וישראל מבצעת כך כבר חצי שנה השמדת ערך בקצב סילוני. הפגיעה היא בכל תחום: באמון הציבור, בעתיד המדינה, בניפוץ המכנה המשותף והלכידות, בבחינת הירידה מהארץ, בכלכלה, בצה"ל ובביטחון הלאומי, באקדמיה ובמדע.
עד כדי כך חמור המצב, שידיעה מטלטלת של אלון בן דוד בערוץ 13 על כך שקומץ המדענים המפתחים את הגרעין הישראלי מנהלים שיח על התפטרות – עוברת כמו כרוניקה של חדשות ידועות מראש. ואתה תוהה מי מנהל איתם את השיח? השר הממונה על האטום, דודי אמסלם? אתה שובר את הראש כלא מאמין: איפה יואב גלנט ואבי דיכטר? איפה ישראל כ"ץ וניר ברקת?
נתניהו נלקח בשבי המוטציה הפוליטית שבנה לצרכיו, או שחשב שיריב לוין בונה לצרכיו, אבל לוין בנה אותה לצרכיו שלו ולא של נתניהו. מבחינתו הוא העתיד ונתניהו הוא העבר. כל שביקש נתניהו הוא פיצול תפקיד היועץ, מינוי תובע מתאים על ידי הממשלה ובחינת התיק בעניינו (גניזתו). ואני מהמר שלוין, בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן לא ייתנו לנתניהו את מבוקשו. למה להם ללכלך את עצמם עבורו?
אבל ההשפעה תהיה רחבה ועמוקה הרבה יותר. היא תכה במיעוטים, בקהילת הלהט"ב, בחולים, בעניים, בבריאות, ברווחה ובאין־ספור תחומים שבהם התייצב בג"ץ כחומה בצורה עם אזרחי ישראל מול החלטות ממשלה הזויות. עד שיגלו זאת בוחרי הליכוד, עלול להיות מאוחר מדי. דיקטטורות זוחלות בדרך כלל קדימה ולא לאחור.
היא מספרת לי על התחושות הקשות במסדרונות, על תחושת המחנק במשרדי הממשלה, על התרבות הפוליטית שלא הייתה כאן בעבר, גם לא בממשלות ליכוד, על ההתנכלות למשרתי הציבור ושומרי הסף, על גל ההתפטרות הגדול של דרגי ביניים במשרדי ממשלה וחברות ציבוריות, על "בניית תיקים" לעובדות ועובדים בכירים ועל הרצון העז של השרים והמנכ"לים שיתייאשו ויעזבו, כדי שניתן יהיה למנות תחתם את "אנשינו". גם על חוט השדרה הגמיש של נציב שירות המדינה סיפרה.
חשבתי השבוע לא מעט על נתניהו, נוכח התמונות הקשות מהכנסת, שלימדו יותר מכל על מעמדו וחולשתו ובדידותו, וגם נוכח הפרוצדורה הרפואית שעבר (בריאות טובה והחלמה מהירה). חשבתי מה היה קורה לו היה משכיל לפרוש לפני כמה שנים בכבוד וביקר לאחר קדנציה ארוכה וברובה מכובדת. ייתכן שהיה היום נשיא המדינה והייתה נמנעת מאיתנו הדילמה של "מדינה מול חנינה". לך תדע.
השבוע, על המסילה בחדר הכושר, הקשבתי לפודקסט של העיתונאי אמיר אורן, לשיחה מרתקת וארוכה עם אהוד ברק (ממליץ להקשיב). חשבתי על שניהם – על ברק ונתניהו. את נתניהו אני מכיר משנת 1996, חלק מהזמן מקרוב. את ברק יותר שנים ויותר מקרוב. ברק, בן קיבוץ של גורדוניה, עם כושר מנהיגות ושיכרון כוח מולד ומרוסן. נתניהו, בן לאליטה רוויזיוניסטית, עם כושר מנהיגות ועם שיכרון כוח נרכש. המסקנה שלי עגומה: שניהם סוג של טרגדיות פוליטיות לא הכרחיות. ההפסד הוא גם שלנו.
ואני השבתי להם ביד רועדת ובמלוא הצניעות, ולצד ההערכה שאני רוחש למסירות, למאמץ, לזמן ולהובלה שלהם: "אחים יקרים, התבלבלתם. ככה לא מדברים לרמטכ"ל במדינת ישראל. בטח לא אתם, בטח לא אנחנו. הרמטכ"ל לא זחוח. הוא מודאג ומוטרד מאוד. מעולם לא היו מונחות משקולות כה כבדות על כתפיו של רמטכ"ל כלשהו, כמו אלו המונחות על כתפיו של הרצי הלוי, המתמודד עם אין־ספור חזיתות אויב מתקתקות ובנוסף עם הזירה הפנימית החשובה. הרצי הוא לא האויב, הוא לא היעד לחִצים. אנשים חכמים וטובים, היזהרו על הרמטכ"ל וצה"ל. אין לנו רמטכ"ל רזרבי. הכתובת היא הפוליטיקאים – לא הצבא".
למה לרוץ לראות? כך כתוב במבוא להצגה: "ימי גדולתו של המלך כבר מאחוריו. הממלכה קורסת, נתיניו ברחו לכל עבר, הצבא לא מציית לו והוא איבד את רכושו. אשתו ורופאיו מנסים לשכנע אותו לקבל בהכנעה את הסוף הקרב, אך הוא נאחז בכיסאו ומסרב לצאת למסע...". שעה וחצי של משחק מצוין של רמי ברוך, קרן מור, נטע גרטי ונוספים. והקהל? צוחק מול הבמה על המשחק ובוכה בחושך על ההקבלה ההכרחית אצלנו. לכו לראות, לצחוק ולבכות.
התרעות פיקוד העורף