בלי מילים היא התחננה אליי. רק שאעזור לה, שאוחז בידו של בנה ואשכנע אותו להישאר עוד קצת, לא ללכת הביתה, לחוות איתנו את המשך הסדנה ולחכות לארוחת הצהריים המפוארת בעוד כשעה בלבד. ראיתי את מבטה. עייף, כאוב, פצוע. "הוא עבר כבר שני אשפוזים במרכז פסיכיאטרי והוא רק בן 16", אמרה לי.

"גם לפה לא רצה להגיע. הבטחתי לו שאם יבוא, אוותר לו על הפגישה עם הפסיכולוג השבוע". אמרתי לה שזה גיל בעייתי, מפחיד, שמספיק שאתה קצת יותר חכם מבני כיתתך, מתוחכם או בוגר, אוטומטית יהפכו אותך למוקצה ולא אהוב ומשם הירידה תלולה ומסוכנת. ניחמתי אותה, אני ועוד אמא שהייתה שם הכנו לה נס קפה וחתכנו עוגה טעימה שהכינה אחת המתנדבות. נראה היה שנרגעה והוקל לה קצת, אפילו האמינה שייעתר לי ויסכים להישאר. אבל בדיוק כשהתכוונה לקחת ביס מהעוגה, יצא בנה בסערה מהשירותים, עיניו אדומות, מבטו עצבני וידיו רועדות. "הביתה", אמר לה, "הבטחת לי שנלך אם ארצה, הביתה!", כמעט וצעק.

היא הביטה בי, התחננה לעזרה. צד אחד בראשי ביקש לצעוק לו "חתיכת מפונק, אמא שלך רוצה לנוח לרגע, לאכול עוגה ולפרוק, עוף מפה". והצד השני, הרציונלי יותר, הבין את המטריה, את כאבו וחרדתו של הנער, וניסה לדבר על לבו: "תישאר עוד קצת, תהיה צמוד אליי, כשאשאל שאלות בסדנה, לא אכריח אותך לענות, אני מבטיחה. וגם שלחו מלא דברים טעימים לארוחת הצהריים, פלאפלים ופיצות וסושי, אתה אוהב סושי?". הוא הסתכל עליי לרגע, בחן. עלה בי שבב תקווה.

"רק שתטעם מהעוגה", חשבתי לעצמי, זה כל מה שרציתי, שהאישה הזאת, המודאגת והכבויה, תאכל ביס מהעוגה. אבל הוא בכה, מלמל כמה דברים ויצא בסערה. היא יצאה אחריו, האמא השנייה שעמדה על ידנו והגיעה עם בתה שעוברת חרמות על ימין ועל שמאל בבית הספר, ניחמה אותי. "אנחנו אמהות, זו ברכה וזו קללה". לא אמרנו עוד.

זו השנה השנייה שבה אני עורכת סדנת כתיבה חינמית לבני נוער. הראשונה הייתה ביולי אשתקד, ידעתי שלא אגבה כסף, עמדה מולי מטרה אחת: לחשוף כמה שיותר בני נוער מאותגרים חברתית לכלי התרפויטי הזה שנקרא כתיבה. מה היה הטריגר? נער שניסה לשים קץ לחייו בבאר שבע, לאחר שצחקו על צבע עורו, מבטאו וגינוניו. הרבה יותר מדי סיפורים כאלו אנחנו פוגשים, ומאז שאני אמא אין לי הפריבילגיה לעמוד מנגד.

בשנה שעברה כתבתי: "בואו נעשה את זה קצר, סדנת כתיבה בתאריך כך וכך, דרושים לי כך וכך מתנדבים ובעלי עסקים שיכולים לתרום אוכל ושתייה". תוך שעות ספורות התמלאו המקומות בסדנה והיא הפכה לסולד אאוט.

המון בעלי עסקים כתבו לי, אחד שלח סושי, השני הגיע לצלם תמונות למגנטים, השלישי תרם את המקום (מרכז שביט כנסים ברמת גן, גם השנה הם לא ביקשו כלום בתמורה ואף הוציאו מכיסם), והרביעי שלח ספרים בחינם, מחברות וכלי כתיבה. ידעתי שלא אניח לזה, שזה יהפוך למסורת, והנה שנה אחרי עלה מספרם של מקרי החרמות בבתי הספר, והסטטיסטיקה פוגעת בכל ילד רביעי.

גם הפעם כתבתי: "זוכרים את השנה שעברה? גם השנה אפתח סדנת כתיבה כזו בדיוק". וגם השנה האירה לי את פניה הישראליות היפה כל כך, אהבת האדם ורוחב הלב. הפעם היו עוד סדנאות חוץ מכתיבה: הייתה סדנת אימפרוביזציה ומשחק (אחת מהמנחות הגיעה עם תינוק בן יומו והניקה אותו), סדנת תופים (שני מנחים, אחד הגיע במיוחד מבאר שבע והשני מכרכור), שישה מתנדבים ומתנדבות שלא נתנו לי לזוז: ארגנו, קנו, חילקו, ניקו. אחד מהם, בדרגה בכירה בצה"ל, חתם במיוחד על יום חופש, נכנס עם מדי א' מדוגמים ורגע אחרי החליף לטי־שירט ושאל: "מה להרים? מה לעשות? למזוג את השוקו לכוסות?".

