אם רוצים לסכם במשפט אחד את השוואת הסיקור של ישראל ב"ניו יורק טיימס" במחצית הראשונה של 2023, לעומת המחצית הראשונה של 2022, הרי שזהו המשפט: ממשלת ימין מלא־מלא היא רעה מאוד להסברה של ישראל. נשמע אולי כמו משהו זניח, ו"הסברה" היא מילה קצת מיושנת שפחות משתמשים בה כיום, אבל ההשלכות הן מרחיקות לכת.
אולי במקום הסברה, נקרא לזה דיפלומטיה ציבורית. הדיפלומטיה הציבורית היא קריטית, כי התקשורת משפיעה על דעת הקהל, הקהל בוחר את נציגיו לקונגרס ולסנאט, והנבחרים האלו מחליטים אם להמשיך לחמש את כיפת ברזל.
אז כשהדיפלומטיה הציבורית של ישראל גרועה, יש פחות לגיטימציה לפעולות צבאיות, ולא משנה כמה נהיה בטוחים שאנחנו הצד הצודק בסיפור. כשהדיפלומטיה הציבורית של ישראל גרועה, זה משפיע על היכולת שלנו להשפיע בנושאים הרי גורל, כמו למשל היחס העולמי לגרעין האיראני.
כשהדיפלומטיה הציבורית של ישראל גרועה, אנחנו חוטפים גם מהידידות הערביות שלנו. שנים של עבודה קשה הניבו שיתוף פעולה עמוק ומשמעותי עם מצרים, כמו גם שיתוף פעולה חשוב עם ירדן, ויחסים מצוינים עם איחוד האמירויות. אבל כשהימין מלא־מלא מנפנף ומתרברב לעבר הבייס על בנייה בהתנחלויות ומחיקת חווארה, וכשהממשלה הנוכחית נתפסת כקיצונית וששה אלי קרב, אף אחד בעולם הערבי לא יכול לעמוד מנגד. זה מחבל גם בתוכניות הגרנדיוזיות והחשובות מול סעודיה.
ממשלה שמושכת אש
במהלך הרבעון הראשון של 2023 הכיסוי של ישראל ב"ניו יורק טיימס" היה מזעזע, ולא בכדי. ספק אם המדינה ידעה אי־פעם משבר פנימי שכזה, והכיסוי ב"טיימס" היה בהתאם – אינטנסיבי מאוד ושלילי מאוד. באופן לא מפתיע, השיא הגיע בחודש מרץ – עם לא פחות מ־82 כתבות על ישראל בחודש אחד, ש־66% מהן היו שליליות.
בסך הכל פורסמו 148 כתבות על ישראל ברבעון הראשון, כש־67% מהן היו שליליות, ורק 4.7% היו חיוביות (ה־28.3% הנותרות היו ניטרליות).
ברבעון השני, כשהחקיקה הושהתה והחלו השיחות בבית הנשיא, הכיסוי התמתן מעט. היקף הכיסוי צנח ב־66%, כשבמהלך הרבעון השני פורסמו בסך הכל 89 כתבות על ישראל, ו"רק" 57% מהן היו שליליות. 8% מהן היו חיוביות ו־35% היו ניטרליות.
כשמשווים את הכיסוי שקיבלה ישראל ב"טיימס" במחצית הראשונה של 2023 לעומת המחצית הראשונה של 2022, ההבדל זועק לשמיים. במהלך כל המחצית הראשונה של 2023 פורסמו 150 כתבות שהציגו את ישראל באור שלילי, לעומת 86 במחצית המקבילה אשתקד. מדובר בעלייה חדה של 75% בהיקף הסיקור השלילי. במקביל, הכתבות שהציגו את ישראל באור חיובי הצטמצמו ל־14 בלבד. בתקופה המקבילה ב־2022 פורסמו 23 כתבות חיוביות, כלומר צניחה של 40%.
בשנה שעברה חשבנו שהכיסוי של ה"טיימס" עוין ושלילי, ומסתבר שגם כשחושבים שהמצב גרוע, הוא יכול להתדרדר. בעמודי הדעות במחצית הראשונה של השנה 80% מהמאמרים היו שליליים, ומספר מאמרי הדעה על ישראל הוכפל פי 3.5. במחצית הראשונה של 2023 פורסמו 21 מאמרי דעה על ישראל ו־17 מהם היו שליליים. במחצית המקבילה ב־2022 פורסמו שישה מאמרי דעה בלבד על ישראל, וארבעה מהם היו שליליים.
