1. ביום שאחרי, הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מיליוני אזרחים חרדים ומבוהלים מהזחיחות ומקלות הדעת של ראש הממשלה, שריו ומפלגות הקואליציה; מחוסר האכפתיות; מהפגיעה בביטחון, בכלכלה, בלכידות, במדע וברפואה; ומההשלכות של החקיקה על מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם בכלל ובארה"ב בפרט, ועל עתיד המדינה.

"צילומי הניצחון" והעמידה בתור לצילומי סלפי עם ראש הממשלה בפועל יריב לוין, סיפרו את כל הסיפור. בנימין נתניהו לא שולט, לא מחליט ולא קובע! הצעותיו לפשרה ומאמציו עם שר הביטחון לריכוך – נדחו בבוז על ידי לוין ואיתמר בן גביר. נתניהו הבין מהר את מה שהסבירו לו לאט לוין ובן גביר: אם לא תזרום, אם לא תתמוך – מחר אין לך ממשלה. הם התנחלו על המקום שבו היו רבים לפניהם – על בלוטות החרדה של נתניהו.

וישראל מבצעת כך כבר חצי שנה השמדת ערך בקצב סילוני. הפגיעה היא בכל תחום: באמון הציבור, בעתיד המדינה, בניפוץ המכנה המשותף והלכידות, בבחינת הירידה מהארץ, בכלכלה, בצה"ל ובביטחון הלאומי, באקדמיה ובמדע.

יריב לוין על פסילת דרעי: "שלטון השופט איננו שלטון החוק" (צילום: ערוץ כנסת)

עד כדי כך חמור המצב, שידיעה מטלטלת של אלון בן דוד בערוץ 13 על כך שקומץ המדענים המפתחים את הגרעין הישראלי מנהלים שיח על התפטרות – עוברת כמו כרוניקה של חדשות ידועות מראש. ואתה תוהה מי מנהל איתם את השיח? השר הממונה על האטום, דודי אמסלם? אתה שובר את הראש כלא מאמין: איפה יואב גלנט ואבי דיכטר? איפה ישראל כ"ץ וניר ברקת?

נתניהו נלקח בשבי המוטציה הפוליטית שבנה לצרכיו, או שחשב שיריב לוין בונה לצרכיו, אבל לוין בנה אותה לצרכיו שלו ולא של נתניהו. מבחינתו הוא העתיד ונתניהו הוא העבר. כל שביקש נתניהו הוא פיצול תפקיד היועץ, מינוי תובע מתאים על ידי הממשלה ובחינת התיק בעניינו (גניזתו). ואני מהמר שלוין, בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן לא ייתנו לנתניהו את מבוקשו. למה להם ללכלך את עצמם עבורו?

נתניהו וסמוטריץ' במליאת הכנסת (צילום: REUTERS/Amir Cohen)

2. הרבה מאוד אנשים לא מבינים מה הדחיפות בעניין חוק צמצום עילת הסבירות. איך חיינו 75 שנה בלעדיו ומה זה ייתן לנו? נדמה לי שפרופ' דני גוטווין הגדיר זאת בתמציתיות ובבהירות: זהו אינטרס של שלוש אליטות פוליטיות בישראל שכוּננו בארבעת העשורים האחרונים:

• החרדים – כדי שבג"ץ לא יפריע להם לכונן אוטונומיה מגזרית משלהם עם פטור משירות צבאי וקבלת מענקים וכספים ייחודיים, ושלא יכפה עליהם חלילה לימודי ליבה.
• המתנחלים – כדי שבג"ץ לא יפריע להם להרחיב את ההתיישבות, לא יפריע למיליציות של נוער הגבעות ולא יכשיל את מדיניות הסיפוח.
• הליכוד – כדי שבג"ץ לא יפריע לה לחלק ג'ובים ולזרוע מינויים פוליטיים ותקציבים בכל מקום ובכל דרך שיחפצו שריה.

