזמן והגיל אני יכול לחזור אל המעמד מרסק האיברים ההוא בלי לפרוץ בבכי חסר שליטה. מראה החבילות הזהות בגודלן, בתוך השקיות של רשת חנויות לכלי בית ומטבח, גרם ללבי לשקוע שניים-שלושה סנטימטרים. ליתוגרפיות לא היו שם.

זו אחריותי הישירה לכך שכאשר חבריי המעטים חושבים עליי, הם חושבים על מטבח וכלי בית. חשבתי שהצלחתי להעביר להם ברבות השנים שהעניין שלי באוכל וביין הינו חברתי ואנתרופולוגי, וכי אני הולך למיטה עם ספר קריאה טוב ולא עם "100 פשטידות". אבל היה קיץ, ואם כבר הולכים לחנות כלים, אפשר להרוג שני ימי הולדת ושלוש חתונות במכה אחת.

ביד לא יציבה קרעתי את נייר העטיפה מעל המתנה הראשונה. סט של שתי כוסות אספרסו נירוסטה אל־חלד, עם צלוחיות קטנות שהאספרסו לא יישפך ושתי כפיות גמדיות. זה שנעלבתי לא אומר שאני מבקש להעליב. אבל תגידו אתם: שתי כוסות אספרסו מנירוסטה? זה מה שחבריי חושבים עליי? זה מה שאני מייצג עבורם? קפולסקי?

אני שחקן לא רע, אז השמעתי את הצהלות הסוסיות המקובלות באירועים כאלה וחילקתי צ'פחות ידידותיות ואמרתי: לא הייתם צריכים, ברצינות, זה יותר מדי. אוקיי, אמרתי לעצמי, רילקס. הרי זה אתה שהתחלת לפני עשר שנים את הדיון המופרז באספרסו וגם קנית לעצמך מכונת אספרסו ולימדת את חבריך המעטים אך הקרובים כיצד מכינים אספרסו ביתי. תשתה מה שהרתחת.

אבל גם שוורצנגר חברתי, ניאנדרטלי חסין תחושות, היה מתפורר לרסיסים כאשר היה פותח את המתנה השנייה שקיבלתי. בחיים לא תנחשו: סט של שתי כוסות אספרסו נירוסטה אל־חלד עם צלוחיות קטנות שהאספרסו לא יישפך ושתי כפיות גמדיות. לורנס אוליבייה לא היה משחק את זה משכנע יותר. חיוכים, צ'פחות, מילים אהובות בשפה העברית. מזווית העין השגחתי שאשתי קורסת, אך מצליחה לייצב את עצמה על הקיר.

מישהו מעט ישיר וחצוף ממני היה קורא את חבריו לסדר. בטראומות מסדר הגודל הזה אסור לחכות. זה כמו רוכבי סוסים שנופלים. חשוב לשוב ולעלות על הסוס. אבל אני, כפי שיודעים כל מכריי, פולני רכרוכי ומנומס, שאינו רוצה לפגוע בזבוב. לא רק שהשמעתי את כל הצלילים המקובלים וביקשתי לרכך את המבוכה שלהם - היא לא הייתה גדולה מספיק לטעמי - אלא גם הוספתי דברי הבל בדבר המצבים המביכים האלה שבהם אני נתקע עם ארבעה חובבי אספרסו, ואיזה כיף יהיה שיש לי כעת ארבע כוסות מנירוסטה אל־חלד ששומרות על חום.

בראש השנה הראשון שחגגתי כבן 40 היינו כ־20 איש, מבוגרים וילדים, סביב שולחן חדר האוכל, שאריה הנגר הוזעק מקריית אונו לקבע, בעזרת זוויות ברזל, את כנפיו השמוטות. כאשר אריה בא לקחת מידות, השבעתי אותו ששום תירוץ לא ישחרר אותו מחובתו המוסרית להתקין את השולחן לפני ערב החג. אשתי קנתה פרחים, גיהצנו מפות שולחן, הזמנתי ארגזי שתייה קלה. ארגז של בירה סינית לגיבוי. דאגתי שמי עדן יתקנו את מתקן המים הדולף. היה יין כמובן.

אחרי התייעצות בעניין האוכל, הגענו להבנה שאסור לנו להפוך את ערב החג לאורגיה מדממת של בשר, אלא לחשוב במושגים של ארוחה אלגנטית סביב השולחן עם אוכל שאינו מצריך חשיפה בוטה מדי של השיניים הטוחנות. יש לנו ניסיון רע עם ארוחות רבות רושם שעברו את גבולות הטעם הטוב והסתיימו כאשר חבריי הקרובים אך המעטים שרועים על הספות בסלון כשמכנסיהם פרומים, עורם חיוור וזיעה קרה מזנקת ממצחם באשדות שוצפים.