ההבדלים בין הכיסוי בזמן ממשלת השינוי לבין הכיסוי הנוכחי הם מהותיים מאוד. בשנה שעברה היחס לישראל היה שלילי, והדיווח היה חלקי ומוטה, אבל הכיסוי כולו היה בעל נפח נמוך בהרבה. פשוט משכנו הרבה פחות אש. בהסתכלות על המספרים – ייתכן שזו צריכה להיות אחת המטרות העיקריות של ישראל בשלב הזה של הדיפלומטיה הציבורית שלה – להשתדל להיות נושא פחות מרכזי ופחות מדובר. כלומר – בדיוק ההפך ממה שהממשלה הנוכחית עושה.
מסגור בשירות ארגוני הטרור
המבצע בג'נין בשבוע שעבר תואר בהרחבה בעיתונות המערבית, כשמילה חשובה אחת נעדרה מהכותרות: טרור. במקרה הטוב, תוארו הפלסטינים כחמושים או כלוחמים. במקרה הרע – הם נקראו סתם "פלסטינים".
המאמץ הצה"לי להבחין בין מחבלים חמושים לבין בלתי מעורבים כמעט לא מקבל הכרה בתקשורת המערבית. היא רואה את ישראל כחזקה וככובשת ולכן אשמה מראש בכל מצב, ואת הפלסטינים כקורבנות, שהנהגתם אינה זוכה לביקורת כלשהי.
המסגור הזה פשטני. הוא אינו מבחין בין הפלסטינים לבין הנהגתם, שהוכיחה את ריקבונה בכל דרך אפשרית ב־30 השנים האחרונות, והוא משרת רק את ארגוני הטרור, שרוכבים על האומללות של בני עמם.
הדיפלומטיה הציבורית הוזנחה לחלוטין במשך יותר מעשור, ובמהלכו הפך המסגור השגוי הזה למובן מאליו עבור יותר מדי עיתונאים. תמיד היה קשה לשכנע את העולם המערבי שיש כאן סכסוך דו־סטרי, אבל המצב הלך והחמיר בשל חוסר טיפול.
ומה עושה הממשלה הדתית והקיצונית ביותר שאי־פעם הייתה כאן? בין פרעות המתנחלים ששחררו כל רסן, התבטאויות חשוכות נגד להט"ב ובנייה מואצת בהתנחלויות, היא חושבת שתצליח להעביר לעולם את המסר שישראל הליברלית מתמודדת עם טרור. בהצלחה עם זה, מה שנקרא.
יום לאחר המבצע בג'נין יצא ה"טיימס" בכתבה גדולה תחת הכותרת – "נערים פלסטינים שצופים את אפשרות מותם, כותבים מסרי פרידה בגדה המערבית הכבושה". כך מתוארת שם תרבות שמעודדת צעירים להפוך למחבלים, להרוג ולהיהרג בעצמם, ולהאשים את ישראל בכל צרותיהם.
זה מביש ומקולקל, וצריך להתרעם ולהתקומם נגד הצגה כל כך מעוותת של המציאות. אבל צריך לעשות את זה בחוכמה ובמקצועיות. בסוף – ממשלה אינה חבורת טוקבקיסטים, ותלונות רמות הן לא עשייה. הממשלה צריכה לנהל את הדיפלומטיה הציבורית של המדינה, אבל היא רחוקה אלפי מילין מלהבין שזה תפקידה.
ההצלחה של ארדן
בעקבות הכותרות על מחקר המעקב השנתי ב־2022 בשיתוף עם פרופ' איתן גלבוע מאוניברסיטת בר־אילן, שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן שלח מכתב נזעם לעורך הראשי של ה"טיימס". הוא טען (ובצדק) שכיסוי שכזה תורם באופן ברור לשנאת ישראל ולאנטישמיות, ותואמה לו וליועציו פגישה עם קונסורציום עורכים בכירים מהעיתון.
הוא יצא ממנה מתוסכל – עורכי העיתון טענו שטון שלילי הוא סובייקטיבי ולדעתם הם לא שליליים, וניסו לתרץ את הכיסוי האובססיבי כמענה ל"רעב" לסיפורים על ישראל שהם מזהים בקרב קהל הקוראים.
הניתוק של המערכת מההבנה הבסיסית שקהל שרוצה לקרוא הרבה סיפורים גרועים על ישראל הוא כנראה אנטישמי במידה כלשהי, הוא מקומם. אבל עצם המפגש היה חשוב, משום שתהליך של שינוי גישה הוא ארוך ומתיש, במיוחד אחרי שהנושא הוזנח במשך שנים ארוכות.
הפגישה אולי לא הייתה קלה, אבל בהסתכלות על המספרים של המחצית הראשונה של 2023, ובניכוי העובדה שהממשלה החדשה מושכת אש בכמויות חסרות תקדים בשל החקיקה המשפטית, ניכר שבמובנים מסוימים – לפחות חלק מהמסר של ארדן דווקא חלחל.
