אינני יודע כמה מהמפגינים - פורעי החוק, בעיניי - שחסמו כבישים וצמתים ביום “השיבושים” ופגעו בזכותם לחופש התנועה של עשרות אלפים, מכירים את חוק עובדים זרים או את התקנות שהותקנו על פיו, אלה שמטרתן לעודד עובדים זרים שהגיעו ארצה למטרה מוגדרת לחזור לארצם.
אין בידי תשובה, כמובן, אבל חשוב, בעיניי, שכל אחד מהם, מאלה החוששים, כביכול, לגורל הדמוקרטיה בארצנו, יקרא את פסק דינם של ששת השופטים (שניתן בשבוע שעבר) שבו נקבע שמעשה החקיקה החשוב הזה, שנועד להיטיב עם ציבורים גדולים שסובלים ממהגרי עבודה שפלשו לרחובותיהם, סותר את השקפת עולמם, מה שהוביל לביטולו.
בד בבד, הייתי ממליץ למציתי המדורות על נתיבי איילון לקרוא את פסק דינו של השופט נעם סולברג שחלק על דעתם של ששת חבריו, שכן הללו פשוט מכרו משנה מבולבלת, הטבולה בהרבה ביטויים שזכרם לא בא בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שעליו הם נסמכו; כולם פרי פיתוחם של קודמיהם על כס המשפט.
דברים נבובים שבאו לעולם רק בגלל אוזלת ידה של המערכת הנבחרת במשך עשרות שנים. כל מה שהמחוקקים רצו זה ליצור מנגנון שיבטיח את היציאה של העובדים הזרים מהארץ כדי לשמור, בין היתר, על זכותם של התושבים המתגוררים באזורים פחות נחשבים בעיני האליטה הנבובה שהתפתחה כאן למגורים שלווים. למשל, בדרום תל אביב.
דא עקא, הפרוגרסיביות הקלוקלת הכריעה את הכף. השופט סולברג אמר את דברו גם במאמר שנשא את הכותרת "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים". גם שם הוא הטיף לאיפוק כאשר נשקלת סבירותן, לכאורה, של רשויות אחרות. הוא לא רוצה בבית משפט שמעצב מדיניות במקום הרשויות שנבחרו לשם כך. וזאת כל הרפורמה הנדרשת על רגל אחת.
איש לא מבקש ליצור כאן דיקטטורה שלטונית, אלא להחזיר לרשויות הנבחרות את הכוח לעצב מדיניות שלשם הגשמתה הן נבחרו. אם המחוקק סבר שיש ליצור מנגנון שיעודד עובדים זרים לחזור לארצותיהם, אין להתיר לשופטים להעמיד את השקפתם האישית - במיוחד אם היא מושתתת על ערכים שנחצבו אי שם במרתפיה של חונטה עמוסה בכספים ענקיים - במקום זאת של אלה שאמונים על טובת הציבור כולו.
הממשלה שהתקינה את החוק, בזמנו, פעלה כדין. הגיעה העת שגם דברי המתגוררים בפריפריה החברתית יישמע. קולם שווה במשקלו לקולו של זה שגורלו שפר עליו, שלא לדבר על כך שאין להעדיף את סבירותו של השופט על פני זאת של מי שנבחר בקלפי. זאת הדמוקרטיה המזוקקת במלוא תפארתה.
יכולתי להוסיף עוד טעמים חשובים שיתמכו ברפורמה המתבקשת, אבל מה הטעם? אלה שמגיעים עם מגפונים וזמבורות להפגנות לא ממש מוכנים להאזין. הם יוצאים לרחובות לאחר שמוחם נשטף בהרבה חומרי חיטוי שיוצרו במשרדי פרסום.
דבקותם באנרכיה שהם יוצרים מונעת כל ניסיון להידברות רציונלית. הם סוגדים למולך שיושב בגבעת רם; בתנאי, כמובן, שהפסיקות הן לרוחם. לא, חלילה, כאשר פסקי הדין הם בניגוד לציפיותיהם, כמו בעניינו של בנימין נתניהו.