אם יש משהו שמפחיד את רוב האנשים, זה הזדקנות. מדובר באחד הנושאים שאנחנו הכי אוהבים להדחיק, לשים בצד, לא לחשוב עליו. כשאנחנו מדברים על זקנה, לרוב מה שעולה בראש זה ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, ליקויים בזיכרון, דיכאון, חרדה, מגוון שלם של בעיות שקשורות בהתבגרות פיזית ונפשית.

ממצאים שנאספו ממחקרים על האוכלוסייה המבוגרת חושפים נתונים מפתיעים שהביאו לכך שהאמונות לגבי זקנה החלו להשתנות באופן משמעותי. המרכז לבריאות הנפש בארה״ב ערך מחקר בתחילת שנות ה־80 במטרה לקבל נתונים של השכיחות של פסיכופתולוגיות או הפרעות נפש שונות בקהילה. פסיכולוגים הגיעו לבתים של אנשים באזורים שונים בארה״ב וערכו ראיונות. הם רצו לקבל מושג על השכיחות של חרדה, דיכאון, פוביות ועוד. כאמור, הממצאים היו מפתיעים - כל ביטוי של פסיכופתולוגיה (למעט דמנציות) נצפה בשיעור נמוך יותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר, בהשוואה לאנשים בגיל העמידה או לצעירים.

המחקר הזה היה הסנונית הראשונה בשינוי התפיסה לגבי האוכלוסייה המבוגרת. עד אז נהוג היה לחשוב שבעיות נפשיות, כגון דיכאון, חרדה ואיבוד השפיות, היו חלק בלתי נפרד מהזדקנות. במחקר המשך ביקשו החוקרים לבחון מהי שכיחות הרגשות החיוביים והשליליים בקרב אנשים בקבוצות גיל שונות. המדגם נע מגיל 18 עד גיל 94, והציפייה הייתה למצוא אישוש לטענה שאנשים מבוגרים הם ממורמרים, עצובים, בדיכאון ובאופן כללי חווים יותר רגשות שליליים מאנשים צעירים שכל החיים לפניהם.

הנבדקים הסתובבו עם ביפרים למשך שבוע. הביפר צפצף ברגעים שונים במהלך היום, והנבדקים התבקשו לספר מה הם מרגישים. התוצאות היו מדהימות. המחקר מצא שאנשים מבוגרים חווים באופן משמעותי פחות רגשות שליליים, כלומר פחות כעס, פחד וגועל. בכל הקשור לרגשות חיוביים, נצפו מידות דומות של אושר, שמחה ורוגע - ממש כמו של הצעירים.

מסננים חוויות שליליות

מיותר לציין שהקהילה המדעית הייתה מאוד סקפטית לגבי ממצאים אלו. משהו שם חייב להיות לא בסדר. לא ייתכן שאנשים מבוגרים חווים פחות תחושות שליליות בהשוואה לצעירים. ההסבר הסקפטי שניתן לממצאים היה שיש למבוגרים מעין מנגנון הגנה. הם כל כך מדוכאים, עד שהם סובלים מהדחקה. אם ההסבר היה נכון, היינו אמורים לראות פגיעה באזורים הקשורים לעיבוד מידע של רגשות, אבל זה ממש לא היה המצב. אנשים מבוגרים פשוט מאושרים יותר בחיי היומיום שלהם בהשוואה לאנשים צעירים יותר. ומה ההסבר לכך?

כדי לבחון זאת עיצבו ניסוי שבוחן מה אנשים מבוגרים זוכרים מתוך החוויות שהם עוברים ביומיום, ומה אנשים צעירים זוכרים מתוך החוויות. למחקר גייסו נבדקים מבוגרים וצעירים, הושיבו אותם אל מול מסך והציגו להם תמונות חיוביות, שליליות וניטרליות. לאחר חצי שעה ביקשו מהם לספר אילו תמונות הם זוכרים. נמצא כי הצעירים זוכרים אותו מספר של תמונות חיוביות ושליליות. בגיל העמידה אנשים זוכרים יותר תמונות חיוביות, ואנשים מבוגרים זוכרים אך ורק את התמונות החיוביות. הם לא זכרו את השליליות ולא את הניטרליות.