אבל ההשפעה תהיה רחבה ועמוקה הרבה יותר. היא תכה במיעוטים, בקהילת הלהט"ב, בחולים, בעניים, בבריאות, ברווחה ובאין־ספור תחומים שבהם התייצב בג"ץ כחומה בצורה עם אזרחי ישראל מול החלטות ממשלה הזויות. עד שיגלו זאת בוחרי הליכוד, עלול להיות מאוחר מדי. דיקטטורות זוחלות בדרך כלל קדימה ולא לאחור.

הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות אושרה במליאת הכנסת (צילום :ערוץ הכנסת)

3. היא ישבה מולי השבוע עם דמעות בעיניים. אישה מרשימה בשנות ה־40 לחייה, משכילה עם רקורד מכובד של עשייה ציבורית ועם תפקיד מכובד בשירות הציבורי כיום. הרבה חזון, המון התלהבות והמון השפעה על פניה של המדינה.

היא מספרת לי על התחושות הקשות במסדרונות, על תחושת המחנק במשרדי הממשלה, על התרבות הפוליטית שלא הייתה כאן בעבר, גם לא בממשלות ליכוד, על ההתנכלות למשרתי הציבור ושומרי הסף, על גל ההתפטרות הגדול של דרגי ביניים במשרדי ממשלה וחברות ציבוריות, על "בניית תיקים" לעובדות ועובדים בכירים ועל הרצון העז של השרים והמנכ"לים שיתייאשו ויעזבו, כדי שניתן יהיה למנות תחתם את "אנשינו". גם על חוט השדרה הגמיש של נציב שירות המדינה סיפרה.

התבוננתי בה והקשבתי לדבריה, ודמעות חנקו את גרוני. השבתי לה שהיא ושכמותה ברמות השונות משולים למפקדי מעוזים במלחמה, בקו החזית הראשון: אין מקום לייאוש, אין מקום לעגל פינות, אין מקום לוותר על שמירת הסף, לא להתקפל וחלילה לא להתפטר.
אמרתי לה שאם הנשיא למשל יתפטר, הנשיא הבא הוא דודי אמסלם או נתניהו בעצמו, ואם הרמטכ"ל יתפטר, יקפיצו מישהו מתאים מהאזרחות וכך הלאה. מפקדות ומפקדים קדמיים של מעוזי החזית שלנו – החזיקו מעמד.

4. אם נתניהו עשה דבר טוב אחד בחצי השנה האחרונה, זהו בניית מחנה ענק של דמוקרטים צעירים ומבוגרים עם דגל ביד, אמונה בלב, נחרצות ברגליים ומוכנות להקדיש זמן, משאבים ומאמץ לטובת עתידה של מדינת ישראל. נתניהו הצליח במקום שבו רבים אחרים נכשלו: הוא הקים את עם ישראל העצל מהספות ומהכורסאות, הוא ניתק את הצעירים מהמסכים וגרם לכך שהצעירים והתלמידים יתעניינו סוף־סוף במקצוע האזרחות ואפילו יתרגלו אותו בשטח - ולא רק לקראת בחינת הבגרות. מבחינתי, המהלך הלאומי החשוב הזה שעשה נתניהו שלא בטובתו, יכול להיחשב לו כעבודות שירות סבירות.

חשבתי השבוע לא מעט על נתניהו, נוכח התמונות הקשות מהכנסת, שלימדו יותר מכל על מעמדו וחולשתו ובדידותו, וגם נוכח הפרוצדורה הרפואית שעבר (בריאות טובה והחלמה מהירה). חשבתי מה היה קורה לו היה משכיל לפרוש לפני כמה שנים בכבוד וביקר לאחר קדנציה ארוכה וברובה מכובדת. ייתכן שהיה היום נשיא המדינה והייתה נמנעת מאיתנו הדילמה של "מדינה מול חנינה". לך תדע.

השבוע, על המסילה בחדר הכושר, הקשבתי לפודקסט של העיתונאי אמיר אורן, לשיחה מרתקת וארוכה עם אהוד ברק (ממליץ להקשיב). חשבתי על שניהם – על ברק ונתניהו. את נתניהו אני מכיר משנת 1996, חלק מהזמן מקרוב. את ברק יותר שנים ויותר מקרוב. ברק, בן קיבוץ של גורדוניה, עם כושר מנהיגות ושיכרון כוח מולד ומרוסן. נתניהו, בן לאליטה רוויזיוניסטית, עם כושר מנהיגות ועם שיכרון כוח נרכש. המסקנה שלי עגומה: שניהם סוג של טרגדיות פוליטיות לא הכרחיות. ההפסד הוא גם שלנו.

5. "אחים לנשק", התארגנות אנשי המילואים שמהווים חלק מהובלת המחאה הצודקת, הרגיזו אותי השבוע כשפרסמו פוסט נגד הרמטכ"ל הרצי הלוי, בעקבות סרטון ובו קריאה לאנשי המילואים לחזור לשירות. רא"ל הלוי הוא לא הפרזנטור הכי רהוט שהיה לצה"ל ולא דוגמן או מומחה תקשורת, אבל דבריו ההכרחיים לאנשי המילואים הקפיצו את אנשי "אחים לנשק" או את מי שכותב להם בפייסבוק. וכך הם כתבו: "הרצי, נכשלת. אתה זחוח כמו המפקד שלך, הסרטון שלך לא ישנה דבר" וכו'.

ואני השבתי להם ביד רועדת ובמלוא הצניעות, ולצד ההערכה שאני רוחש למסירות, למאמץ, לזמן ולהובלה שלהם: "אחים יקרים, התבלבלתם. ככה לא מדברים לרמטכ"ל במדינת ישראל. בטח לא אתם, בטח לא אנחנו. הרמטכ"ל לא זחוח. הוא מודאג ומוטרד מאוד. מעולם לא היו מונחות משקולות כה כבדות על כתפיו של רמטכ"ל כלשהו, כמו אלו המונחות על כתפיו של הרצי הלוי, המתמודד עם אין־ספור חזיתות אויב מתקתקות ובנוסף עם הזירה הפנימית החשובה. הרצי הוא לא האויב, הוא לא היעד לחִצים. אנשים חכמים וטובים, היזהרו על הרמטכ"ל וצה"ל. אין לנו רמטכ"ל רזרבי. הכתובת היא הפוליטיקאים – לא הצבא".

6. עשו לעצמכם טובה, רוצו לקאמרי, השיגו כרטיסים וצפו ב"המלך עומד למות". המליצו לי ורצתי השבוע לראות: קומדיה טרגית שכתב אז'ן יונסקו, שתורגמה לעברית והועלתה בבימויו של עירד רובינשטיין. כל הצרות שלנו על הבמה, ללמדך שאין חדש תחת השמש.

למה לרוץ לראות? כך כתוב במבוא להצגה: "ימי גדולתו של המלך כבר מאחוריו. הממלכה קורסת, נתיניו ברחו לכל עבר, הצבא לא מציית לו והוא איבד את רכושו. אשתו ורופאיו מנסים לשכנע אותו לקבל בהכנעה את הסוף הקרב, אך הוא נאחז בכיסאו ומסרב לצאת למסע...". שעה וחצי של משחק מצוין של רמי ברוך, קרן מור, נטע גרטי ונוספים. והקהל? צוחק מול הבמה על המשחק ובוכה בחושך על ההקבלה ההכרחית אצלנו. לכו לראות, לצחוק ולבכות.

7. כאשר יהב, אח של אלמה, נולד, חששתי שלבי לא יוכל להכיל עוד אהבה שכזו, אבל הלב התרחב והכיל את יהב ואת עתי שבא אחריו. יהב בן שנה היום, והוא החבר הכי טוב שלי. בינתיים אנחנו מדברים בעיניים, בחיוך ובכפיים. גבי אשכנזי לימד אותי פעם שסבא זה ראשי תיבות של "סמכות בלי אחריות". זה מדויק חלקית. יש בי אחריות לא מבוטלת לנכדיי וילדיי: איזו מדינה ואיזו חברה נותיר להם? אני מביט בהם ואני אופטימי. שבת שלום.