כפי שקורה תמיד, היו מתנדבים רבים לתרום מנות שונות לארוחה. התרומות הללו, כשם שהן ברוכות ומראות על כוונה טובה, לא תמיד מצטרפות לכלל ארוחה הומוגנית. ארוחה טובה נרקמת במוחו של בעל חזון אחד, שהוגה אותה ומוציא אל הפועל. רק כאשר אני מתכנן בעצמי ארוחה כזאת, על שלל מנותיה, ומריץ בחכי את הטעמים האפשריים, מנפה ומסנן, אני יכול להגיע לאמירה קוהרנטית. זה נורא נחמד שמישהו מתנדב להביא סלט או לזניה, השאלה היא אם זה מתחבר. לרוב זה לא מתחבר.

ישבתי במשרדי, עשרות ספרי בישול זרוקים על השטיח, וגיבשתי לעצמי ארוחת חג. אינני טוען שהנוסחה המנצחת שאליה הגעתי היא־היא ארוחת החג האולטימטיבית, אבל נדמה לי שהיו בה דמיון, תעוזה ומעוף, ולא מעט עבודה ותכנון מוקדמים.

תפריט ארוחת החג שאותה אכלו חבריי המעטים אך הקרובים על שולחני: טרין של כבדי עוף עם כבד אווז, קוניאק ותבלינים שהוגש על טוסטים קטנים; מרק גספצ'ו קר שקרייג קלייבורן נהג להגיש לאורחיו החביבים במיוחד בבית הקיץ שלו באיסט־המפטון, שלו הוספתי וודקה; סביצ'ה לוקוס בתחמיץ לימון, ג'ינג'ר, כוסברה, פלפל אדום, שום, שמן זית וטקילה; שיפודי שרימפס ששרו קודם עלייתם על האש במרינדת ברביקיו מיוחדת שאת מרכיביה אינני רוצה לפרט כרגע; סלט חסה מחמישה סוגי עלים ירוקים עם תבלינים טריים וויניגרט של אשתי מהכפרייה של נמרודי בגני יהודה; תבשיל אורז עשוי מאורז לבן, חום ובר, עם פטריות ותבלינים.

התעקשתי להכין לשרימפס רוטב רמולד חמצמץ, כדי שיהיה במה לטבול אותם אחרי שמחלצים מהם את שיפודי העץ. הייתה מנה נוספת, שבדיעבד הסתבר שלקחה את האליפות, פלפלים אדומים קלויים על גחלים, עם שמן זית, לימון, גבינת פטה, זיתים מגולענים, תימין טרי וזילוף אחד של חומץ בלסמי.

חבריי אינם מהזן הרגיש והמתרגש, אבל היו ביניהם שהתייפחו ללא מעצורים אל תוך הפלפלים. איך עשית את זה? השתאו.
נורא פשוט, אמרתי. 24 שעות לפני הארוחה, מדליקים גריל עם שתי שקיות פחמים ושקית אחת של שבבי עץ היקורי, וקולים עשרות פלפלים עד שעורם משחיר לגמרי. אחר כך סוגרים אותם בשקית אטומה ונותנים להם להזיע, ואחרי שהם מזיעים, מקלפים אותם בידיים, שזה עבודה של שעתיים־שלוש לשני אנשים.

הבעיה עם ארוחות שאפתניות וחגיגיות כאלה היא שבעל הבית, במקום לגרגר יין משובח ולהחליף רפליקות שנונות עם אורחיו, ניצב בפתח המטבח בישבן מכווץ. מה אתה עומד שם? גערו בי, שב איתנו, תאכל משהו.

אני מניח שנדמה לכם שאתם שומעים צל צִלה של קובלנה בדבריי. ובכן, אינני יודע לשקר. קובלנתי לא נולדה אתמול. במידה רבה, אין לי לאן לקחת אותה. אבל יש תועלת מסוימת בלראות אותה כתובה. אני יודע שאני לא הפרטנר המועדף של חבריי המעטים לבילוי ערב. איך אני יודע? כי אני לא טיפש. זה עניין קטן של קונסטלציות חברתיות וקוניונקטורות אישיות ותועלתניות, אבל אני בררן גדול כשמדובר בסעודות משותפות. כיוון שחבריי נגועים באותו נימוס ישראלי מודרני, הם מצלצלים למחרת ומרעיפים עליי אהבה ומחמאות על טיבה של הארוחה, החברה הנעימה, היין היוקרתי ואישיותי המשוחררת והחיננית שלפתע הבקיעה מבעד למיזנתרופיה.

זה היה נפלא, הם לואטים בטלפון כמנהג קרקוב, אנחנו לא יכולים להשתחרר מהרושם הגדול שהשאירה עלינו מנת הפלפלים, אנחנו דורשים שתיתן לנו את המתכון. זה היה פשוט ערב קסום, הם אומרים, כך נתפס בעינינו ערב חג של מבוגרים. ההרמוניה של המנות, החיבור ביניהן, הזרימה הטבעית והקולחת של האוכל. היו מעט צרימות במעברים בין המנות השונות, הם אומרים, אולי אפילו נטייה כבדה מדי לכיוון המטבח הקליפורני, אבל אחרי המנה הרביעית, ממש התאוששת.

