זה היה הטור החמישי או השישי שלי מעל דפים אלה. הייתי אז בת 23 והחלטתי שחיי, צבעוניים ככל שהיו, לא מספיק מעניינים, וכדי שלא אאבד את הטור הזה בטרם עת, אני צריכה להתחיל לצאת החוצה ולסקר דברים אחרים, תרבותיים יותר.

כשאני פוגשת אנשים שלא מכירים אותי ומספרת על כתיבתי ב"מעריב", הם מיד שואלים “כתבת לענייני מה?". ואני לא קולעת לאף ז'אנר, אין תחום שיכול לספק לי את תעודת ה"עיתונאי" שאליה אני עורגת כל כך. אז למדתי לפטור את זה ב"כתבת לענייני עצמי". הדבר הראשון שאותו החלטתי לסקר היה הופעה קטנה במועדון, שספק אם קיים היום, בנמל תל אביב.

הייתה זו הופעה של גבי ברלין, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אני זוכרת שהיה זה בוקר יום שישי. אז עוד לא היו לי בעל או ילדה לדאוג להם לבישולים ולבית נקי, גרתי בחדר של 11 מטר בדירת שותפות ביפו. עצרתי מונית, כשביקשתי לנמל הופתע הנהג. היה זה איזה חודש חורפי מוגזם במיוחד ובחוץ 3 מעלות.

“מה יש לך בנמל? את מחפשת שפעת?", שאל.
“מצאה אותי כבר פעמיים העונה", עניתי לו, “אני כבר לא מעניינת אותה".

20 איש היו בהופעה הזו. כולם אחזו בירות, חלק עם ערק וצלחות צ'יפס, והם מדברים ומצטלמים האחד עם השנייה, מבוגרים ממני בשלושה עשורים או יותר, ונראים חונטה אחת. כשנכנסתי, חשבו שבאתי למלצר, וכשהזדהיתי בארשת חשיבות רצינית (הגזמתם, אני עיתונאית), התלהב בעל המקום והושיב אותי לא רחוק מהם.

והנה נכנס גבי, נמוך, חייכן, צנוע, מסייע לנגן שלו לסחוב את הפסנתר וקורא לאנשים היושבים בקהל בשמותיהם. את אחד שאל אם הבן כבר שב מחו"ל, לשנייה אמר שהאזכרה של אבא שלה הייתה מאוד מכובדת, ואת השלישי שאל אם רזה או סתם נדמה לו. ניגשתי אליו בטרם התחילה ההופעה וסיפרתי לו שבאתי לסקר את המופע שלו, אני כותבת לכם וצוחקת.
“באמת?", התלהב, “אבל זה לא לגיל שלך פה".
“אבא שלי לימד אותי את כל השירים", אני עונה לו, “נסה אותי".

כמה דקות אחרי כן ההופעה מתחילה, את השיר הראשון או השני הוא מקדיש לי, זה “אל תעברי לבד ילדה ברחוב" של שלישיית גשר הירקון. בהתחלה אני מתביישת לשיר, אבל כשאני רואה את השניים הראשונים פוצחים בשירה ונעמדים, אני מצטרפת, בישיבה כמובן. מצחיק כמה לא נשכחו ממני המילים, הרי שירי ארץ ישראל עטפו את ילדותי, בדרך לטיולים בטבע, בדרך לאילת, אחרי הקידוש, כשאבי ואמי שותים קצת קמפרי תפוזים, ובכל ערב חג אצל כל אחד מצדדי משפחתי.

הוא שר את “יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה" ואת “חופים" ואת “אהובתי לבנת צוואר", ואני מרשה לעצמי להוציא כמה פרוטות, אף על פי שעם המוניות חרגתי מהתקציב שלי, ומזמינה גם לי בירה ופתאום, לא רוצה שזה יסתיים. כשהכל נגמר, השבת כבר בפתח והגשם שבחוץ מתחזק. אני משלמת על הבירה שלי, ומבקשת מגבי תמונה. הצטלמנו, מעניין אם אמצא את זה.

עוברות חולפות תשע שנים. גבי ואני עדיין בקשר, הזמנתי אותו לתוכנית הרדיו שלי והקדשתי לו תוכנית שלמה, מילה אחת רעה לא הצלחתי להוציא ממנו, והאמינו לי שאני לא מדברת בשבחו כי הוא איננו, זה האיש, אוהב ימים לראות טוב.

ובספטמבר 21' אני מתגרשת, ובפברואר 22' חוגגת 32 ומחליטה לערוך אירוע גדול ולהזמין את כל החברים שאיבדתי בדרך. לא רציתי חגיגת יום הולדת רגילה, כזו של מתנות קטנות, אלכוהול ודי־ג'יי, התחשק לי משהו לנשמה שהייתה מרוסקת כל כך אז. שבוע לפני כן חגגתי לגפן שנה במסיבה פומפוזית והחלטתי שגם לעצמי אעשה משהו יפה. ופתאום עלה בי הרעיון. טלפנתי אל גבי.

