"אני מוריד את המבט למטה ופתאום אני רואה מחשוף. המבט יורד עוד קצת ואני רואה רגליים במקום שבו הרגליים שלי צריכות להיות, אבל הן רגליים רזות וחטובות, עם גרביונים צמודים ונעלי עקב. אני הולך במסדרון ולפתע אני רואה גבר מתקרב לעברי, הוא היה גדול ממני והרגשתי מאוים".
במחקר מ־2016 הכניסו גברים לסימולציית מציאות מדומה שבה הם ראו את עצמם בדמות של אישה בלבוש חושפני, בשמלת מיני צמודה ובנעליים בעלות עקבים גבוהים ודקים. תחושת העצמי ודימוי הגוף של הגברים השתנתה בהתאם למראה הגוף הנשי הווירטואלי. הגברים דיווחו שהם מרגישים יותר פגיעים וחסרי אונים, ולא רק זה - הם גם נמנעו מקשר עין עם דמות גברית וירטואלית שבאה לכיוונם. הם אמרו שלראשונה בחייהם הצליחו להרגיש כיצד אישה מרגישה. הם אמרו שזה לא משנה כמה הם שמעו על תחושות מסוג זה מצד נשים, אין תחליף לחוויה אותנטית כדי להבין לעומק את התחושות של אדם אחר.
פרוטאוס היה אל ים יווני שהצליח לשנות את צורתו כרצונו. "אפקט פרוטאוס" משקף את הרעיון שאנשים יכולים לשנות את התנהגותם ועמדותיהם בהתאם למראה האווטאר או הדמות הווירטואלית הניבטת אליהם מהמסך. כאשר נבדקים ראו את עצמם כדמות אווטאר גברית, שרירית יותר ועם סממני גבריות כגון לסת מחודדת וזיפים, הם נטו להפגין יותר ביטחון עצמי, אסרטיביות ואפילו אגרסיביות. הם דיברו יותר בדיון, התפרצו יותר לדברי האחרים, ובאופן טבעי הגבירו את קולם. לעומת זאת, כאשר נבדקים ראו את עצמם בדמות עדינה יותר, חלשה פיזית ובעלת פחות מאפיינים גבריים מובהקים, הם נטו להתנהג בצורה פסיבית ונחבאו אל הכלים.
לקבל תשובות מהראי
מוחנו בונה סיפור מתוך המידע שמגיע באמצעות החושים. ברגע שאין קוהרנטיות בין הדמות הניבטת אליי ובין הידע המוקדם שיש לי, המוח ייתן תמיד עדיפות לקלט שמגיע מהסביבה. גם אם אנחנו יודעים באופן רציונלי שאנחנו לא הדמות הניבטת אלינו, הדמות תמיד תקבל עדיפות ותשפיע על ההתנהגות שלנו. המשמעות היא שכאשר אנו משתמשים באווטאר וירטואלי שנראה ונע כמו גוף אנושי, מוחנו יכול להתייחס אליו כאילו הוא הגוף שלנו.
בניסוי מעניין מ־2009 נתנו לחלק מהנבדקים אווטאר בעל מראה אטרקטיבי, ולחלקם אווטאר בעל מראה מאוד לא אטקרטיבי. נמצא שהמשתתפים עם האווטארים האטרקטיביים הפגינו יותר ביטחון עצמי, חשפו יותר פרטים אישיים על עצמם, היו יותר מוחצנים ויצרו יותר אינטראקציות חברתיות.
באותו אופן, כאשר נותנים לאנשים דמות אווטאר גבוהה יותר, חזקה יותר או אטרקטיבית יותר ממה שהם בחיים האמיתיים, הם נוטים להפגין יותר ביטחון עצמי, אסרטיביות בעת הבעת דעתם ואפילו אגרסיביות. לעומת זאת, כאשר מצמידים לאנשים אווטארים נמוכים, חלשים פיזית או פחות אטרקטיביים ממה שהם בחיים האמיתיים, הם נוטים להתנהג בצורה פסיבית ונחבאים אל הכלים.