היום לא נביט כלל לכיוון של אוכל, הם מבטיחים לי כשברקע נשמעת משאית גדולה חולפת על פניהם בכביש. לאן אתם? אני שואל בחשש. מניסיוני אני יודע שהם אינם מרפים איש מרעהו בחגים. אנחנו מוזמנים לחברים, משהו קטן, אפילו לא קרוב לארוחה של אמש. הם לעולם אינם מסגירים באוזניי את שם החברים שאליהם הם מוזמנים, כי אני יודע שהם יודעים שאני יודע, שהם מתארחים אצל החברים שהיו אצלי אמש ואלה יסעדו על שולחנם מחר.

אינני זוכר כיצד הידרדרו הדברים לכביש החד־סטרי הזה, אבל כאשר משפחות של ידידים בפוטנציה יושבות יחדיו על מדוכת החג, משום מה אנחנו לעולם לא מככבים בעשירייה הפותחת. למצב הזה יש סיבות רבות, שלא הפחותה שבהן היא העובדה שעיתונאי מדרג בינוני אינו בדיוק פרסונה גראטה שמישהו יקשט איתו את שולחן החג שלו.

הדברים הסתבכו אף יותר כאשר הבהרתי לידידיי המעטים שאני מעדיף ללקות ביבלות פתוחות על הישבן, מאשר לשוב ולסעוד עם גיבורי התקשורת והבוהמה שהם מלקטים לשולחנם. כיוון שבחוג החברתי המצומצם שלנו אני ידוע כאדם ללא תכונות ורגשות, אין להם בעיה ללהק את שולחנם בלעדיי. חוץ מזה, מה אתם מצפים מאנשים שקנו לי ספלי אספרסו מנירוסטה ליום ההולדת.

ככל שהתרגלתי להיות לא מוזמן, קשה לי לסלק את הבושה הצורבת את פניי בימי חג. בצהריים צלצלה אליי אחת האורחות החביבות עליי, וגבתה ממני באורח מסודר את מתכון הגספצ'ו שלי. מהאופן הענייני שבו ראיינה אותי, הסקתי כי היא התכוונה להכין אותו כבר באותו יום. בעלה, שחזר אותו בוקר מצרפת, מקום שבו אנחנו נוהגים לקנות גבינות ביחד, טרח, בניגוד למנהגו, להתייצב אצלי עם בניו שבאו לאסוף את הגריל.

אני מכיר אותו לא מהיום, ואני מזהה את המבוכה הקטנה שלו, כאשר הוא מעביר משקל מרגל לרגל, מפליג בשיחה קטנה ומפוטפטת ומתפלל לאלוהיו שיהיה לי די טקט לא לשאול אותו אילו גבינות קנה, דבר שהפסקתי לעשות מאז גיליתי כי אינני מוזמן לטקס שחיטת הגבינות המסורתי.
אינני דעתן או בוטה כמו הפסל המפורסם; אינני מסעיר כמו כבוד השר או הפובליציסט הידוע ובעל הטור הדעתן. וכאשר אני בחיק משפחתי, אני נראה כפקיד שומה. אבל העובדה שיש לי שלושה ילדים, לא יכולה להיות הסיבה היחידה אשר בגללה נגזר עליי נידוי חברתי. שעה שאני יוצא מגדרי וטורח להסביר פנים לילדים של זולתי, הם בתורם מלהקים אותי לרוב עם גרפיקאי גרוש שהיה איש ביטחון שילד קטן תלוי על כתפו.

מה נעשה עם נעמי ורון, הם ודאי שואלים את עצמם בלילה במיטה, זה כבר ממש לא נעים, מי יש לנו שלא מתאים לשלושת האמנונים, יגאל ודן? את מכירה איזה גרפיקאי? נדמה לי שנעמי עוסקת בגרפיקה, לא? אין לי עדות קבילה שחבריי המעטים אכן חברו למחרת החג וטעמו ביחד מהמבחר הנפלא של הרוקפור, הגורגונזולה, השברה, הגרייאר, הפורט סאלו, הסטילטון, הפונט לאווק והברי, שידידי הביא עמו מפריז. אבל אני תלמיד חכם של תחושות אשמה, ומאלה קלטתי השבוע בשפע. אני מניח שאילו הייתי לומד להפליץ בצוותא ולהתגסס בצבא וגם להשתלט על השיחה בצעקות ביניים ישראליות, הייתי יכול לתבוע את המקום המגיע לי בחברה. אבל שנותיי בחו"ל הפכו אותי לסריס חברתי שאינו ראוי למאכל אדם.

אם אני רוצה הוכחה לעובדה שאני בחיים ושיש לי חברים, עליי להזמין אותם אליי. כדי להזמין את אשתי ואותי אליהם, הם צריכים לגזור על עצמם ערב נטול סלבס איכותיים, ערב חולין מייאש שבו הדובר השנון ביותר יהיה מבקר מסעדות לשעבר, ואף אחד הרי לא ממש רוצה להמיט על עצמו שעמום כזה. כשהם גומרים עם החובות החברתיים שלהם לבעל תוכנית הדברת בטלוויזיה, לאלוף הפיקוד ולעורך הדין של הברנז'ה, חולפת לה השנה העברית.