“מרסל", שמח למשמע קולי, “מה שלומך? אני קורא ב'מעריב' שקצת קשה עכשיו".
“יעבור", אמרתי לו, “ומה שלומך?".
ואז הוא סיפר לי על הופעה חדשה שלו עם רמי דנוך מצלילי העוד ושאל אם להשאיר לי כרטיסים בקופה.
“גבי, אתה בטח כבר לא עושה דברים כאלו", התנצלתי כהרגלי, “אבל אני חוגגת יום הולדת, בשבוע הבא, בערב שישי".
“מה את צריכה, מרסל?", שאל.
“שתבוא לשיר לי, בעיקר את 'היו לילות'. מתחשק לי בעיקר את השיר הזה".

ניתקנו את השיחה כמה רגעים אחרי כן, מיותר לציין שהוא הסכים וביקש מחיר עלות רק בשביל האורגניסט והוצאות ההגעה. שישי בערב, ביפו העמוסה, בשעה לא מוקדמת בכלל, הוא פסע אל ביתו של ידיד שלי, מאחוריו האורגניסט ובת זוגו של גבי. הוא שתה איתי קצת יין, שוחחנו, וחברים שלי, בני כל הגילים, מכל התחומים, פשוט עמדו אחריי במין תור מאולתר וחיכו לשוחח איתו, הוא זרח. חגגתי כמה ימי הולדת בחיים, פעם היו אלו מסיבות קרנבל של ממש, לא קרה שהיו פחות מ־50 איש, אבל בזו היו 30 אנשים שהגיעו לשמח אותי, ובכל פעם שאמר גבי שזה השיר האחרון התחננו לעוד. הם זרחו, ואני, אני הייתי מאושרת כל כך בשעות הללו.

לא ידעתי שהוא חולה. לפני שבועיים, כשקראתי שקיבל פרס מפעל חיים מטעם אמ"י, נכנסתי מרוגשת לכתבה, ואז צפיתי בתמונות שצירפו מהאירוע. כמו שהבנתם, לעיתונאית לא הפכתי עם הזמן, אבל לו הייתי כזו או עורכת, לא הייתי מאשרת את התמונות שפרסמו שם. הוא נראה בהן חיוור, רזה מאוד, חולה במחלה סופנית. נשבר לי הלב, פעמיים התקשרתי ולא נעניתי. כשרציתי להתקשר בפעם השלישית, כתבה מישהי בפייסבוק “חבל על דאבדין ולא משתכחין", וסיפרה על פטירתו. 

רק עכשיו אני מתחילה לחוות את זה, אני חושבת שזה קורה בגיל 30 צפונה, בהתחלה סבתא מתה, אחר כך איזה דוד, דודה, שכן קרוב, חייל מילואים שלמד איתנו ודמויות מפורסמות שעליהן גדלנו. וזה קרה יותר מדי פעמים בשנה האחרונה, וזה עדיין לא מחשל ולא עובר על ידי. הדלקתי את הסלולרי הישן ונכנסתי לתיקיית סרטוני הווידיאו מיום ההולדת ההוא. גבי שר את “הכל בגלל האהבה":

“אני שותה לי וויסקי, אני שותה שמפניה,
עם ג'וני ועם ניסים וששון מנתניה,
איי, זה לא עוזר, אצלי הלב הלב בוער,
נגנו נגנו לי שיר אחר"

הוא שר וכולם סביבו מוחאים כפיים, מתחבקים, משתכרים, והוא זורח. ורק עכשיו הבנתי, 20 איש שם בבר, 300 איש בהופעה שלו עם רמי או במסיבת יום הולדת לא מוכרת בשישי בערב ביפו, האדם הזה, גבי, יותר משחיפש את הזוהר ואת מחיאות הכפיים, חיפש מקום להניח בו אורגן, מיקרופון לא חורק ומינימום שיכול להיות גם מקסימום, של זוגות אוזניים שיקשיבו.

נכנסתי לקרוא את הטור שכתבתי עליו אז, לפני שנים. אתם יודעים איך הוא מסתיים? בהתנצלות שלי כלפי יוסי גמזו. ברוב טיפשותי בשבוע שלפני כן כתבתי שהוא נפטר. בנו כתב לי הודעה זועמת, ובצדק. אבל עכשיו חלף הזמן, וכבר אין חורפים קשים מאוד, ושניהם שם למעלה. אחד כותב, אחד שר, והשמש בהירה פי כמה יותר.