אחד הממצאים הבולטים של המחקר ב־2022 היה ההתעלמות המופגנת של העיתון מארגוני הטרור, שפשוט לא כוסו במהלך השנה, כאילו לא היו קיימים. הכיסוי של ארגוני הטרור ב־2023 עדיין רחוק מלהיות מספק. הם עדיין מתוארים כ"מיליציות" או כ"קבוצות חמושות" ולא כארגוני טרור (אף שמשרד החוץ האמריקאי מגדיר כך את חמאס והג'יהאד האסלאמי).
אבל אפשר לזהות שיפור כלשהו. חמאס, למשל, הוזכר במחצית הראשונה של 2023 פי שניים יותר מאשר במחצית הראשונה של 2022, והג'יהאד הוזכר פי שלושה. חמאס גם הוזכר במספר כותרות משנה, גם לגבי השבויים הישראלים שהוא מחזיק וגם כשבירך על פיגועים, דבר שלא קרה כלל במהלך 2022. נשמע מובן מאליו שכך יהיה, אבל ישראל מתחילה ב"טיימס" מנקודה מאוד נמוכה של תפיסה אנטי־ישראלית שהשתרשה, וצריך לעבוד קשה כדי לשנות את זה.
כשפונים למערכת עם טענות ברורות ועם מספרים שקשה להתווכח איתם, מקבלים תשומת לב. גם אם השינוי קטן בהרבה מזה שהיינו רוצים, צריך להמשיך, כי זו הדרך לגרום לשינוי לאורך זמן. זה לא משחק סכום אפס שבו נקבע אם הם "בעדנו" או "נגדנו", אלא עבודה עקבית ומקצועית שתנטר כיסוי לא הגיוני ותעמיד את כלי התקשורת על טעויותיהם כדי ליצור שינוי, גם אם זה ייקח זמן.
אין דרך טובה להסביר
הישראלים הפכו קצת קהי חושים לדרך שבה ישראל נראית מבחוץ. מרב תשומת הלב מופנה כיום למהומות הפנימיות, ויש לא מעט מהן, ברוך השם. בכל הקשור לתקשורת בינלאומית, הממשלה הנוכחית כאילו יוצאת מהנחה שבכל מקרה שונאים אותנו, ולכן אין טעם להתייחס, מעבר לאמירות מטופשות כמו "יאללה יאללה, מי צריך אותם". אבל המספרים דווקא מראים שיש טעם. ועוד איך.
השרים החדשים, כמו עמיחי שיקלי וגלית דיסטל אטבריאן, נראים מבולבלים. הם אימצו בחדווה את הרטוריקה שגורסת שכל מי שמתנגד לממשלה שייך אוטומטית לשמאל המשוקץ, ואת הלוגיקה הזו הם מנסים ליישם גם בתפוצות. מדובר בחוסר הבנה עמוק ובאסון בהתהוות – הטונים האלו רק מחריפים את התדמית הבעייתית ממילא.
התקשורת שישראל קיבלה סביב המבצע בג'נין הייתה גרועה במיוחד, וה"פייננשל טיימס" אפילו קרא לחרם על ההתנחלויות. הדיפלומטיה הציבורית שלנו מדממת, והמעט ששרי הממשלה מנסים לעשות הוא להתרברב בדיבורי אבו־עלי מול הבייס, מה שכלפי חוץ נראה כמו דהרה של פילים בחנות חרסינה. פשוט לא ייאמן שמישהו בממשלה עדיין מאמין שרטוריקה הרסנית כזו תוציא מעצמה משהו טוב.
בשורה התחתונה – לא משנה כמה פעמים נתניהו ידקלם שהחקיקה המשפטית טובה לדמוקרטיה, אין דרך טובה להסביר את מה שקורה כאן לאחרונה. כשעבריינים מורשעים הם אלה שמשנים את החוקים, זה לא נראה טוב. כשבחדשות מתפרסמות תמונות של מפגינים פצועים או נרמסים תחת סוסים, זה נראה יותר כמו איראן ופחות כמו דמוקרטיה. כשהממשלה מתכתשת עם מאות אלפי אזרחים שמתנגדים לחקיקה וקוראת להם "אנרכיסטים" ו"טרוריסטים", זה נשמע כמו המשטר של פוטין כלפי האוקראינים.
גרוע מכך – בהתנגדותה העקבית לדרך של הסכמות, הממשלה מרסקת את הסולידריות הישראלית. גם זה משפיע לרעה, משום שהסברה טובה תלויה בסולידריות. בסוף, כולנו השגרירים של המדינה. כולנו צריכים לספר למדינות אחרות את הסיפור שלנו, וכשאנחנו מפוצלים ומקוטבים, הסיפור המשותף שלנו מתפזר, מתפצל ונחלש.