זה היה מאוד מפתיע, כי ההנחה הרווחת הייתה שכולנו סובלים מ״הטיית השליליות״. כלומר, אנו נוטים לזכור ו״להיתפס״ לאירועים שליליים הרבה יותר מאשר לאירועים חיוביים, כי יש להם משמעות אבולוציונית. כדי שלא נחזור שוב על מה שקרה. אצל אנשים מבוגרים, האמיגדלה, אותו אזור במוחנו שאחראי לעיבוד רגשות, מגיב בעוררות גבוהה יותר לגירויים חיוביים, כלומר - הממצא המרתק הוא שאנשים מבוגרים מעבדים ביעילות רבה יותר אירועים חיוביים.

ואילו אצל צעירים זה בדיוק הפוך. צעירים מעבדים טוב יותר אירועים שליליים מחיוביים, כך שמאורעות שליליים נשמרים אצל צעירים מהר יותר בזיכרון ולאורך זמן רב יותר. עבור צעירים זה פונקציונלי להתמקד בשלילי, במה שלא עבד. כאשר כל החיים לפניך, אתה רוצה לדעת ממי להיזהר, ממה להישמר, כיצד ליטול סיכונים באופן מחושב, כולל סיכונים רגשיים. לעומת זאת כשאנחנו לא דואגים לעתיד, ניתן להתמקד במה שחשוב. ההזדקנות משחררת מעול העתיד. ניתן לחיות כאן ועכשיו, להתמקד בהווה.

לאנשים מבוגרים יש פריווילגיה לחיות בהווה, וידוע שלהיות כאן ועכשיו משפר משמעותית את האושר שלנו. זה גם האפקט שמקבלים ממדיטציות – הן נועדו לעזור לאנשים להגיע להיות כאן ועכשיו, להעלות מודעות להווה.

הפסגות כבר מאחוריהם

קיים סוג של סבל שמיוחד רק לאדם ומקורו בצמא ובתאווה למה שאין. ככל שבני האדם משיגים יותר בחיים, הם לא יהיו יותר מסופקים, אלא ירצו לכבוש את היעד הבא. האי־שקט הזה אינהרנטי להוויה האנושית של צעירים שרוצים לכבוש עוד פסגה. אנשים מבוגרים, לעומתם, מקבלים את המציאות ופועלים בהתמדה לשנותה. נמצא שגם אצל זוגות מבוגרים רמת האושר גדלה. הם כבר הבינו שזה האדם שהם הולכים לבלות איתו, שמכיר אותם ושראה אותם בכל סיטאוציה אפשרית, ולומדים להעריך אותו מחדש, ולכן יש עלייה ברמת האושר מהנישואים.

בני אדם הם המין היחיד שמעריך בכל רגע, באופן לא מודע, כמה זמן נותר לו לחיות. האופן שבו אנחנו מעבדים מידע מושפע מהערכת הזמן שנותר לנו לחיות. בכל פעם שמתרחש אירוע שמזכיר לנו שאנו בני תמותה, שאנחנו לא הולכים לחיות לנצח, אנו מתחילים להעריך את הזמן בצורה שונה. לכן, את אותו אפקט אנו נראה אצל אנשים שעברו תאונת דרכים קשה או החלימו ממחלה קשה.

אם נותר לכם יום אחרון בפריז, אתם ככל הנראה תעדיפו ללכת למסעדה טובה שכבר הייתם בה ואתם יודעים שהיא טובה, ולא להתחיל הרפתקאות חדשות. באותו אופן אנשים מבוגרים, גם אם מעגל החברים שלהם הולך וקטן, לא מחפשים להכיר אנשים חדשים בחייהם. הם מעדיפים להשקיע בקשרים הקיימים. צעירים יעדיפו רשת גדולה יותר, גם בעלות של פחות קשרים איכותיים, כי דברים כאלה יכולים להיות שימושיים. אבל ככל שאופקי הזמן צרים יותר, אנו מתמקדים. אנחנו מתענגים. אנחנו רואים טוב יותר מה חשוב ומה לא.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה