שלוש שנים ויום חלפו מאז פתיחת משפט נתניהו – אבל מי סופר. ראש ממשלה מכהן במדינת ישראל שעומד לדין לעיני כל, וריח הדם שמחפשים מי שמחפשים הולך ונהיה דליל יותר ככל שהמשפט מתקדם.
עדי מדינה ועדים שעולים על הדוכן, אנשים שרובם פיגורות, ראו דבר או שניים בחייהם ומכירים לחצים באופן יומיומי, מתארים אילו התעללויות נפשיות עברו על ידי חוקרים כאלה ואחרים כדי להביא אותם לדוכן העדים במשפט נגד נתניהו. לא כולם מתומכי נתניהו או חולקים את אותה דעה פוליטית, אבל השנים שבהן הם חיים עם אימת המשפט מעליהם, כבר פירקו להם ולמקורביהם את הבריאות והנשמה.
משפט נתניהו החל בעניין ציבורי רב, אך בכל יום שחולף בבית המשפט, נשפך אור גדול יותר על הניסיון בכל אמצעי אפשרי להפיל ראש ממשלה. אלה סצינות שנותנות לציבור הישראלי תזכורת לרגעי ייאוש מתוך החיים עצמם, מול הסחבת הבלתי נגמרת בבתי המשפט ומפגש עם גורמי החוק שאמורים להיות נקיים וצחים. אבל מה לעשות שבמדינת ישראל, מדינת הקומבינות, הדברים לא נעשים בניקיון כפיים. בהחלט בעיה עתיקה.
אז במשך שלוש שנים ויום צפינו, התעניינו, ריכלנו – וקיבלנו לא פעם הצצה נדירה ומזעזעת לאיך עסקים מתנהלים. הון, שלטון – לא רגעים או הקלטות להתגאות בהם לאף צד. ובכל זאת, נראה שהתיקים מתפוררים והדם הרבה פחות סמיך מאשר ביום הראשון שבו עמד נתניהו עם נבחרת הליכוד מאחוריו. לרוב, המשפט עוסק ברכילות זולה, שזה מעניין וזה רייטינג, אבל את זה יהיה לנו גם בלי בית משפט.
נתניהו הופשט וחטף לעיני כל, אך כך קרה גם לפרקליטות. הגיעה העת לתת לכל העדים שזומנו, בוטלו ואולי עוד יזומנו מחדש, ללכת לישון בלילה בלי חרדות מהרגע שבו יעמדו על דוכן העדים. שם, תקועה להם מצלמה בפרצוף מול כל המדינה. שיא משפט הראווה של נתניהו כבר מאחורינו, ולמרות הרצון של צמאי הדם, או של ראש הממשלה שטוען לחפותו, להגיע לניצחון על־מלא - אלה בדיוק הרגעים בחיים שצריך כבר להיפגש באמצע ולגמור את עוגמת הנפש הזו לכולם. הגיע הזמן לקפל את האירוע בעסקת טיעון.
ללמוד מהמוות
מותה המצער של הדוגמנית קארין באומן שסבלה ממחלת האנורקסיה שובר את הלב. רק בת 35, אבל כבר אישה בוגרת שמכירה את החיים ובכל זאת לא הצליחה להתמודד מולם ובעיקר להציל את עצמה מעצמה. במשך 17 שנה התמודדה קארין עם הפרעות אכילה ועם אנורקסיה קשה, היא הגיעה למשקל של 25 ק"ג והתמונות שלה מהימים האחרונים שלפני מותה כואבות לצפייה.
באחד מהראיונות בעבר אמרה כי בתקופה שבה ניסתה לפרוץ כדוגמנית, היא הגיעה לאודישן בפריז שהיה נקודת המשבר בחייה. לדבריה הבוחנת הסתכלה עליה, ואף שהייתה רזה מאוד באותה התקופה, היא אמרה לה שכדי לקבל את העבודה מוטב שתשיל 4 קילוגרמים. מאותו המפגש עם הדרישה היא הפסיקה לאכול והתמכרה להרזיה עד שהגיעה למצב גופני שבו חייה היו בסכנה. השבוע נפטרה לאחר שמצבה הידרדר בעקבות דלקת ריאות.
הסיפור המצער של קארין, שנמצא בתשומת הלב התקשורתית בגלל היותה בת למשפחה בפרופיל תקשורתי גבוה (הבת של יהודית באומן, בת זוגו של הזמר שימי תבורי) יכול להפוך לסיפור שיישכח או לאירוע מכונן. בדיוק כמו הלום הקרב איציק סעידיאן, שהצית עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון והוביל באקט המחאה לשינוי בתפיסת הטיפול בהלומי קרב.
הסיפור של קארין באומן הוא סיפור של נערות רבות בתקופה שבה הביטחון העצמי לא מבוסס וכל הערה מהסביבה משפיעה על החיים בצורה דרמטית - והוא צריך לזעזע כל בת או בן נוער והורה. הוא סיפור חינוכי חשוב שצריך להילמד בבתי הספר, להיות נידון על ידי בני הנוער עם המורים ועם אנשי מקצוע ובוודאי שלהיות בשיח בבתים בין ההורים לילדיהם. המוות של קארין הוא כואב ומיותר, אך מתוך הפרסום ותשומת הלב הציבורית שלה הוא זוכה אפשר להציל חיים של אחרות ואחרים ולשפר את הביטחון העצמי ואת תפיסת דימוי הגוף של רבות ורבים שגם אינם נערים או נערות.
משימה קטלנית
כמו בכל נישואים שמכבדים את עצמם, לא פעם אני מוצאת שהחצי השני שלי מלין בפניי שהוא מאס בעובדה שבכל פעם שאני רואה אותו "נח בשלווה על הספה" יש בי הצורך "לחלק משימות". אני גם מוצאת שהוא ממש לא הגבר היחיד שחש כך וזה הופך אותי לא לאישה היחידה שהיא תקתקנית מושבעת.
כי את הבית צריך להפיק, והפקה זה משימות, וברוך השם תמיד יש מה לבצע - ואם לא, אז אני כבר אזום, והנה נפתח חלון זמן חדש כשהוא מתיישב על הספה. בנחת! איזו התנשאות. כשאני נמרחת עליה, למשל, אני חושבת אסטרטגיה ומפיצה כותרות. "איזה יום", "אני גמוררררה", "חייבת מים", "מיגרנה". הבנתם? חוסמת מראש אפשרות להפעיל אותי ומייצרת מנוחה עם קבלת שירות. כי מאחורי כל גבר עייף עומדת (או נחה) אישה חזקה שמחלקת משימות. חג שמח!