די־ג'ייאית אחת, שפחדה שלא תגיע בזמן, חנתה במקום לא מוסדר ורכבה נגרר. עד לרגעים אלו אני מתחננת לשלם לה את הדוח והיא מסרבת. נשלחו מגשי פיצות, פלאפלים, דברי מתיקה, שתייה. המון ביקשו לתרום כסף אבל סירבתי, העדפתי שישלחו דברים, שיראו נכונות, שיבחרו בעצמם מה הם, בתור בני נוער, אהבו לאכול ולעשות.

אני יושבת עכשיו בביתי, לפני שעה וחצי נגמרה הסדנה והגוף שלי מפורק, זה נורא קשה פיזית ונפשית. המון צלקות פגשתי שם, היו גם צלקות פיזיות שראיתי ורציתי ללטף, לחבק, להתחנן שלא יפגעו בעצמם ולהבטיח להם שאוטוטו תעבור התקופה הזאת. אחרי שנתתי להם תרגיל כתיבה ראשון, השארתי להם זמן לשאלות. נער אחד, בן 17, תכול עיניים, שאל "מה הדבר הכי נורא שקרה לך בתור נערה?".

ושקט בעולם, גם המתנדבים שסידרו את הכוסות ובקבוקי השתייה הפסיקו והביטו בי. 60 נערים, עוד 20 הורים שהתעקשו להישאר וכמה מתנדבים בוהים בי. וסיפרתי. סיפרתי על ולריה שכולם אהבו, איך הייתה הראשונה שחגגה בת מצווה באיזה לופט מפואר שההורים שלה שכרו, סיפרתי איך היינו 90 תלמידים בשכבה, והיא באה אליי בהפסקה הגדולה, מאחוריה גדוד חברים וכולם אוחזים בהזמנות לבת המצווה שלה, והציגה לי את הפנקס ואמרה "וואי מרסל, תראי משהו, נשארה לי רק הזמנה אחת!", ושלפה את ההזמנה. אפילו הספקתי לחייך ולהושיט את היד, לא הבנתי מה פשר פרץ הטוב שלה אליי פתאום אבל לקחתי אותו בשמחה, וסנטימטר לפני שנחה ההזמנה בידי היא החזיקה אותה באוויר ואמרה: "נו, תראו את החיה בסרט הזאת? מי יזמין אותך בכלל, יא שמנה?".

עמדתי על הבמה, סיפרתי את זה ושקט, גם בני הנוער שהפריעו לי קודם לכן, לא פצו פה. סיפרתי איך קרעה את ההזמנה ואמרה: "אם תצליחי להדביק אותה בחזרה תבואי. אם לא, תישארי לאכול בבית". כמובן שלא הלכתי לבת המצווה הזאת, אבל באותו הערב, בין בכי לבכי, לקח אותי אבי לאכול פיצה. אוכל, כך חשב ואולי עדיין, מרפא מהכל. לעזאזל, כמה שהוא פצע ופוצע.

הראיתי להם את האור שבא אחרי, את זה שלא צריך להיות מקובל. דרושים לך רק שני אנשים, קרובים לגילך, שנעים לך לשהות במחיצתם ושמוציאים ממך את הטוב ביותר. חשבתי שלא ירצו להצטלם, אבל כשהוצאתי אותם להפסקה, ביקשו להצטלם איתי, פתחו קבוצת וואטסאפ והוסיפו אחד את השני. אחד מהם, זה שהרעיש במשך כל הסדנה, אפילו אזר אומץ ושאל: "את יכולה לסדר שאני וזאת עם החולצה הלבנה נשב ביחד?". כמובן שסידרתי זאת, והם אפילו החליפו טלפונים.

לעולם לא אבין חרם על ילד, לא אבין הורים שעורכים לילדיהם מסיבות יום הולדת סלקטיביות שאליהן מזמינים רק 10 או 20 חברים מהכיתה וכל השאר בחוץ, לא אבין הורים שקוראים לילדיהם "נסיך" ו"נסיכה" בזמן שהם פוגעים באחרים כמו שטן ושטנית. יותר אבין את ההורים מהצד השני, שניסו לצפות בילדיהם פורחים היום כשם שפרחו בשנה שעברה.

הסדנה הייתה אמורה להסתיים ב־13:00, הם לא הסכימו ללכת עד 14:30. ישבנו שם, שוחחנו על כאבים, אהבות, התחלות חדשות וחוסן נפשי. בסוף, ניגשה אליי אחת הילדות הצעירות שבסדנה ונתנה לי פתק. "תפתחי אותו באוטו", לחשה לי, חיבקה אותי ויצאה.
פתחתי אותו ובכיתי, אני בוכה גם עכשיו.

גם בשנה הבאה אעשה את זה, שידרוש ממני מה שידרוש - ואפילו בשנים שאחרי.