כאשר אנחנו מסתכלים במראה וניבטת משם דמות בעלת מאפיינים מסוימים, מוחנו מתנהג על פי אותם מאפיינים. המשמעות היא שנוכל מצד אחד ללמוד על המוטיבציות הבסיסיות של אנשים, ומצד שני נוכל לעשות שימוש במציאות מדומה ללמידה - לא רק של פעולות מוטוריות, אלא גם של תרגול ואימון בקבלת האחר, בחשיבה מחוץ לקופסה ואפילו פתיחות לשונה מאיתנו. לאפקט פרוטאוס יש השפעה דומה ללבישת חליפת סופרמן או כל סוג אחר של לבוש שגורם לאדם להרגיש בטוח יותר ומועצם. נמצא שלבישת חליפת סופרמן יכולה לגרום לאדם להרגיש חזק ובעל יכולות, ולכן גם להעז יותר, ותחפושת של אחות ואפילו רק חליפה לבנה גרמה לאנשים להושיט יותר עזרה לאנשים במצוקה.
במחקר נוסף, הקצו לנשים באופן רנדומלי שני אווטארים - אווטאר עם מראה פרובוקטיבי, גוף מעוגל, חזה גדול, מחשוף ושיער שופע, ואווטאר עם מראה לא פרובוקטיבי. הנשים נתבקשו לצאת לטיול ברחוב וירטואלי. הנשים שהוצמד להן אווטאר חושפני הרגישו חשופות יותר וראו את עצמן כגוף יותר מאשר כבן אדם, במילים פשוטות, הן החפיצו את עצמן. למעשה, הן נחשפו לחוויה של ראיית עצמך כאובייקט שיש להעריך על סמך המראה החיצוני. בשלב השני של הניסוי, כשהתבקשו להיכנס לאתר היכרויות, הן הסכימו להצעות מיניות מגברים הרבה יותר מהנשים שלא הרגישו מוחפצות, ובנוסף - הן פלרטטו הרבה יותר עם גברים.
כשהמוח בונה סיפור
הקלט המתקבל באמצעות החושים שלנו משפיע על המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו. כאשר אנחנו מסתכלים במראה וניבטת משם דמות בעלת מאפיינים מסוימים, מוחנו מתנהג על פי אותם מאפיינים. אפקט פרוטאוס מצביע על כך שתחושת ההתגלמות שלנו יכולה להתרחב מעבר לגוף הפיזי שלנו ולכלול את האווטאר הווירטואלי שלנו.
המוח שלנו בונה סיפור מתוך המידע שמגיע אלינו באמצעות החושים. ברגע שאין קוהרנטיות בין הדמות הניבטת אליי ובין הידע שלי, המוח מנסה ליצור קוהרנטיות מהקלט שמגיע אליו מהסביבה. המשמעות היא שכאשר אנו משתמשים באווטאר וירטואלי שנראה ונע כמו גוף אנושי, המוח שלנו יכול להתייחס אליו בקלות כאילו הוא הגוף שלנו.
הממצא המדהים הוא שכאשר נבדקים בוגרים ראו את עצמם בדמות של ילד למשך שעה, ולאחר מכן הם התבקשו להעריך את גודלם של אובייקטים בעולם האמיתי, הם העריכו אובייקטים כמרוחקים וגבוהים יותר ממה שהיו במציאות. הם למעשה ראו את האובייקטים מפרספקטיבה של ילד, גם לאחר שיצאו מהסימולציה הווירטואלית. אבל ההשפעה רחבה יותר מתפיסת הגודל של עצמים פיזיים. מסתבר שכאשר הנבדקים ראו את עצמם כילד בסביבת ילדותם, הם שחזרו בקלות רבה יותר זיכרונות וחוויות שחוו כילדים.
האופן שבו אנו חווים את העולם מושפע מהקלט המגיע מהחושים שלנו. למשל, תחושת חום גופנית יכולה להפעיל תחושה של חום פיזי ולעודד חום בין־אישי. למשל, נמצא שכאשר אדם מחזיק כוס קפה חמה, הוא ייטה לשפוט אדם שהוא לא מכיר כאדם חם ונעים וירצה להיות בסביבתו, לעומת מצב שבו הוא מחזיק כוס קפה קרה.
הקשרים הללו בין חוויות פיזיות או חושיות לייצוגים נפשיים הם חלק מהמורשת האבולוציונית שלנו. כך שאנחנו היום, בעידן המטאוורס והמציאות המדומה, יכולים לנצל את ה״באג״ הזה במוחנו כדי להצליח לשים את עצמנו בנעלי האחר מצד אחד, אבל גם כדי להבין שהמציאות היא למעשה ההבניה האולטימטיבית של מוחנו, ולכן ״אם נעשה כאילו, אחר כך זה יקרה״.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה